../images/Emo18.gifהודעה רגשנית ../images/Emo18.gif
אוקיי דבר ראשון לכל החדשים שלא מכירים אותי - אני לא אדם רגשני אבל לאור הפרק האחרון של דוסון אני מרשה לעצמי פעם אחת להשתפך... אני חייב לומר שעמדו דמעות בעיני בסיום הפרק האחרון של דוסון לא כי התסריטאים עשו עבודה טובה וריגשו אותי עד דמעות אלא כי הרגשתי איך תקופה מחיי נעלמת כן זוהי סיומה של תקופה, תקופת ההתבגרות שלי. דוסון התחילה כשאני הייתי בכיתה ט' , ילד טיפש בן 15 שמאוהב בלהיות מאוהב (אוי כמה פעמים שברתי לעצמי את הלב המסכן שלי) ואז הופיע על מסכינו ג'ואי התמימה והמתוקה ואני מיד התמכרתי... העונות חלפו להן כמו גם השנים בחיי, ושם בקייפסייד הם גם התבגרו הולכים לתיכון והחוויות שליוו את החבורה ליוו גם אותי בחיי הפרטים ביחד איתם התפכחתי מהתאהבויות רבות יחד איתם פיתחתי את הרצון להצליח ולברוח מהעיר הקטנה , לברוח מהחיים שלי... ואז סיימתי תיכון, התבגרתי. בקייפסייד בנתיים הלהטו הרוחות , ואני כבר הפסקתי לצפות. החיים שלי עברו למסלול מטורף לא היה לי זמן לנשום לא היה לי זמן לחיות לא היה לי זמן לאהוב לא היה לי זמן לעצמי ומרוב חוסר זמן כבר שכחתי איך הייתי פעם. כבר שכחתי איך זה להתרגש איך זה לאבד את הראש והיום בא פרק הסיום של דוסון , סיומה של תקופה... היום נזכרתי איך הייתי פעם כמה שפעם הייתי אמיץ - ידעתי ללכת בדרכי שלי ולא לתת לאף אחד להסיט אותי כמה שפעם הייתי מפוקס על המטרה כמה שידעתי לרצות יותר מכל דבר אחר פתאום אני שומע בראשי את תמיד אהבה ולאונרדו ושירים מהדיסק הראשון ונזכר עד כמה התחברתי אל הדיסק ההוא היום כשנגמר הפרק האחרון בכיתי כי הבנתי שהוא מת הבן אדם ההוא שפעם היה אני הוא מת נשארה רק גרסא אחרת שלו , מבוגרת יותר מפוכחת יותר ועם מותו הוא סגר תקופה של חיי שלא תחזור ועכשיו עם הפנים קדימה נשאר לי רק לנסות להגשים את מה שהוא חלם עליו מקווה שלא בלבלתי לכם את השכל יותר מידי ושהבנתם על מה לעזאזל אני מדבר תומר