תקשיבו, הסדרה הזאת קורעת! צחקתי בקול לא מעט פעמים. מן הסתם זאת לא היתה הכוונה של היוצרים, אבל אין דרך אחרת לראות את זה אלא כפארודיה. היו רגעים שחשבתי שזה כמו האתגרים האלה של יוטיוב -נסו לא לצחוק. קורע. בקיצור, זה ממש גרוע.
הסדרה לא סתם מלאה בקלישאות אלא עמוסה! overloaded ממש. כאילו היתה להם רשימה שהיו צריכים לסמן וי על כל קלישאה שהם הכניסו. רק קלישאה אחת הם שכחו וממש הופתעתי - שנילי תגיד לריצ'ר i can see why you like this one. she's a keeper על רוסקו. חיכיתי לזה בקוצר רוח אבל הם ממש פישלו כאן.
כל הבדיחות על הגודל שלו (קלישאה #1)

כל כך ילדותי ולא ולא הגיוני. הוא גבוה אבל לא כזה ענק או מאסיבי. אפשר לחשוב שהם חיים שם באיזה ואקום ולא רואים כדורסל או לא ראו חיילים מימיהם. אבל הוא חתיך (קלישאה #2)אז אני אתן לו את זה.
בכלל, היה שם גם עודף טסטוסטרון (קלישאה #3) שהשפריצו ללא אבחנה, אבל זה חלק מהמרק הקלישאתי שלהם. למשל, כשריצ'ר מחליט להציל (קלישאה #4) בפעם האחרונה את הכלב. סצינה קורעת! הוא קפץ (קלישאה #5) מעל הגדר (הנמוכה!), כי מאצ'ו אבל הוא היה יכול פשוט להיכנס מהשער כמו פינלי

כרגיל הביאו שחקנים לא אמריקאים לשחק אמריקאים. נילי למשל היתה עם מבטא לא אמריקאי בולט ולא הגיוני שהיא שירתה איתו בצבא (קלישאה #6).
בעצם עוד קלישאה שפספסו זה בסצינת מקלחת שלו בבית של האבל. האמבטיה היתה גדולה מידי והקירות רחוקים והוא לא יכול היה להישען עליהם עם הידיים קדימה.
כמו תמיד בז'אנר - הרעים היו יכולים להרוג את הטובים בצ'יק צ'ק, אבל הם חייבים לחכות שהגיבור יגיע ועד אז הם עסוקים בלקשקש דברים שיציגו אותם כרעים אמיתיים! (קלישאה #7) אף פעם לא הבנתי את הצורך הזה לתת להם לקחת את הזמן שלהם במקום לגמור את הסיפור ולהרוג את מי שמפריע להם בדרך, אבל אז כמובן ריצ'ר היה נשאר מובטל.
בהיבט הזה - הדיאלוגים נוראיים. אין אפילו טיפת מאמץ לכתוב משהו טוב. ולא רק הדיאלוגים. הם הלכו על הקיצוניות של סרטי מערבונים. יש טובים ויש רעים. אבל הטובים הם ממש טובים והרעים הם ממש רעים (קלישאה #8). הם אפילו לא מנסים להסתיר את זה ואשכרה אומרים את המילה "רעים" ומתכוונים אליה. הם רעים, לא אנשים הרי, כי הסדרה לא מנסה להציג טיפת עומק או מורכבות אנושית. הטוויסט עם הבחור מה FBI שהתברר כמשת"פ של הרעים (קלישאה #9) היה לא מפתיע בשום דרך, וגם לא ההסבר שלו (קלישאה #10) (אני הולך עם הכסף

). גם הצחיק אותי שהביג באד, הילד עם המראה הארי הזה שהתברר כרצחני במיוחד למרות שלא היתה לו סיבה להיות עד כדי כך יצירתי ברציחות שלו, נעלם לגמרי (או שסתם לא הראו לנו אותו כי סיבה) במשך כל הקרב האחרון ואז יצא בנוחות (קלישאה #11) אחרי שכולם מתו ושוב קשקש על כמה הוא רע ומרושע (קלישאה #12). רק היה חסר צחוק זדוני
עוד משהו שאני לא מבינה בקונפסט הקלישאתי זה איך בסוף הם מתכוונים להוכיח מה שקרה, אם הגיבור הטוב והגדול אשכרה שרף (קלישאה #13) את כל הראיות אחריו והשאיר נתיב של גופות מדממות (קלישאה #14). אבל בעצם הוא "טוב" אז פשוט יאמינו לו למרות שלא האמינו לו עד עכשיו (קלישאה #15)
ואז כמובן הסוף הדרמטי של הקרב. will he/ will he not ייצא מזה בחיים? (קלישאה #16) הנה הוא! יוצא מבעד ללהבות (קלשיאה #17) אל אהובתו. והנה, הכותבים שכחו שרצו להציג אותה כאשה חזקה ובאד אס. ברגע שהיא רואה את ריצ'ר היא בוכה בזרועותיו (קלישאה #18).
ואז הזכרון האחרון שלו. פגשנו סוף סוף את ג'ו, שנראה כמו מישהו שהדביקו לו פאה, אבל לא- זה השיער האמיתי שלו. וג'ו בכלל לא דומה לריצ'ר למרות שהבטיחו לנו שכן, וג'ו כמו אח גדול ומגונן מזכיר לריצ'ר שאסור לבכות, כי גברים אמיתיים לא בוכים! אבל אחרי שהם נפרדים מאמא, ג'ו מאשר לריצ'ר לבכות ואז נושרת לו על הלחי דמעה ענוגה אחת, כי הוא בחור רגיש, אבל בואו- הוא גבר! לא יכול לבכות כמו ילדה קטנה.
אבל בפרק האחרון אני ממש צחקתי המון ובקול. אמיתי לגמרי.