דו"ח פעילות
אני כאן כבר שישה חודשים.
אני לא נשבר, אבל כרגע נשבר לי! אני מדוכא. במיוחד במקום הזה שאני נמצא בו. אני מתחיל לפתח ימי דיכאון שפשוט אין לי חשק לכלום. אני מרגיש מבודד, זר, מוזר, הכל ביחד. אני שום דבר כאן. בעבודה אין לי עם מי לדבר, בכלל אני מדוכא מהעבודה הזאת ומחכה כבר להחליף אותה למשהו שדורש הכרה מלאה. האנשים שהכרתי כאן עד עכשיו לא בדיוק הטעם התכליתי שלי, וזה לא באמת חברים זה רק חברה.
היום היה נמאס פשוט. העברתי את היום בתחושת דיכאון טוטאלי, אין לי חשק לאכול ואני מצוברח. רציתי לבוא למפגש, אבל הייתי בבאסה רצינית כי החברה עזבה אותי ולא הייתה בי מוטיבציה לחצי יום נסיעות. היא הייתה נקודת אור שמאירה על כל החושך הזה שאני עובר דרכו, והיה קל יותר, אבל עכשיו שוב לבד, אז בכלל אני מרגיש מבודד.
יש לי תוכניות באופק, אבל האופק עוד רחוק, ובנתיים אני מרגיש שכבר אין מאיפה לשאוב אנרגיה. אני מתגעגע לקיבוץ, לחום, לרפת, למקום שלי. אני מתגעגע ללהיות "מוכר", לחברים, לסביבה הטבעית.
אני יודע שזאת תקופה, השלב הזה כשמתחילים חיים מחדש. הכל מאפס. בית, חברים, מכרים, קשרים. את הכל צריך לבנות מחדש. אבל כרגע, אין לי כוח
אני כאן כבר שישה חודשים.
אני לא נשבר, אבל כרגע נשבר לי! אני מדוכא. במיוחד במקום הזה שאני נמצא בו. אני מתחיל לפתח ימי דיכאון שפשוט אין לי חשק לכלום. אני מרגיש מבודד, זר, מוזר, הכל ביחד. אני שום דבר כאן. בעבודה אין לי עם מי לדבר, בכלל אני מדוכא מהעבודה הזאת ומחכה כבר להחליף אותה למשהו שדורש הכרה מלאה. האנשים שהכרתי כאן עד עכשיו לא בדיוק הטעם התכליתי שלי, וזה לא באמת חברים זה רק חברה.
היום היה נמאס פשוט. העברתי את היום בתחושת דיכאון טוטאלי, אין לי חשק לאכול ואני מצוברח. רציתי לבוא למפגש, אבל הייתי בבאסה רצינית כי החברה עזבה אותי ולא הייתה בי מוטיבציה לחצי יום נסיעות. היא הייתה נקודת אור שמאירה על כל החושך הזה שאני עובר דרכו, והיה קל יותר, אבל עכשיו שוב לבד, אז בכלל אני מרגיש מבודד.
יש לי תוכניות באופק, אבל האופק עוד רחוק, ובנתיים אני מרגיש שכבר אין מאיפה לשאוב אנרגיה. אני מתגעגע לקיבוץ, לחום, לרפת, למקום שלי. אני מתגעגע ללהיות "מוכר", לחברים, לסביבה הטבעית.
אני יודע שזאת תקופה, השלב הזה כשמתחילים חיים מחדש. הכל מאפס. בית, חברים, מכרים, קשרים. את הכל צריך לבנות מחדש. אבל כרגע, אין לי כוח
