דיון (מבולבל)

דיון (מבולבל)

התעוררנו בבוקר ונכנסתי למקלחת. בכוונה ״שכחתי״ את המגבת.
״מותק, בוא רגע...אפשר מגבת? ותוכל להכין לי גם מברשת?״
הוא הביא לי מגבת והגיש לי את המברשת עם פס לבן של משחת שיניים.
״אני צריכה צומי״ (כאילו שהוא לא הבין לבד)

הייתי אצל הרופא לא מזמן. התקשקשנו מעט והגענו לדבר על הריון.
״זה רחוק ממני שנות אור. יש לי עוד צורך להיות מטופלת כמו תינוקות״.
**************************
אני שנים נלחמתי לבד, הייתי יענו עצמאית, לא תלויה. ודווקא עכשיו באמצע
שנות העשרים כל מה שאני רוצה זה להיות מטופלת ומעורסלת.
**************************
הייתי בטוחה שהוא ילעג לי ויקרא לי לטפל בעצמי. באורח פלאי הוא
״גילה״ לי שאני צריכה להכיר את הגבר הנכון- גבר שיש לו את הצורך
לטפל. אני חשבתי שהצורך שלי פגום. שאני צריכה ״להתנרמל״ ו״להתבגר״.
ואולי לא?

וזה מביא אותי למחשבות על הצרכים שלנו (שלי ושלכן) בזוגיות. הצרכים המשונים,
המביישים, הילדותיים, המוזרים. איכשתקראולזה.
ומה הדבר ״הנכון״ לעשות- להודות ולחפש את האדם והמקום
שיענו על הצרכים האלו או לתקן את עצמנו?
 
אני לא מאמינה בזה

לדעתי לא בריא שבן זוג אחד יהיה על תקן של מטפל והשני של מטופל. זה לא בריא לצד שנשענים עליו ולא בריא למי שנשען. תחשבי מה יקרה כשהוא יזוז ממך יום אחד, לאן את עלולה להגיע. אני, למשל, הגעתי למצב כמעט אובדני ולאשפוזים מהתלות הבלתי נסבלת שלי.

הצרכים האלה לא מביישים. הם אכן ילדותיים-משהו, אבל אני לא רואה סיבה להתבייש בזה. להפך, זה די אמיץ להודות בזה.

ומה הדבר הנכון לעשות? מבחינתי הדבר הנכון לעשות הוא לוותר על זוגיות מתוך בחירה כואבת ומודעת לעצמי, שאין לי שום כלים להישאר עם איזה שהוא חוט שדרה בתוך קשר. אני לא בן אדם בוגר למרות גילי המופלג, ואני לא מאמינה שאם אין לי מה לתת אני יכולה באמת לקבל. זה ייגמר בבכי, כמו שאומרים. ואני מדברת רק על עצמי.
 
מטפל ומטופל

הם מושגים כלליים מידי. הכוונה היא לא ביחסי מטפל- מטופל המוכרים
לנו מחדרים ורדרדים וספות עור בצבע אוף-ווייט ;)

אז מה הצרכים שהיו לך? וכשאת כותבת על יחסי- תלות שהיו לך הכוונה
שלך הם ליחסים זוגיים?
וויתרת על זוגיות לגמרי או שיש לך מחשבה שאולי מתישהו
תוכלי לשמור על העצמיות שלך בזוגיות ואז תוכלי להכנס
שוב לקשר זוגי?
 
תשובה

הצרכים שהיו לי - שיטפלו בי.
כן, יחסים זוגיים (למעשה כל מערכת יחסים כמעט, גם לא זוגיות).
ויתרתי לגמרי, אבל אין לדעת מה ילד יום. נכון להיום זה לא מתאים, אבל יש הפתעות בחיים.
אני לא אופטימית, לא מאמינה שזה יכול להשתנות אצלי, ולא מוכנה לשאת יותר בכאב הזה.
 

