דובדבנים בשמיים
קצת לפני שסיימתי והנחתי את המכחול קלטתי מישהו בחלון ממול מסתכל עלי ומחייך. לא הורדתי ממנו את העיניים. חיכיתי שהוא יישבר ויזוז משם. אבל הוא לא. הוא רק חייך. סיימתי והסתכלתי על עצמי. כל הסרבל התכול היה מרוח בצבע לבן. הכי אהבתי ככה. כשכולי צבע. הצצתי שוב, והוא עדיין שם מחייך. `` אני יכול לבוא לראות?`` הוא צועק לי פתאום. ואני מסמנת לו עם האצבעות קומה שלישית, כאילו שהוא לא יודע ומגחכת. רק היום נכנסתי לכאן, עדיין לא פירקתי את הארגזים והייתי חייבת לצייר לי את חלקת האלוהים שלי בחדר השינה. הנקישות קטעו את ההרהורים. הוא עמד שם, כבר לא כל –כך בטוח כמו קודם. ``היי, ניב. אני ניב`` הוא חזר על עצמו במבוכה מחויכת. ``היי`` החזרתי לו, ופתחתי את הדלת לרווחה שייכנס. הובלתי אותו אל החדר. היו שם עננים מרוחים על שמיים וירח. כן. הירח יצא יפה, קורן כזה. ``יפה. נורא יפה``. ``את תמיד מציירת על קירות?`` שאל וחייך. שאלתי את עצמי איך הוא לא מתעייף לחייך ככה, ועניתי שהוא כנראה לא חייך ככה כל הזמן. ``על קירות, קצת על ניירות ולפעמים גם על עצמי``. הסתכלתי אל הירח שלי ומזווית העין ראיתי את העיניים שלו מתמקדות בידיים שלי. ``הממ.. אני יכול להוסיף משהו?`` הוא הפתיע אותי. ``כן`` אמרתי והפתעתי עוד יותר את עצמי. ``יש לי רק מים`` הצבעתי על הבקבוק, והלכתי להביא לנו כוסות. צנחתי על הרצפה באפיסת כוחות. מתיזה עלי טיפות קטנות של מים. ``זהו``, הוא הסתכל עלי. וכשהרמתי את המבט נפלו לי דובדבנים מהשמיים. נזכרתי בשורה ``אל תחפשי משמעויות בשמיים`` וצחקתי. ``זה מה שהיה חסר פה``, אמרתי, ``תודה`` . `` המון עננים, שלא ישעמם להם שם`` הוא הוסיף וחייך, והצטרף אלי על הרצפה. העברתי אליו את הכוס השנייה. ישבנו ככה כמה דקות. שותים. `` מה את…``, ג`ינס לא משהו וחולצה סגולה , זרקתי עליו קצת אדום וקמתי , לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט. ``הייייי, היייייי, לא פייר להתחיל בלי להודיע`` הוא חייך ותפס את השפופרת הצהובה. סילון דק כיסה את החולצה שלי מתחת לסרבל. רצתי לסלון וטיפסתי על המיטה שעוד עמדה שם. והוא אחריי. ``לא, שלא תעיז``. הוא שפך על כפות ידיו את מה שנשאר מהצבעים והסרבל כבר שכח מהלבן. התגוששנו על המיטה עוד כמה שניות עד שהוא הצליח לתפוס את כפות הידיים שלי ושילב אותן בשלו כשנפלנו על המיטה, מתנשפים. ``הלך הג`ינס``, אמרתי. הוא הסתכל אל תוך העיניים שלי ושאל אם הוא יכול לנשק אותי. הנהנתי שכן ועצמתי אותן לאט, כשפתאום הרגשתי את השפתיים שלו במעלה היד שלי. עוברות חתך חתך ברכות מלטפת . והיו רק דמעות בלי קול ובלי נהיות. ``סליחה. לא התכונתי לגרום לך לבכות``. הוא צייר עלי שני קווים ורודים מתחת לעיניים כשאסף את הדמעות. נשארנו ככה בידיים משולבות, עם כל הצבע על המיטה , כמה שעות. ואז מתוך השקט הוא שאל, ``אני יכול לבוא מחר בבוקר לעזור לך לסדר פה קצת?`` ``אחרי הכל, גם אני שמתי פה יד``. והחיוך שלו לכד את שלי. לסיפור הזה לא היה סוף, כי עכשיו הוא רק מתחיל.
