דחיינות- למה??

[אלמון ה ו ד י]

דחיינות- למה??

מכירים את זה שאתם עושים עבודה כלשהי, מסיימים 90% ממנה ודוחים את הסוף? גומרים לשפץ בית, ושנים אחרי מוצאים את עצמכם עם דברים קטנים שעדיין לא הספקתם לעשות? מכירים את המכתב מהבנק שמחכה להיות מטופל, או את המכתב לדואר רשום, או את הקנס לרשויות העירוניות שאנחנו דוחים את הטיפול בהם? מכירים את הדיאטה שנתחיל ביום ראשון, ואת ההליכה שנתחיל בתחילת החודש הבא? לכמה מכם התופעה הזו מוכרת? איך אתם מסבירים את התופעה הזו? את הדחייה של פרטים קטנים שאנחנו צריכים לעשות, לפעמים עד כדי תשלום מחירים עליה? האם אתם יכולים לזהות מניין "קבלתם" את הרעיון שכדאי לדחות דברים? מתי זה היה?

 

[לקשמי]

דחיינות

אוי, כמה שאני מכירה את זה. אני חושבת שאצלי הדחיינות נובעת משתי סיבות: התמכרות לשגרה ולנוחות שהיא יוצרת וסיבה נוספת שלדעתי היא בעצם העיקרית - פחד. כשאני חושבת על כל הדברים שהזנחתי, אני חושבת שההזנחה באה בעיקר מפחד: למשל בעיות בריאות שאני מזניחה כבר שנים כי אני יודעת שהטיפול בהן עשוי להיות כואב פיזית, אבל על ההזנחה אני משלמת מחיר שהוא כמובן הבריאות. לפנות לאנשים מסוימים בעבודה שלי (שעדיין לא עזבתי אבל אני גם לא עובדת) או כל מיני דברים שכרוכים בפניה לאנשים. כנראה שאני בכל זאת סובלת מאיזושהי חרדה חברתית. עוד דבר שאני דוחה כל הזמן אבל זה כבר מעצלנות ולא מפחד והוא לנקות את הבית.

 

[אלמון ה ו ד י]

ממה שאת אומרת...

אין בעצם שום נוחות בדחיינות... כשהמניע הוא פחד שהופך לשגרה... כמה נוחות כבר יכולה להיות בזה... מצליחה לזהות את הפחד? מניין הוא יונק? מאילו מקורות?

 

[לקשמי]

פחד

עכשיו למשל אני במצב של חוסר עשייה בגלל פחד. אני צריכה למצוא עבודה אבל לא עושה הרבה בשביל זה. פה ושם שולחת קורות חיים, אבל לא יותר מזה. למה? בגלל הפחד. כשאני חושבת על להציע את עצמי לעבודה מסוימת (והכוונה היא לעבודות מהסוג שלא עבדתי בהן עד עכשיו אבל גם שלא דורשות ניסיון או משהו) זה מפחיד אותי. המקור שלו זה הקולות שבאים מהבית האלים שבו גדלתי. אני חושבת שלדעת את זה זאת התחלה טובה, עכשיו אני צריכה גם לדעת איך להשתחרר מהם.

 

[להבה ירוקה]

לדעת את זה

זו התחלה מעולה. לא סתם טובה. ואני חושבת, שאחרי ידיעה כזו, אין פלא שעדיין משקשקים קצת. אולי צריך זמן לעכל. אני יודעת שאחרי שאני מתוודעת למשהו כזה, אז הצעדים שבהם אני פועלת - הם מאד מאד קטנים. כי הפחד עדיין אוחז בי. אבל כל צעד הכי קטן לוקח אותי קדימה, ואז, מגיע השוונג והמוטיבציה והאומץ.

 

[נסיכת אהבה]

בד"כ אני מאלה שנותנים להם משימה...

ומיד ניגשים לפעולה ומסיימים, כי יודעים שאחרת ייקח שנה עד שיעשו את מה שצריך... ולגבי הדברים הקטנים, מוכר לי כל כך הדחייה הזאת, תמיד אני דוחה ללכת לספריה להחזיר ספר, לקחת משהו מהדואר, לעשות ספורט... אבל הגעתי להחלטה רצינית: אני הולכת לעשות הליכה כל בוקר בימים שמתחילה יחסית מאוחר ללמוד... כי זה ממש ממריץ, ודווקא הוכחתי לעצמי שאני בכושר לא רע וזה עשה לי חשק לחזק את העניין

 

[אלמון ה ו ד י]

../images/Emo98.gif

ואת מצליחה? עם ההליכה? וואללה דרכת לי על היבלת... שנתיים אני מתחילה ללכת ממחר...