תמרה45

New member
אמממ מורכב

אני כן חושבת שחשוב להיתמך בבנזוג שלך
עצות, בטחון, משענת ולפעמים סתם להתבכיין ולהתמרמר כביכול
אבל לא להיות תלויה בו רגשית פיזית וכו׳
ז״א ברור וטבעי נראלי שנהיה מושפעות מיחסו אלינו
אבל באופן אישי חשוב לי להרגיש שהנתינה שלו אליי באה מתוך רצון שלו
ולא מתוך דרישה ו/ או בקשה שלי, זה לפעמים יכול להעיק (לשתי הצדדים..)
 
מעניין. תודה


 

levshavur

New member
שמש טריגר

שלום לך
קודם כל אני לא חושבת שהדיון מבולבל, אני חושבת שאת פשוט מתייחסת להיבטים שונים של הזוגיות שלך, ושלך עם עצמך.
בשנים שהייתי עם האקס הייתי מטורפת מאהבה אליו , והקרבתי 12 שנים מהחיים שלי בתוך הכת בשביל להישאר איתו (האמת שגם לא הייתה לי אלטרנטיבה אחרת כי לחזור אל ההורים - אל האבא המתעלל שלי היה ממש לא בא בחשבון) הייתי איתו 16 שנים (מיתוכן 10 שנות נישואים) ופשוט ביטלתי את הרצונות שלי כדי לספק את הצרכים הרגשיים (והפיזיים) שלו. סבלתי גם את כל אותן הפעמים שבהן הוא אנס אותי (בחלק מהזמן בעטתי בו עם הרגליים ובחלק מהזמן פשוט נכנעתי) הייתה לי אז בעיה רפואית (שהמון שנים לא הייתי מודעת לקיומה, כי האקס חשב שהתגובות שלי הן רק מהפוסט טראומה) שגרמה לי לכאבים בלתי נסבלים ביחסי מין! כך שנורא סבלתי. (בפעם הראשונה שניסינו לקיים יחסים - עוד הרבה לפני הכת, פשוט איבדתי את ההכרה מרוב כאב!) כשהיינו בכת היו לי 8 שנים בלי מין (כי היינו אמורים לחיות כמו נזירים, אפילו כשהיינו כבר זוג נשוי) עד שהוא הגיע למצב שהוא השתגע מרוב תשוקה למין (והיה גולש בלילה, בסתר, לאתרי פורנו) ואז הוא דרש מהמורה שנעבור לגור בדירה משלנו (כי זה היה החוק בכת שזוג נשוי יכול לקיים יחסים רק אם יש להם בית משלהם) אז עברנו לדירה. המורה של הכת אסר עליי ללכת לטיפול פסיכולוגי כי "לא מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה". כך שנאלצנו לחפש פתרונות יצירתיים לבד. בשנים המבודדות האלה בכת מאוד תמכנו אחד בשני ריגשית (היה מותר לנו לשתף בקשיים רק את המורה, או בשיחה בינינו, כך שתלמידים וותיקים יותר לא היו אמורים לעזור או להתערב)
כשעזבנו את הכת (סוף סוף!) מבחינה ריגשית היה נהדר : עבדנו ביחד על שירים שלי (שאת חלקם הוא הלחין , או שהלחנתי בעצמי) ושרנו וניגנו והופענו ביחד והיה כייף!!! והיצירתיות שלי פרחה (אחרי 12 שנים של סבל כי המורה בכת אסר עליי לצייר או לנגן ורק לקראת הסוף הוא הרשה לי לכתוב שירים, בתנאי שלא אראה אותם לאף אחד, אפילו לא לאקס שלי...!) אז מהבחינה הזאת היינו מאושרים ומאוהבים. כתבתי לו לא מעט שירי אהבה...זה שהוא פגע בי מינית זה היה, כמה שנורא להגיד את זה, מתוך שהוא היה מוטרף עליי מאהבה והפך פשוט לחולה מין כי לא יכולתי לספק את הצורך שלו בתחום הזה. (כשהוא עזב אחרי הגרושים מצאתי שני ארגזים מלאים של סרטי פורנו, ואני יודעת שהיו גם יותר!) בשלב מסוים הוא התחיל ללכת לזונות ואפילו בגד עם מישהי שהייתה חברה שלי (מישהי אחרת שידעה על זה סיפרה לי וכששאלתי אותו הוא הודה שזה נכון) אבל סלחתי לו על הכל, כי היה לי פחד נורא להישאר לבד! פחדתי מהבדידות בצורה ממש לא הגיונית, אולי פחדתי גם שאבא שלי ייפגע בי שוב אם האקס לא יהיה (אחרי הגרושים היו באמת שתי סיטואציות שכמעט חטפתי מכות מאבא) ופשוט התחננתי אליו בדמעות שלא יעזוב (איזו טיפשה ומטמטמת הייתי!!!) הייתי בדיכאון כבר בתוך המערכת הזוגית המעוותת הזאת ולקחתי צמח נוגד דיכאון (ידעתי מה לקחת כי זה המקצוע שלי) אבל שבוע אחרי הגרושים נכנסתי לניתוח גניקולוגי ממש קשה (שפתר לי לחלוטין את הבעיות הפיזיות שלי בנושא המין!) אבל התדרדרתי מבחינה נפשית (כי משבר הגרושים לא טופל מבחינה פסיכולוגית ומי שמסביבי לא ידע איך לעזור) גם ההורים שלי פשוט השתלטו על החיים שלי, מה שגרם לפלאשים ולפוסט טראומה להתפרץ בעוצמות שלא הכרתי קודם. זה גם בתקופה הזאת שפיתחתי את הה"א . אם הייתי מקבלת התערבות פסיכולוגית במצב המשבר, ובאופן ספציפי שמיועדת לשורדות, לא הייתי מגיעה בכלל לאישפוז פסיכיאטרי ולכל ה:"קריירה" שהזדנבה אחריו.
הדבר הטוב שכן קרה לי בתקופה הזאת, זה שהכרתי את בעלי הנוכחי , היינו מאושפזים יחד באיתנים (גם לו יש סיפור חיים מדהים ולא פשוט) ולימדתי אותו עברית כל יום , לאורך כל האישפוז. אחר כך כשהיה לי יום הולדת 40 הזמנתי אותו למסיבה ומשם העניינים התגלגלו עד שהתחתנו....

