א... א... א...
במטותא מנייכו לא מצאתי את הכותרת המתאימה (אולי תעזרו לי?). אז בראשית - התנצלותי על כך, שלא שמעתי ולא ראיתי את האירוביזיון העמוק. פשוט הייתי עסוק בדברים חשובים אחרים (קורה לפעמים. לא?). אינני מצטער על כך. אני עוד זוכר את הימים הטובים, שבהם עופרה חזה ז"ל זכתה במקום השני עם "חי", דץ ודצה במקום השלישי עם "כאן נולדתי", אבי טולידנו במקום החמישי עם "הורה", יזהר כהן במקום השני עם "עולה עולה", גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" (מה הקשר לחג השבועות?) עם "הללוי-ה" במקום הראשון ויזהר כהן עם "אבניבי" ב-מ-ק-ו-ם ה-ר-א-ש-ו-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן-ן--ן-ן....... היו ימים, שבהם אפשר היה לשמוע משהו קצת יותר לירי מאשר צרחות חסרות פשר תוך הבלטת מסרים פוליטיים או מיניים, שאין להם דבר וחצי דבר עם מוסיקה. במהלך השנים החלטנו, שאנו צריכים להתאים עצמנו לסגנון של כ-ו-ל-ם. פעם אחת זה הלך עם "ויוה" של דנה אינטרנשיונל ואולי דווקא בגלל המסר הבוטה. אני דווקא מתגעגע לימים של ישראל יצחקי, יפה ירקוני, שושנה דמארי ז"ל, יהורם גאון, חנה אהרוני, צדוק סביר, שמשון בר-נוי ז"ל, נעמי שמר ז"ל, ועוד רבים וטובים, ששמותיהם בוודאי נעלמו מאיתנו, וחלקם אולי כבר אינם חיים היום. תארו לעצמכם את יפה ירקוני שרה את "האמיני יום יבוא" בליווי אקורדיון עם מנשק'ה בהר"ב או את ישראל יצחקי שר את "יפו" או את "משמר הגבול" בליווי אקורדיון. איפה הימים ההם? אפילו יהורם גאון שר פעם בליווי אקורדיון את "קיץ אחד של כושר" ועוד. האמינו לי, שעד היום אני נהנה מהשירים הללו, כי ככל שאנו משתכללים יותר ויותר, אנו מאבדים עוד ועוד את הליריקה; את המלודיה; את השיר, שכולו רגש - שמחה או עצב אבל רגש. אם יחשוב מישהו מכם, שאני ה"משוגע" היחיד, היכנסו לחנויות המוסיקה ותראו, כיצד נחטפים התקליטורים עם ההקלטות המקוריות הישנות פעם אחר פעם. לפני שלושה שבועות ציינו את יום הזיכרון לחללי צה"ל ושבוע קודם את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני זוכר, שבצעירותי הייתי שומע את "שיר הפרטיזנים" (אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה") מפי שמעון ישראלי, ולא יכולתי, שלא להזיל דמעה מרוב רגש, אף על פי שאני בן דור שני לשואה. ביום הזיכרון לחללי צה"ל הייתי שומע את יפה ירקוני עם "באב אל ואד" ומתרגש מאוד. גם כיום אינני יכול, שלא להיזכר במילות השיר בכל פעם, שאני יורד מערבה בואכה "שער הגיא" (כן! "באב אל ואד" של פעם...) ורואה את המשוריינים "וכוכב ראשון מעבר בית מחסיר" (הלא הוא המושב "בית מאיר"). תתפלאו לשצוע, שפעם נהניתי גם ממוזיקה לועזית. "שני זרים בליל" של פרנק סינטרה, "יורד (או נופל) השלג" של תום ג'ונס (מקווה, שלא טעיתי) ועוד שירים רבים וטובים, אלא שהלועזית הקדימה אותנו בכמה שנים, ואנחנו רק נגררנו אחריה והתחלנו לדמות את השירים שלנו לשלהם. השבוע יחול יום שחרור ירושלים (וכמובן אסור לשכוח את ציון מלחמת ששת הימים). הייתי אז ילד קטן אבל אני זוכר עד היום את ההתרגשות הגדולה משירה הנצחי של נעמי שמר "ירושלים של זהב". אני זוכר עד היום את השירים, שליוו את המלחמה: "נאצר מחכה לרבין", "מחר", "שארם-א-שייך", "שוב לא נלך, רחל" ו... אולי מישהו יכול להזכיר לי עוד? אני מרגיש, ששירים אלו לא נס ליחם.