כן, סוג של.
לא דיכאון קליני, יותר מין "דיכאון קיומי". הרגשה של חוסר טעם ושהחיים לא שווים את המאמץ, ושיש בהם בעיקר סבל ושהעונג המועט לא שווה את המאמץ והקושי הגובר. לא היה לתחושה הזו טריגר יחיד. פשוט בהדרגה הבנתי שהמודל ההוליוודי, המודל היחיד לאושר שהכרתי, לא עובד לי. שהגשמת חלומותיי (או מה שהחברה בה חייתי הרגילה אותי לראות כחלומות) לא מביאה לי אושר, אלא בעיקר תסכול ומתח. כשההצלחה הגיעה לא נהניתי ממנה לאורך זמן, והכישלון מוטט אותי. היו לי חיים טובים, נורמליים, אבל הייתי אבודה בתוכם, מחפשת משהו שהם לא סיפקו, ומוצאת בעיקר קושי וסבל. מעל כל זה ריחפה התאבדות של אדם קרוב אליי, גם הוא אדם שלכאורה היו לו חיים נורמליים וטובים. התאבדות זו מחלה מדבקת, ובשלב כלשהו החשיבה שלי פנתה ברצינות לכיוון הזה. נבהלתי מעצמי והשתדלתי לצאת מזה - להנות מהדברים הקטנים, לנסות שוב, הפעם בכל הכוח, להשקיע את כל-כולי במה שעשיתי אז (לימודים) בתקווה לשכחה עצמית, לתחושת מטרה, וכמובן להצלחה מסחררת שתביא סוף-סוף אושר וסיפוק. במקום זה קיבלתי בעיות גופניות כתוצאה מהמתח, חרדת בחינות וכמובן - כשלון. רק אז נכנעתי והודיתי במה שקודם לא העזתי להודות: שאין לי מושג איך לחיות כמו שצריך, שיש בעיה בגישה שלי כי עובדה שלא כל העולם מרגיש כמוני, ושכדאי שאזנח את הגאווה ואלך לחפש עזרה. מכיוון שהגעתי למסקנה שזה אצלי בראש, פניתי לשני דברים שמתעסקים בראש: טיפול פסיכולוגי ומדיטציה. הטיפול בעיקר תמך בי בשלבים הראשונים של השינוי, אבל חוששתני שכשלעצמו הוא לא היה מוציא אותי מהבוץ. עם כל האהדה שלי לפסיכולוגיה, נראה לי שברוב המקרים היא כלי חלקי בלבד. דרך המדיטציה הגעתי לבודהיזם, שזו דרך רוחנית שעוסקת בתודעה ובסבל, ויש בה הרבה כלים מעשיים, ומשם התחלתי להתאושש. קצת קשה להסביר על רגל אחת, אבל אני אנסה: התפיסה בבודהיזם היא שאנחנו לא מרוצים בחיים, ושזה נורמלי, ושזה גם ניתן לשינוי. לא בשיטת האגדות של לבנות לנו את החיים המושלמים - זה לא עובד, ניסיתי - אלא להבין את המקור לחוויית הסבל בתודעה שלנו. להכיר טוב יותר את התודעה שלנו, את הסבל שיש בה וגם את החוכמה והחופש, את האנוכיות ואת האהבה, ולראות שבבסיס הכל בעצם יותר פשוט מששיערנו, ומתוך זה איכשהו להתחיל להתיר את הסבך שבנינו לנו בראש שגורם להכל להיות כואב כל כך. כמו שאלומה אמרה, זה לא ש"יצאתי" לגמרי. אבל אני כבר לא קונה את המחשבות האלה כמו פעם. אני כבר לא מאמינה ב-100% לסרטים שרצים לי בראש. וזה לא שהרגעים הקשים לא באים, הם באים, אבל יש כלים להתמודד איתם וכבר לא מאמינים עד הסוף לכל מחשבה מאמללת שמסתובבת בראש. נראה לי שזה מה שהרבה דרכים רוחניות עושות, בסופו של דבר - הן מלמדות להתיר את הסבך של המחשבות, ולהשאר ולנשום עם הרגעים הכואבים, ולפקוח את העיניים ולראות שאנחנו לא לבד בעולם ולא לבד בקושי שלנו.
אח שלי לקח אותי לפסיכאטר של קופ"ח ולקחתי טיפול תרופתי. נייסתי 4 כדורים. בוריאציות שונות ומינונים. חלקם הרדימו אותי, חלקם העירו אותי, חלק גרמו לי לא להיות מסוגל לגמור וחלק גרמו לי לאורגזמות עילאיות. הסוף נשארתי עם כדור מעולה (אפקסור) שאיתו אני יד-ביד באותו מינון כבר 6 שנים. במקביל ערכתי טיפולים פסיכולוגים וקוגינטיבים שונים והמסקנה שיש לי דיסתמיה (אישיות דיכאונית). הייתי מודע לזה אבל שנים לא ידעתי איך לקרוא לזה והייתי בטוח שאני דפוק. לא אשכח את ימי הולדת 6 ו7 שאני פורץ בבכי באמצע המסיבה ואח"כ לבד בלילה ואף אחד (וגם אני) לא מבינים למה ואח"כ מלווה אותי תחושה של עצבות שעמום וייאוש מהחיים (כבר בכיתה א!!!!) - טוב לפחות יש לזה שם. הטוב - הוא שלמדתי לחיות עם הדיכאון, למדתי לקבל את זה כחלק מעצמי וכחלק מאופיי. לפעמים אני חש נפילות אבל לא בטוח אם זה הדיסתמיה או עקבות של החינוך הפולני שקיבלתי בבית. מספיק?