כיום אני נשואה , באושר,כבר שנתיים וחצי, בזוגיות שונה לחלוטין ממה שהייתה לי עם האקס. נכון בעלי לא כזה יצירתי (למרות שגם הוא כתב שירים בתקופה מסוימת בחייו) והוא עם אופי יותר שקט מהאופי הריגשי החזק של האקס. אבל לבעלי יש חוש הומור נהדר ואנחנו צוחקים המון! (הוא מצליח להצחיק את כל מי שמסביבו, כולל כל מי שהיה בהוסטל או בעבודה שלו...
) הוא מאוד אכפתי ודואג לי (לפעמים קצת יותר מדיי, אבל ככל שהוא יותר זמן בארץ הוא מתחיל להבין את הנורמות שמקובלות פה) הוא יודע להקשיב ולחבק (פיזית וריגשית) למרות שהוא לא תמיד יודע איך להגיב או מה לעשות אם הוא רואה אותי בוכה לדוגמה, הוא פשוט יבוא ויחבק אותי (ולפעמים זה באמת כל מה שצריך!) הוא לעולם לא ייתן לי לסחוב משהו כבד ועכשיו שעברנו לדירה זה הוא שמבשל (אמנם דברים פשוטים) ואילו אני עושה הר של קניות...
ולגבי הניקיון , הוא עושה (לפעמים אני מנגבת אבק ואני גם עושה את כל הכביסות) בקיצור אנחנו מתחלקים במטלות. למרות שאין לי הרבה זמן אני מוצאת זמן לשבת איתו בשביל שהוא יכין שיעורי בית לאולפן העברית...
יש לנו חיים שלווים ומאושרים, ומבחינה מינית אני אפילו התחלתי ליהנות מיזה !!! (זה עוד לא מושלם אבל עם הרקע שלי זו התקדמות אדירה!
) אני מרגישה שזו התקופה הראשונה בחיים שלי שאני מאושרת באופן אמיתי, נקי כזה, ורק מייחלת ששום דבר שבעולם לא יהרוס את זה! אני חושבת שהזוגיות שיש לי כיום היא זוגיות נורמלית, בוגרת ובריאה, בהבדל מהתלותיות שהייתי בה עם הבעל הקודם ומהפחד שהוא יעזוב (מה שבכל מיקרה קרה) כיום יש לי את המקום שלי, ואת האמירה שלי...הוא מלווה אותי לאורך ההופעות שלי (למרות שהוא צוחק שהוא יביא עגבניות לזרוק עליי חחח, אז אמרתי לו היום בהומור שבמקום זה שיביא לי פרחים...
)
בקיצור אני מרגישה שמצאתי את המקום שלי בחיים ומאחלת לכל אחת פה שתמצא את האושר שלה ואת הזוגיות שבאמת בריאה לה.
ולגבי "צומי" אני חושבת שזה אמור להיות הדדי כל אחד מרגיש צורך לצומי ברגעים כאלה או אחרים ומרגיש להיות עטוף באהבה וזה בעיניי לגיטימי ונורמלי.
אני לא חושבת שלמצוא גבר שאוהב לטפל זה דווקא הכי טוב כי זה שוב, יכול ליצור מערכת תלותית. אני חושבת שזה צריך להיות שוויוני ובא משני הצדדים.
אני מקווה שתרמתי משהו לדיון עם סיפור החיים שלי...
לבשה.
 
