../images/Emo26.gif../images/Emo189.gifאשמח לטיפים בעניין דומה:
בהמשך לשאלה של יפעת, והעצות הטובות שקיבלה, יש לי כמה שאלות ספציפיות. יש מצבים שחוזרים על עצמם, ועד כה לא מצאתי שיטת פעולה שאני מרגישה איתה בנוח: 1. ארוחת ערב - ידיד (שנתיים ו-9 חודשים) עושה לי המון קונצים עם ארוחת ערב. אין לי ספק שהוא פשוט בודק אותי, כי אני יודעת שזה לא שהוא לא רעב. הקונצים מתחילים מזה שהוא לא בא לשולחן (ולא עוזר לי שאני "מכינה אותו מראש" שבקרוב אוכלים ארוחת ערב). בהמשך - "אני לא אוהב XYZ!" (שזה כמובן לא נכון, כי ברוב המקרים זה מה שהוא ביקש, ואני גם יודעת שהוא כן אוהב). אם הוא לא בא לשולחן - אני לא מכריחה. אני רק אומרת לו שעכשיו אוכלים ובקרוב מי שלא מגיע אני מפנה את הצלחת שלו ולא יהיה לו אוכל. הוא לא מתרגש מזה. כשהולכים לישון הוא נזכר ומתחיל לבכות שהוא רעב ושהוא לא אכל בכלל. לגבי זה שהוא מתבכיין שהוא "לא אוהב" מה שיש בצלחת - אני אומרת לו שמה שהוא לא אוהב שלא יאכל, אבל זה לא מרגיע אותו, הוא ממשיך לבכות עד שמורידים לו מהצלחת...וגם אז הוא לא נרגע (כאילו "יש לו כבר מצב רוח רע" מעצם זה ששמו לו בצלחת משהו שהוא לא אוהב לכאורה...) 2. ללכת לישון - גם פה מדובר בקונצים של ידיד. לאחרונה יש לו נוהג חדש: אחרי שמשכיבים אותו והוא כבר אחרי סיפור ואחרי "שמע ישראל", עוברות כמה דקות והוא מגיע לסלון: "סיימתי לישון", "אני לא עייף" וכו וכו. ניסיתי כמה דברים: להציע לו שאלווה אותו לחדר ואשאר איתו - לא הולך. ניסיתי להחזיר אותו למיטה ב"בכוח או בנועם" במשך כמה ימים - לא ראיתי שהמסר נקלט (וזה נמשך אפילו עד 11 בלילה וגם אני כבר ממוטטת ומעוצבנת שבמקום לעשות את הדברים "שלי" אני מתעסקת בהשכבה שלו כבר 3 שעות). ניסיתי לתת לו להמשיך להסתובב בבית בלי להתייחס אליו מתוך תקווה שהוא ישתעמם ויחזור למיטה - לא הולך. באמצע יש לו את כל התירוצים שבעולם: אני רוצה את הטרקטור ההוא, יש לי קקי, וכו וכו. 3. בכל התארגנות (לשים תחתונים/חיתול, להתלבש, להסתרק, סנגלים): ידיד בורח לי, סתם כי זה מעניין לו. נמאס לי כבר לאיים בכל פעם (אתה תלך לגן יחף, אתה תישאר עם קקי בחיתול, אתה תישאר עם קשרים בשיער...) כדי שהוא יבוא. יש דרך אחרת? יותר נעימה?
בהמשך לשאלה של יפעת, והעצות הטובות שקיבלה, יש לי כמה שאלות ספציפיות. יש מצבים שחוזרים על עצמם, ועד כה לא מצאתי שיטת פעולה שאני מרגישה איתה בנוח: 1. ארוחת ערב - ידיד (שנתיים ו-9 חודשים) עושה לי המון קונצים עם ארוחת ערב. אין לי ספק שהוא פשוט בודק אותי, כי אני יודעת שזה לא שהוא לא רעב. הקונצים מתחילים מזה שהוא לא בא לשולחן (ולא עוזר לי שאני "מכינה אותו מראש" שבקרוב אוכלים ארוחת ערב). בהמשך - "אני לא אוהב XYZ!" (שזה כמובן לא נכון, כי ברוב המקרים זה מה שהוא ביקש, ואני גם יודעת שהוא כן אוהב). אם הוא לא בא לשולחן - אני לא מכריחה. אני רק אומרת לו שעכשיו אוכלים ובקרוב מי שלא מגיע אני מפנה את הצלחת שלו ולא יהיה לו אוכל. הוא לא מתרגש מזה. כשהולכים לישון הוא נזכר ומתחיל לבכות שהוא רעב ושהוא לא אכל בכלל. לגבי זה שהוא מתבכיין שהוא "לא אוהב" מה שיש בצלחת - אני אומרת לו שמה שהוא לא אוהב שלא יאכל, אבל זה לא מרגיע אותו, הוא ממשיך לבכות עד שמורידים לו מהצלחת...וגם אז הוא לא נרגע (כאילו "יש לו כבר מצב רוח רע" מעצם זה ששמו לו בצלחת משהו שהוא לא אוהב לכאורה...) 2. ללכת לישון - גם פה מדובר בקונצים של ידיד. לאחרונה יש לו נוהג חדש: אחרי שמשכיבים אותו והוא כבר אחרי סיפור ואחרי "שמע ישראל", עוברות כמה דקות והוא מגיע לסלון: "סיימתי לישון", "אני לא עייף" וכו וכו. ניסיתי כמה דברים: להציע לו שאלווה אותו לחדר ואשאר איתו - לא הולך. ניסיתי להחזיר אותו למיטה ב"בכוח או בנועם" במשך כמה ימים - לא ראיתי שהמסר נקלט (וזה נמשך אפילו עד 11 בלילה וגם אני כבר ממוטטת ומעוצבנת שבמקום לעשות את הדברים "שלי" אני מתעסקת בהשכבה שלו כבר 3 שעות). ניסיתי לתת לו להמשיך להסתובב בבית בלי להתייחס אליו מתוך תקווה שהוא ישתעמם ויחזור למיטה - לא הולך. באמצע יש לו את כל התירוצים שבעולם: אני רוצה את הטרקטור ההוא, יש לי קקי, וכו וכו. 3. בכל התארגנות (לשים תחתונים/חיתול, להתלבש, להסתרק, סנגלים): ידיד בורח לי, סתם כי זה מעניין לו. נמאס לי כבר לאיים בכל פעם (אתה תלך לגן יחף, אתה תישאר עם קקי בחיתול, אתה תישאר עם קשרים בשיער...) כדי שהוא יבוא. יש דרך אחרת? יותר נעימה?