אני מקווה שזה יעזור.
הגישה המקובלת בישראל למדידת עוני חישוב מדדי העוני והאי-שוויון בישראל נעשה מדי שנה במוסד לביטוח לאומי לפי שיטה שגובשה בראשית שנות ה-70. המדד העיקרי שמפרסם המוסד לביטוח לאומי הוא "תחולת העוני", המציין את שיעור משקי הבית העניים בכלל משקי הבית באוכלוסייה. נוסף על כך מתפרסמת תחולת העוני בקרב נפשות, בקרב ילדים ובמגזרים שונים. להלן דרך חישוב המדד: גישת המדידה הבסיסית מדידת עוני בישראל מתבססת על הגישה היחסית, שלפיה עוני הוא תופעה של מצוקה יחסית, שיש להעריכה בזיקה לרמת החיים המאפיינת את החברה. לפי תפיסה זו העוני משקף תופעה של אי-שוויון כלכלי וחברתי. לפיכך, משפחה מוגדרת כענייה כאשר תנאי חייה ירודים במידה ניכרת מתנאי החיים האופייניים לחברה כולה, ולאו דווקא אם אין ביכולתה לספק את צרכיה הפיזיים הבסיסיים (כגון מזון, מחסה ולבוש). ביסודה של כל שיטה יחסית עומדת קביעתו של "קו עוני" המחושב כאחוז כלשהו מן "ההכנסה המייצגת" את רמת החיים של החברה. גישה נפוצה אחרת למדידת עוני היא הגישה המוחלטת (האבסולוטית), הרואה בעוני תופעה של העדר אמצעים כלכליים לסיפוק צורכי המחיה הבסיסיים. על-פי גישה זו משפחה היא ענייה אם אין ביכולתה לרכוש סל מוצרים ושירותים בסיסי הדרוש לקיומה, והכנסתה אינה מספקת כדי להבטיח לה רמת חיים מינימלית. למעשה, בלתי אפשרי לגבש גישה אבסולוטית "טהורה", משום שבכל קביעה בדבר צרכיה של משפחה מעורבים ערכיו האישיים והתרבותיים של החוקר. בהשוואה בין שתי הגישות אפשר לומר שמדדים מוחלטים רגישים יותר לפעולות ישירות הנובעות ממדיניות הממשלה, שכן הם מודדים מחסור אקוטי, בעוד מדדים יחסיים מודדים את האי-שוויון בין הקבוצה הענייה ביותר לבין משק הבית המייצג (החציוני או הממוצע) ומושפעים ממגוון שינויים במשק. הבדל חשוב בין המדד היחסי למדד המוחלט הוא גמישות הגדרת העוני ביחס לשינויים בהכנסה במשק, דהיינו השפעת הצמיחה על העוני. במקרה היחסי קו העוני משתנה אוטומטית עם הצמיחה, ואף ייתכן שבתקופה של צמיחה במשק יגדל שיעור העוני גם אם רמת החיים של העניים עלתה בעקבות הצמיחה; לעומת זאת, קו העוני המוחלט משתנה רק על-פי התייקרות סל המוצרים והשירותים שבבסיס המדד או על-פי החלטה מינהלית לשינוי הרכבו והיקפו של הסל או לשינוי צורת חישובו. היתרון העיקרי של הגישה היחסית הוא שהיא נוחה לחישוב ופשוטה להבנה. חסרונה העיקרי הוא שקשה להבחין בסיבות לשינוי המדד וקשה לצפות את ההשפעה של שינויים כלכליים עליו. בשנות ה-60 וה-70 נעשו ניסיונות לגבש שיטה למדידת עוני בישראל. בניסיונות אלו ניכרה נטייה לאמץ שיטת מדידה מוחלטת, אך בסופו של דבר המסקנות לא יושמו. בתחילת שנות ה-70 הניחו חוקרי המוסד לביטוח לאומי את היסודות לחישוב מדד העוני על-פי הגישה היחסית הנהוגה כיום. חישוב זה הוצג כחישוב זמני עד לעריכת מחקר מעמיק יותר, שיחשב את העוני על-פי קריטריון מוחלט, אולם מחקר