מדהימה

אין לי מילים

בפעם הזו בה חזרתי לכתוב (אני תמיד נעלמת לתקופות) במשך
תקופה לא הייתי בטוחה אם אני את אותה לבשה שזכורה לי.
חשבתי שבלבלתי בניקים או משהו.

לב,
כל הכבוד לך

אתה סופר מדהימה וחזקה.

מה היתה הכת הזו? אם את מרגישה בנוח לענות
 

levshavur

New member
שמש טריגר! מגילה ארוכה וחופרת על הכת...

שלום לך
זו הייתה כת שהאמינו בה שאלוהים הוא אחד לכל הדתות, כך שמצד אחד שמרנו את מה שיש ביהדות בצורה דומה לאורח החיים החרדי: שבת, חגים, לבוש צנוע (נראיתי חרדיה לכל דבר עם כיסויי ראש כמוהן,שרוולים עד אחרי המרפק, חצאית ארוכה וכ' .) מצד שני שמרנו חגים של הנצרות, ושל הדת ההודית,- באופן ספציפי ההארה קרישנה- שאינם כת, אלא פשוט זרם דתי מקובל בהודו...והייתה לנו, כמוהם,שרשרת עם חרוזי תפילה, כמוהם גם אכלנו אוכל צמחוני (והם בשלנים מעולים !!!) . הייתה אפילו תקופה שהוזמנו להתארח אצלם בחגים שלהם והם הוזמנו אלינו. אחת התלמידות שלהם אפילו גרה איתנו במשך 8 חודשים (כי היא למדה באוניברסיטה העברית) וזאת למרות שהיא ידעה שאורח החיים שלנו שונה משלהם...אבל היא לא התביישה להסתובב בבית עם סארי הודי ...