 

[נסיכת אהבה]

חחח נלך ביחד ../images/Emo13.gif

הממ... התחלתי למעשה את ה"הליכה" כבר בריצה כששמתי לב לפני כמה ימים ששכחתי בכיתה שנבחנתי בה את הכרטיס סטודנט והבאתי ריצה מאוניברסיטת ת"א לסמינר... האמת שהמזג אוויר די מבאס לצאת, וכל פעם משהו אחר יש ודוחה את זה... הממ... בדיוק לשרשור...

 

[כוכבית לכת רחוקה]

הו בהחלט

מצטרפת לתופעה הזו.. האמת שאני לא בדיוק יודעת להסביר ולרוב זה נובע מסיבות שונות. דחיה מעצלנות, דחיה מחוסר התרגשות סביב העניין ככל שהזמן עובר, דחיה מהפחד של הסוף (אםפ זה יצליח או לא, או מה יקרה אח"כ), דחיה מחוסר כוחות, דחיה מתוך ידיעה שאם יש דד-ליין אז בסוף הלחץ יתחיל להיות חיובי ורק כך אני אתפקד. ואני מניחה שיש עוד סיבות. איפה זה התחיל ומניין קיבלתי את זה? אני לא יודעת, זה משהו שככה גדלתי איתו ואיש לא ניסה לתקן אותי בעניין, אם כי בד"כ זה לא טוב לדחות דברים.

 

[אלמון ה ו ד י]

את יודעת,

האמונה הזו שכשאנחנו פועלים תחת לחץ אנחנו יעילים יותר, היא אמונה שאנחנו משתילים אותה בחיים שלנו בלי ממש לבדוק אותה. ניסית פעם לפעול שלא תחת לחץ? מה הפך את הפעולה הזו ללא אפקטיבית?

 

[כוכבית לכת רחוקה]

ובכן,

לא רק שזה הושתל בחיי אלא נבנה שם. וכשאני מדברת על לפעול רק ברגע האחרון כדי להיות יעילה תחת לחץ חיובי אני מדברת בעיקר בכל הקשור ללימודים. וכן, זה אכן יותר יעיל - כשאני מבינה שאין עוד הרבה זמן וחייבת לשנס מתניים, ולהביא את כל מה שיש לי בזמן הקצר שנותר (ואני בשאיפה להצליח) אז אני לומדת ברצינות יותר ומצליחה להתרכז בחומר בצורה רבה יותר. כשאני לא לומדת/ עובדת תחת לחץ העצלנות משתלטת, הידיעה ש"יש עוד זמן" עושה את שלה, הכל נמרח, העשייה יכולה להיות יעילה אבל מתפרשת על זמן רב יותר, הריכוז בורח הרבה יותר בקלות, הסחת הדעת רבה יותר כי הרי "יש עוד זמן". משהו כזה.. בתחומים אחרים זה פועל קצת אחרת, והבאתי עוד סיבות לדחייה.

 

[BellA עלמה]

אוי דחיינית

my mddle name אם היה אפשר לעשות תואר בדחיינות הייתי כבר מסיימת פרופסורה. אצלי אני נובע מזה שאני לקויית למידה ויש לי בעייה בניהול זמן. ההורים שלי(במיוחד אמא) ההפך הגמור ממני. אבל זה אסון הדחיינות הזאת שום דבר טוב לא יוצא מזה.

 

[אלמון ה ו ד י]

חחחחחח....

אני בטוחה שאת יודעת שאפשר לעשות דוקטורט בדחיינות... רק שאת וודאי דוחה את זה. לא? ואני מסכימה שזה לא טוב לדחות דברים. אנחנו דוחים ודוחים ובסוף הם דוחים אותנו.

 

[BellA עלמה]

LOL ../images/Emo6.gif

 

[magenta73]

זאת פשוט עצלנות...

אין פחד לקרוא לילד בשמו... עכשיו, יש את כל הקטעים הביורקרטים, שם זה פחות עצלנות כמו, "עזובתי באמאשך"... כשאתה כבר יודע במה אתה הולך להתקל... ואין לך כוח לזה...

 

[אלמון ה ו ד י]

עצלנות?

דחיינות בתחפושת... אגב, אדלר טוען שאף אחד מאיתנו לא נולד עצלן. בגנום שלנו אין תכונת אופי כזו. למה אנחנו הופכים להיות עצלנים?

 

[magenta73]

הרבה סיבות...