כזה לא נעשה בסופו של דבר. המשתנה המשמש למדידת עוני האינדיקטורים למדידת עוני המבוססים על מדידת הכנסות הם האינדיקטורים השכיחים ביותר במדינות, בשל פשטותם ובשל זמינות הנתונים. הנחת היסוד של הגישה שלפיה יש עדיפות לקביעת קו עוני על בסיס הוצאות המשפחה היא, שרווחתם של משפחות ושל פרטים נקבעת למעשה על-ידי יכולתם לצרוך מוצרים ושירותים, ושרמת הצריכה – המשקפת את ההכנסה הפרמננטית – היא בדרך כלל יציבה יותר מרמת ההכנסה. הגישה היחסית אמנם מכירה בכך שמצוקה אינה מתבטאת בהכנסה נמוכה בלבד, אלא עשויה להתבטא גם בהיקף הרכוש, בתנאי הדיור, בחינוך ובשירותים הציבוריים הזמינים למי שנתונים במצוקה. ואולם, מאחר שבישראל אין מדד מוסכם המשקף מצוקה על כל היבטיה, המוסד לביטוח לאומי משתמש בנתונים הזמינים של ההכנסה הכספית הפנויה של משקי הבית. ההכנסה הפנויה מוגדרת כהכנסה הכספית ברוטו, בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים (מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות). משתנה זה משמש את המוסד לביטוח לאומי הן לשם חישוב קו העוני הן לשם השוואת מצבם של משקי בית באוכלוסייה לקו העוני וחישוב תחולת העוני. קביעת קו העוני הגישה היחסית מציעה להשוות את רמת ההכנסה של משפחות הניצבות בתחתית סולם ההכנסות לרמת ההכנסה של שאר המשפחות במשק. משפחה ענייה מוגדרת כמשפחה שהכנסתה נמוכה במידה ניכרת מן ההכנסה המייצגת את רמת החיים בחברה. לשם כך קובעים קו עוני כאחוז כלשהו מן ההכנסה המייצגת, ומשפחה אשר הכנסתה נמוכה מקו העוני נחשבת למשפחה ענייה. על-פי שיטת המדידה הנהוגה בישראל, ההכנסה הפנויה החציונית של האוכלוסייה נחשבת להכנסה המייצגת של החברה. ההכנסה החציונית היא רמת ההכנסה אשר ל-50% מהמשפחות יש הכנסה השווה לה או נמוכה ממנה, ול-50% האחרים יש הכנסה הגבוהה ממנה. קו העוני מוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה החציונית של האוכלוסייה. משפחה שהכנסתה הפנויה נמוכה מקו העוני נחשבת למשפחה ענייה. התאמת קו העוני לגודל המשפחה כדי להשוות משקי בית בגדלים שונים יש להביא בחשבון יתרון לגודל המשפחה בהוצאות משק הבית. כאשר המשפחה גדלה בנפש נוספת, ההוצאה עבור הנפש הנוספת (כלומר ההוצאה השולית) נמוכה מההוצאה עבור הנפשות האחרות במשק הבית, וכך תוספת ההכנסה הנחוצה למשפחה כדי לשמור על רמת חיים קבועה פוחתת עם הגידול במספר הנפשות במשפחה. כדי שיהיה אפשר להשוות רמת חיים של משפחות השונות בגודלן יש לפתח סולם שקילות, המאפשר למדוד את הצרכים של כל משפחה לעומת צרכיה של משפחה בגודל בסיסי כלשהו. למעשה, סולם השקילות מתרגם את מספר הנפשות במשפחה למספר "הנפשות התקניות" שבה ומאפשר להתאים את קו העוני לגודל המשפחה. בישראל, סולם השקילות נבנה כך שבסיס הסולם הוא משפחה שבה שתי נפשות, שמיוחס לה ערך של שתי נפשות תקניות. לפי סולם זה, למשפחה שבה נפש אחת יש ערך של 1.25 נפשות תקניות.