מצד אחד שרנו שירים מהתנ"ך עם ביטוי של השם של 4 אותיות במקום "אדוני" כמו ביהדות (ואפילו יצאנו לשיר ברחובות, מה שעורר את זעמם של החרדים בירושלים והם התווכחו עם המורה של הכת, שהסביר להם את הגישה שלו. ) מצד שני שרנו את השירים של ההארה קרישנה (ויש להם מוזיקה מאוד יפה, עד היום נשארו לי דיסקים וקלטות שלהם)
הרעיון המרכזי של המורה של הכת היה שהוא "קיבל" מאלוהים את ה"ידע" של ה"סיפור" של אלוהים שלטענתו מורכב מ 12 שלבים (הוא קישר את זה ל 12 המזלות 12 השבטים של עם ישראל וכ'...) הוא כתב ספר באנגלית למעשה שני ספרים : אחד ספרון קטן, תקציר של הרעיונות העיקריים שלו , והשני ספר די עבה שבו הוא מסביר לא רק את 12 השלבים אלא גם מסביר את ההיסטוריה האנושית, את הקשר בין הדתות השונות. ועוד הרבה נושאים אחרים. בחו"ל הספר שלו נמכר בכמויות ממש גדולות (קונים אותו כל מיני אנשים שמחפשים את עצמם מבחינה רוחנית) ויש לו גם אתר באינטרנט באנגלית. לא יודעת אם יש כיום גם משהו בעברית, מעולם לא בדקתי
היה לו את ספר הזוהר בבית (ואני חושבת שגם ספרי קבלה נוספים) והוא שלט בנושא הזה. בכלל למרות שהוא אפילו לא סיים בית ספר תיכון (כי בגלל הרעיונות יוצאי הדופן שלו, ההורים שלו אישפזו אותו בבית חולים פסיכיאטרי אבל די מהר התחרטו והוציאו אותו מישם) הוא קרא הרבה ולמד הרבה בעצמו, והיו לו תשובות רוחניות ודתיות מעמיקות לשאלות בעלות משמעות כמו למה הייתה השואה?, למה יש טוב ורע? וחוסר צדק בעולם וכ'...הוא האמין בגלגול נשמות והאמין שמרגע שהוא נותן חניכה לתלמידים שלו הם מקבלים "חיים חדשים" סוג של גלגול חדש בעודם בחיים והם מיטהרים מה"קארמה" שלהם (כלומר מההתניה של חטא ועונש)
הוא "קיבל" עבורנו מה אנחנו צריכים לקרוא לכל בוקר ולכל ערב בתנ"ך או בברית החדשה (ובתקופה שהאישה מההארה קרישנה גרה איתנו קראנו גם מהבהגווד גיטה שזה אחד מכתבי הקודש של ההודים) היה חדר תפילה או בסלון או בחדר המיועד לכך, וכלל מזבח שהיו עליו מספר פריטים. אנחנו ישבנו על שטיח שעליו הונחנו כריות (בדומה למה שיש אצל ההארה קרישנה) והמורה של הכת ישב על כיסא מוגבה בדומה למה שקיים אצל ההודים. מצד שני קיבלנו "התייחדות" כמו שעושים אצל הנוצרים (רק שאצלנו זה היה עם מיץ ענבים ולא עם יין ובפסח במקום לחם קיבלנו חתיכות של מצה) גם כשמישהו קיבל חניכה המורה שפך עליו מים שהיו קודם על המזבח (בצורה דומה לזו שעושים את טקס ההטבלה אצל הנוצרים) והתלמיד או התלמידה קיבל שם חדש או ששמו הקודם קיבל משמעות חדשה. אני קיבלתי את השם שבו אני משתמשת כיום, ואני שמרתי אותו לא רק כי הוא מוצא חן בעיני, אלא גם (ואולי בעיקר) כדי שלא לשאת את השם שהיה לי בילדות (שכל כך טעון אצלי מבחינה רגשית בזיכרונות קשים)
התפילות שהיו לנו היו דומות בתוכן לתפילות שמקובלות ביהדות, אבל הופנו אל "אבא ואמא" כמו שמאמינים בקבלה שלאלוהים יש שני היבטים של "הוא" ו"היא" (וגם אצל ההודים ישנו ההיבט הזה. בכלל מדהים כמה דמיון יש במובנים מסוימים בין הקבלה היהודית וההארה קרישנה של ההודים.... החרדים בטח היו מזדעזעים אפילו רק מהמחשבה הזאת, אבל יצא לי לראות ספרי קבלה ובאמת יש מקבילות)
בחגים לפעמים הוא הביא לנו מריחואנה ולעיתים רחוקות יותר קיבלנו LSD . הייתה תקופה שגרנו בבית של שתי קומות (וקומת מיקלט למטה) . אחד התלמידים הביא מאמריקה זרעי מריחואנה וספר על איך לגדל אותם ובמקלט הוקמה חממה של שתילי מריחואנה שהושקע מאמץ לטפח אותם (אדמה איכותית, תאורה מיוחדת וכ'...) ובהחלט היה יבול (אפילו הדיירת מההארה קרישנה לא ידעה על החממה הזאת (השתמשנו ביבול רק כשהיא הייתה נוסעת לביקור אצל המשפחה שלה) המורה של הכת אסר עלינו להשתמש בסמים האלה ללא נוכחותו, וכשהוא כן נתן לנו הוא דרש שאם מישהו מרגיש מצוקה נפשית שיעצור אותו ויצא איתו החוצה לשיחה. הוא נתן לנו את הדברים האלה לעיתים רחוקות כי הוא לא רצה שנתמכר לזה. החוויות שהיו לי בפעמים האלה היו בהחלט יוצאות דופן, ואני בהחלט יכולה להבין מה גורם לאנשים להתמכר לחומרים מהסוג הזה (הם חווים את העולם ואת