הפכנו למפונקים יותר... אחראיים פחות... אדלר טען מה שטען בשנת?.... כמה?... דברים משתנים. בוא נדבר על דארווין שאומר שהחזק שורד ושבעלי חיים משנים את הגנום שלהם לגנום שיתאים יותר לסביבה שהם חיים בה...

 

[להבה ירוקה]

זה מזכיר לי

מישהי שהכרתי, עשתה את התואר שלה וסיימה הכל. כמעט. חוץ מעבודה אחת. ואת זה היא מושכת עד היום. אני חושבת שזו השנה האחרונה שבה היא יכולה להגיש את העבודה הזו, כדי שהתואר יוכר. בינתיים, במשך כל השנים האלה, היא סחבה על עצמה את יסורי המצפון ממשיכת הזמן הזו. הסיפור הזה, מוכר לי באיזהשהוא מקום, גם מעצמי. דחיינות מתוך פחד לסיים ולעבור הלאה. אני רואה את זה אפילו בעבודה - כשמגיע הרגע לסיים פרוייקט, פתאום הקצב שלי מואט מאד ואני מושכת זמן....לפחות עכשיו, כשאני מודעת לזה, אז אני לא נותנת לזה להימשך הרבה זמן. מבינה שזה פחד. מנין קיבלתי את הרעיון שזה כדאי......וואיי וואיי זו שאלת השאלות. אף פעם לא חשבתי על זה. אני לא יודעת בדיוק מאיפה זה צץ. אם הולכת ממש לאחור, אני חושבת שקינאתי פעם בילדים שלא הגישו שיעורים בזמן, וראיתי שזה בכ"ז בסדר. אולי הרגשתי תמיד פראיירית, בכך שהייתי תלמידה כ"כ טובה ומסודרת. הייתה לי חברה שהיתה כ"כ מוצלחת בתחומים חברתיים (לפחות כך זה נראה לי פעם) והייתה ממש בלאגניסטית. אז ניסיתי ו"נדבקתי". ברור שזה לא פתר את הבעיות שאותן רציתי לפתור אז

 

[אלמון ה ו ד י]

חושבת שזה מה שזה? חקיינות?

נסיון להתגבר על פחד בשביל לראות שהשמיים לא נופלים עלינו? שזה בסדר? ובשביל הבסדר הזה אנחנו מוכנים לשלם מחירים כל כך כבדים לפעמים, כמו שכתבו כאן המגיבים? לאחרונה העיניין הזה מציק לי מאד. כמו רוב האנושות גם אני דוחה, לא מסוגלת לעשות דברים שאני "צריכה". כשאני חושבת על זה נראה לי שהצורך לדחות נולד אצלי בילדות המוקדמת כשהתחילו אצלי מחשבות וחרדות ראשוניות מהמוות. נראה היה לי שכל עוד יש לי או להורים שלי תכניות לעתיד הוא מובטח, מה שאין כך אם אין לנו שום דבר שקושר אותנו לעתיד שלנו. אז למה לא לדחות אם זה קונה לנו אחיזה נוספת בעתיד? לאן יש למהר עם קיום הדברים? מה מחכה לנו אחרי קיומם? אני באמת זוכרת תחושות של בטחון והגנה נמסכות בי, כשידעתי שיש דברים לעשות אותם. אני חושבת שבדחיינות שלי אני מנסה להגיע לאותה תחושת בטחון ילדית...

 

[להבה ירוקה]

אשליות הפחד...

את יודעת, לפעמים כשאני חושבת על זה, אם היינו אוספים את כל המשוואות שהפחד מייצר, אז היינו מגיעים לעולם הזוי במיוחד (הזוי יותר מהמציאות,זה בטוח). דחיינות = אחיזה בעתיד. רזון = הצלחה בחיים. בלאגן = פופולאריות חברתית. דחיינות = התמודדות עם מוות. משוואות רבות כאלה נולדות בילדות ושם- צריך שיהיה מי שיתקן אותן. כשזה לא קורה, אח"כ עוברות שנים עד שמנקים את כל המסביב ונוגעים במשוואה האמיתית, כפי שנולדה - ואז, פתאום יש אפשרות בחירה. עוד משהו שהמילים שלך העלו לי. כתבת על ההקשר של דחיינות לעתיד, ואני, בתגובתי הקודמת, כתבתי על ההקשר שלו לעבר. כאילו, הדחיינות גורמת לי לא להתנתק מן העבר. כך או כך, נראה לי שהמצב האידאלי (וסביבותיו) הוא בדיוק באמצע (כמו תמיד, לא?!). הוא ההווה. בלי להקשיב לפחדים מן העבר או מן העתיד. הדחיינות משרתת פחד וכשזה כך, לי די ברור שאני אנסה להיאבק בזה.