קצת לפני שסיימתי והנחתי את המכחול קלטתי מישהו בחלון ממול מסתכל עלי ומחייך. לא הורדתי ממנו את העיניים. חיכיתי שהוא יישבר ויזוז משם. אבל הוא לא. הוא רק חייך. סיימתי והסתכלתי על עצמי. כל הסרבל התכול היה מרוח בצבע לבן. הכי אהבתי ככה. כשכולי צבע. הצצתי שוב, והוא עדיין שם מחייך. `` אני יכול לבוא לראות?`` הוא צועק לי פתאום. ואני מסמנת לו עם האצבעות קומה שלישית, כאילו שהוא לא יודע ומגחכת. רק היום נכנסתי לכאן, עדיין לא פירקתי את הארגזים והייתי חייבת לצייר לי את חלקת האלוהים שלי בחדר השינה. הנקישות קטעו את ההרהורים. הוא עמד שם, כבר לא כל –כך בטוח כמו קודם. ``היי, ניב. אני ניב`` הוא חזר על עצמו במבוכה מחויכת. ``היי`` החזרתי לו, ופתחתי את הדלת לרווחה שייכנס. הובלתי אותו אל החדר. היו שם עננים מרוחים על שמיים וירח. כן. הירח יצא יפה, קורן כזה. ``יפה. נורא יפה``. ``את תמיד מציירת על קירות?`` שאל וחייך. שאלתי את עצמי איך הוא לא מתעייף לחייך ככה, ועניתי שהוא כנראה לא חייך ככה כל הזמן. ``על קירות, קצת על ניירות ולפעמים גם על עצמי``. הסתכלתי אל הירח שלי ומזווית העין ראיתי את העיניים שלו מתמקדות בידיים שלי. ``הממ.. אני יכול להוסיף משהו?`` הוא הפתיע אותי. ``כן`` אמרתי והפתעתי עוד יותר את עצמי. ``יש לי רק מים`` הצבעתי על הבקבוק, והלכתי להביא לנו כוסות. צנחתי על הרצפה באפיסת כוחות. מתיזה עלי טיפות קטנות של מים. ``זהו``, הוא הסתכל עלי. וכשהרמתי את המבט נפלו לי דובדבנים מהשמיים. נזכרתי בשורה ``אל תחפשי משמעויות בשמיים`` וצחקתי. ``זה מה שהיה חסר פה``, אמרתי, ``תודה`` . `` המון עננים, שלא ישעמם להם שם`` הוא הוסיף וחייך, והצטרף אלי על הרצפה. העברתי אליו את הכוס השנייה. ישבנו ככה כמה דקות. שותים. `` מה את…``, ג`ינס לא משהו וחולצה סגולה , זרקתי עליו קצת אדום וקמתי , לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט. ``הייייי, היייייי, לא פייר להתחיל בלי להודיע`` הוא חייך ותפס את השפופרת הצהובה. סילון דק כיסה את החולצה שלי מתחת לסרבל. רצתי לסלון וטיפסתי על המיטה שעוד עמדה שם. והוא אחריי. ``לא, שלא תעיז``. הוא שפך על כפות ידיו את מה שנשאר מהצבעים והסרבל כבר שכח מהלבן. התגוששנו על המיטה עוד כמה שניות עד שהוא הצליח לתפוס את כפות הידיים שלי ושילב אותן בשלו כשנפלנו על המיטה, מתנשפים. ``הלך הג`ינס``, אמרתי. הוא הסתכל אל תוך העיניים שלי ושאל אם הוא יכול לנשק אותי. הנהנתי שכן ועצמתי אותן לאט, כשפתאום הרגשתי את השפתיים שלו במעלה היד שלי. עוברות חתך חתך ברכות מלטפת . והיו רק דמעות בלי קול ובלי נהיות. ``סליחה. לא התכונתי לגרום לך לבכות``. הוא צייר עלי שני קווים ורודים מתחת לעיניים כשאסף את הדמעות. נשארנו ככה בידיים משולבות, עם כל הצבע על המיטה , כמה שעות. ואז מתוך השקט הוא שאל, ``אני יכול לבוא מחר בבוקר לעזור לך לסדר פה קצת?`` ``אחרי הכל, גם אני שמתי פה יד``. והחיוך שלו לכד את שלי. לסיפור הזה לא היה סוף, כי עכשיו הוא רק מתחיל.