תחושת הזמן בצורה שונה לחלוטין מאשר בזמן רגיל). כשלקחנו מריחואנה חילקתי מקטרת עם האקס שלי, אז הייתי לוקחת שאכטה אחת או שתיים רק בשביל לעשות כמו כולם (פחדתי שהמורה של הכת יגרש אותי מהכת אם אסרב) ואת שאר המקטרת הייתי משאירה לו. כך שלמעשה חוץ מקצת תחושת שלווה זה לא השפיע עלי. לעומת זאת ה LSD הגיע בצורה של "בולים" (מה שנראה כמו פיסת נייר קטנטנה שהיה צריך לבלוע) כך שלא יכולתי להתחמק מיזה וקיבלתי אותו מינון כמו תלמידים אחרים. זה שבר לי את צורת החשיבה כלומר כשהמורה דיבר הייתי לדוגמה שומעת חצי משפט ופתאום המחשבות שלי נדדו לאנשהו וכש"חזרתי" המורה כבר דיבר על נושא אחר לגמרי...גם מושג הזמן היה שבור כאילו רגע אור בחוץ ועוד "רגע" וכבר חושך...גם התחושות הוויזואליות היו שונות . לדוגמה באחת הפעמים היו ציורים גדולים של ההארה קרישנה שנתלו על הקירות והסתכלתי על הציור והדמויות כאילו התחילו לזוז...אני מניחה שזה דומה לחוויה שיש לאנשים פסיכוטים כשהם במצבים האלה, למרות שאני הייתי מודעת בצורה מסיימת שזה לא אמיתי...כך שלא איבדתי את הקשר שלי למציאות. אבל היו בכל זאת דברים מוזרים כמו לדוגמה כשהלכנו פעם במצב הזה לכותל ועמדתי שם ושרתי לא יכולתי להבין בחשיבה שלי אם השירה היא רק במחשבות שלי או בקול רם....מבחינה פיזית היה לי מאוד קשה לתפקד, אפילו משימה כמו לקשור את הקצוות של המטפחת ששימשה לי ככיסוי ראש הייתה משימה מסובכת...וגם במצבים האלה היה לי קשה לאכול ולשתות, אז אני בהחלט יכולה להבין את הנזק שקורה לאנשים שמתמכרים לסמים. אישית זה לא עשה לי, למזלי, נזק נפשי, אבל בכפר שאול ובאיתנים הכרתי אנשים שהתפרקו מבחינה נפשית בגלל שימוש, אפילו אם הוא היה חד פעמי, בחומרים האלה ונגרם להם נזק נפשי קשה לתיקון או שהם חטפו התקף פסיכוטי. כך שהשימוש בחומרים האלה הוא ממש מסוכן!!! אני שמחה שאיכשהו יצאתי בלי נזק מהחומרים האלה, למרות שיצאתי מצולקת נפשית מהשהות של 12 שנים בכת הזאת...
לכל אחד מאיתנו הייתה "מחברת הוראות" שבה הוא היה צריך לכתוב את החוקים ("הוראות") החדשים שמורה הכת נתן. היו הוראות שנועדו לכולם והיו הוראות שניתנו באופן ספציפי למצב מסוים בחיים של תלמיד מסוים והיו גם חריגות מהכללים במקרים יוצאי דופן (לדוגמה כשניתנו הוראות לגבי סוג המקצועות שבהם היה מותר לעבוד היה אסור ללמוד ולעבוד ברפואה, חוץ מאשר אם התלמיד הגיע לכת כבר עם המקצוע של רופא, אבל לי הוא אפשר ללמוד ולעבוד ברפואה משלימה) ההוראות כללו את כל ההיבטים בחיים החל מדברים חיצוניים כמו מראה הביגוד וצבעו: לדוגמה היה אסור ללבוש בגדים באדום ושחור ואסור ללבוש בגדים עם ציורים או כתובות (פרחים או צורות או פסים היה מותר) ועד להיבטים של על מה מותר לחשוב ועל מה מותר לכתוב ביומנים האישיים ומה צריך לעשות עם מחשבות "שליליות" ...זה היה מאוד קשה לחיות ככה כי הוא פשוט נתן פקודות לגבי כל היבט אפשרי בחיים ולא הייתה בכלל פרטיות או בחירה...הוא עשה "צנזורה" על כל מכתב (או אימייל) שהיה מיועד לשליחה ופעם הוא כמעט סילק אותי מהכת רק בגלל שאחד מהתלמידים הוותיקים תפס מכתב שלא העברתי לו לצנזורה, מכתב שכתבתי לאחת מהחברות שלי שבו תיארתי מה באמת קורה בכת הזאת...לאחרים היה צריך לתאר חיים שמחים ומאושרים ואסור היה לשתף בקשיים או בסבל שעוברים...וכך גם לגבי כתיבה ביומנים - כתיבה חיובית בלבד...(כך שמקריאה ביומנים שלי אפשר לקבל תמונה של חיים מאושרים ואמונה דתית חזקה) אבל לפעמים אני כתבתי בצורה מאוד מרומזת גם על הסבל שעברתי כי היה לי קשה להכיל את העוצמות האלה. הוא אסר עלינו להיות בקשר עם חברים שלנו ונאלצנו לנתק קשר (הייתה רק חברה אחת שלי ושל האקס שלמדה אסטרולוגיה אצל המורה אז הוא הכיר אותה ואישר לנו להיות בקשר איתה) , אבל מלבדה היינו מבודדים לגמרי. לעומת זאת הוא כן הדגיש את החשיבות של הקשר עם ההורים - מבחינת עשרת הדיברות שצריך לכבד את ההורים, וגם עם המשפחה המורחבת יותר ופיקח על תדירות המפגשים איתם. (לזכותו ייאמר שהוא השקיע זמן ומחשבה על איך לשפר את הקשר שלי עם ההורים ועל
 