עד היום הזה, ומתרגש בכל פעם, שאני שומע אותם מחדש. קראתי כאן מספר הודעות של גולשים חדשים, המתלבטים בין אמונתם הדתית לבין נטייתם המינית. לא הגבתי עליהן הן מחמת צוק העיתים והן מחמת זאת, שכבר הגיבו עליהן אחרים ובדרך כלל דעתי לא הייתה שונה. העליתי עניין זה רק משום ההרגשה שלי, שיש צורך בהפרדה בין הנטייה, שלא תמיד היא בת שינוי, לבין האמונה, שאף היא איננה ניתנת לשינוי. כך גם במוזיקה. אינני חושב, שעליי להעריץ זמר/ת רק בגלל נטייתם המינית הידועה. אפילו אני מתנגד להחצנת הנטייה. זוהי איננה עניינו של איש. מוסיקה היא מוסיקה ונטייה מינית היא עניין אישי, שאין לו דבר וחצי דבר עם עניינים אחרים. אגלה כאן עוד כמה "סודות" מימים אחרים. פעם, כשח"כ נחשד בשוחד, כל המדינה געשה: "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה?" היום - החכי"ם עומדים בתור לחדרי החקירות ובראשם ראש ממשלתנו ואיש איננו מתרגש. ח"כ ערבי חשוד בעבירות חמורות על בטחון המדינה ו... "הכלבים נובחים והשיירה עבורת". כאשר ראש הממשלה הקודם עמד בפני אפשרות הגשת כתב אישום חמור נגדו, היה צריך לבצע את אותו מהלך נוראי, שבגללו הגענו עד היכן שהגענו במלחמת לבנון השנייה, רק כדי להיחלץ מההשפלה הנוראה של ראש ממשלה, המושלך לכלא, וכל יפי הנפש משמאל, מהתקשורת וממערכת המשפט הריעו לו: "הידד!". פעם זה לא היה כך. נסו לנבור בארכיוני העיתונים של שנות החמישים והשישים טרום עידן האינטרנט (ואפחילו טלוויזיה עוד לא הייתה לנו), ואם תמצאו שם כותרת על מעשה אונס, הרי זו בוודאי כותרת מרעישה. רצח בימים ההם היה דבר, שזיעזע את כל המדינה. כיום הרצח המזעזע היחיד היה של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. סמים?! אם אינני טועה, עד שנות השבעים איש לא שמע עליהם. הסם היחיד, שאני היכרתי בצעירותי, היה סם הרדמה, שקיבלתי בבית חולים או במרפאת קופת חולים לצורך ביצוע ניתוח או טיפול כירורגי אחר. אז מה קרה מאז? פשוט לא יכולנו לעמוד בפיתוי הגדול. כל העולם "מתקדם" מעבר לקצב ה"הורה", ה"טנגו" וה"ואלס" ושאר המקצבים הסלוניים וריקודי העם ואנחנו לא יכולנו לעמוד מנגד. פעם בימי הזיכרון שמעתי שירי זיכרון מלאי רגש. כיום ניתן לשמוע "שירי דיכאון". אז מה לי ולאירוויזיון? רגע לפני שיחליט מאן דהוא להעלותי על ה"מוקד", אני מבקש להבהיר, שלכל הדברים הנ"ל אין שום קשר ליחסי האישי כלפי איש. אני מעריך כל אחד ואחד (וגם אחת) לפי אמונתו ורצונו ולא התכוונתי אלא להעלות כאן כמה הגיגים בקשר לתחרות, שלא "זכיתי" לשמוע, וספק, אם הייתי יודע עליה דבר אלמלא הוזכרה כאן בפורום. בכל זאת אולי אזכה גם לכמה ניצוצות של רגש.