אני מצטטת את עצמי:
מעגל הדמים האלימות והטרור, מגן רק על האנשים שמרוויחים כסף מהנשק שהצבא שלנו קונה, אני לא משלה את עצמי שטרור כלשהו יכול להגן עלי באיזשהי צורה. טרור תומך בעוד טרור, אלימות תומכת בנקמה שתומכת בשנאה. אני לא מאמינה שיש אלימות שלהם ואלימות שלנו, אין אף אחד מחוץ לקהילה שלי, חוץ ממי שהוצאנו מלכתחילה. האוייב שלי הוא מי שקורא לעצמו אוייב של מישהו, הוא מי שבגלל איזשהי שייכות גזענית מחליט להיות אלים כלפי מישהו. אבל אל תתנו לי לבלבל אותכן, או להפחיד אותכן, אני לא רוצה שביום אחד נוותר כולנו על הנשק ונחכה מה יקרה, ברור לכל שהשאיפות שלי לא תואמות את המציאות הקיימת. ההבדל הוא שאני מאמינה שאי אפשר יהיה לשנות אותה בעזרת המשחק שכבר קיים. אני תומכת במשחק חדש, במשחק הוגן, שהעקרונות שלו הגיוניים לי יותר. אנשים מדי יום מאמינים שנשק הופך אותם למוגנים יותר. אבל כשיש לאדם נשק האוייב שלו מחליט לקבל נשק גדול יותר. וההתחמשות ההולכת וגוברת רק מאיימת על יותר יותר אנשים. אני גאה להיות חסרת הגנה, בתור סמל וסימן לחוזק והאומץ האמיתי שקיים בי, ושאני מאמינה שיש לבני קהילתי כשהם יחליטו להאמין בו.