קולדון

New member
אישית,

אני בנאדם שמאוד מאוד מושפע מהסביבה שלו.
לא רק מהאנשים, אלא ממש מהכל. מזג אויר, צבע של השמיים, אוירה.
אני יכולה לפרוח במקום אחר ולהרקב במקום אחר.

אותו הדבר עם אנשים, ובעצמה יותר גבוהה.
אני בוחרת את האנשים שסביבי בעיקר לפי ההשפעה שיש להם עליי.

ואם אני אוהבת את ההשפעה שיש למישהו עליי, אני יכולה להיות מאד סלחנית לגבי דברים אחרים כמו מראה חיצוני, דיעות, גישה שונה לחיים.

(כמובן שעם קוים אדומים, כן? לא יכולה לסבול נכון לעכשיו רוע לב, שקרים, דו פרצופיות וחוש הומור גרוע)

אני מרגישה שכל בנזוג שהייתי איתו מילא את הבור והחור הספציפי שניסיתי למלא באותה תקופה.


אני באמת לא מתעסקת בהאם זה טוב או לא.
אבל אני חושבת שזה לא צריך להיות קיצוני, כי אחרי כמה זמן זה נמאס ונהיה בלתי אפשרי להיות המטפל של מישהו.

הייתה לי תקופה כזו שניסיתי להציל מישהו שאהבתי.. אחרי כמה זמן נגמרו לי הכוחות ופשוט שנינו ירדנו למטה. כשנגמרו לי הכוחות לגמרי לגמרי לגמרי, איכשהו זחלתי משם החוצה והתחלתי להשתחרר מההשפעה הקטלנית הזו.
אז אני לא מאמינה בזה, זה לא עובד באמת, לא לאורך זמן, לא בשבילי בכל אופן.
 

ל3

New member
לבשה יקרה


כל כך ריגשת אותי עם ההודעה שלך ואני חייבת חייבת לכתוב לך שבעייני את בנאדם מהמם ונדיר. היכולת שלך עם כל העבר שלך לא "להיתקע" בעבר אלה להמשיך ולנוע ולבלוע את החיים מעוררת הערצה -את כל כך מיוחדת ומדהימה. אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם- זה כל כך מגיע לך!
 

levshavur

New member
ל3, פרח ורגישה


שלום לכן
אני תמיד נורא מתרגשת מפירגונים...! זה לא מובן מאיליו בעיני במיוחד שבילדות שלי אף פעם לא זכיתי למחמאה,או לשם חיבה וכ' (מה שלאחי הקטן היה, כבר מילדות מוקדמת, בשפע) אז המון המון תודה!!!

אני חושבת שכבר מילדות היה לי מין רגש כזה לחפש את הטוב, אפילו אם לפעמים זה היה קשה למצוא אותו...אני חושבת גם שהיכולת הזאת להמשיך ולנוע נובעת מהמקום של היצירתיות- המקום של האני הכי פנימי שלי...המקום הכי עמוק ...ואת כל הכאב והסבל לקחתי אל המקום הזה, ואני יוצרת ממנו דברים: כמו הציורים והשירים, כמו המחזה על אמנון ותמר שכתבתי חודש שעבר, וכמו המייצג המאוד אישי שאני הולכת להופיע איתו ביום שני (שמספר באופן ויזואלי את חוויית הילדות שלי)
לגבי חיי הזוגיות שלי - למרות כל הסבל שעברתי עם האקס, אני חושבת שכל אחת יכולה לקחת את עצמה ולצאת, ולצמוח ממקום של משבר אל מקום טוב ושמח הרבה יותר.
אני יכולה להגיד (לא בגאווה אלא עם חיוך של אושר) כן ניצחתי את הפוסט טראומה!
לצערי יש נשים שלעולם לא יוכלו להשתקם אחרי זוגיות קשה, אבל יש לי (והיה לי תמיד) כוח רצון חזק, וזה מה שבסופו של תהליך הביא אותי אל המקום הטוב שבו אני כיום! ואני מאמינה שכל אישה, אם היא תטפל בעצמה ותרצה חזק חזק יכולה להתגבר על בעיות כמו ה"א, PTSD, דיכאון וזוגיות הרוסה. אם מישהי רוצה באמת אין מה שיעצור אותה! (נכון, זה לא קל ואני הגעתי למקום הזה אחרי כל מיני טיפולים ותהליך ארוך ובסופו של דבר כמעט 8 שנים אצל הרופאה המדהימה שלי, אני חושבת שאם היו עוד כמוה הרבה נשים פה היו מצליחות לצאת מהבעיות שלהן...כך שאני מאוד מפרגנת לה!)
לסיכום אני חושבת שיש משהו מאוד אמיתי באמירה הזאת ש"אין דבר העומד בפני הרצון " וכמה שזה נשמע קיטשי ונדוש, בשטח זה הוכיח את עצמו, לפחות במקרה שלי!
לבשה.
 
המממ

זה לוקח אותי לחשוב על משהו שיוצא לי לחשוב עליו מדי פעם, והרבה בתקופה האחרונה, איזה פער יש בין האדם שאני בעולם, בעיקר בתחום המקצועי, בתפקיד שלי בעבודה, ובין האדם שאני והדברים שיוצאים ממני בתוך זוגיות.
יש פער מאוד גדול, ואני גם מקבלת על זה פידבקים לכל מיני כיוונים בתוך מערכת היחסים שלי בעבר ובהווה, על איך שאני מאפשרת לעצמי בתוך זוגיות להיות תלותית ונואשת ולפעמים בצורות שהן מאוד קשות לצד השני.
כאילו נגמר לי המקום להכיל ולקבל ולהיות שם בשביל מישהו,
ואז בזוגיות אני מצפה שזה יהיה המקום שלי להתלות על מישהו אחר ולהוציא עליו כל מה שמוציאים עלי.
אני לא בטוחה שהאמירה שלי לעצמי מול זה צריכה להיות שזה בסדר ואני צריכה למצוא אנשים שיסכימו לטפל בי.
אני חושבת שיש מקום לטיפול ולשמירה בתוך זוגיות, ולתלות וכו',
אבל בצורה יותר מאוזנת והדדית.
 
למעלה