דבר ראש הממשלה
אזרחים ואזרחיות יקרים אנחנו ניצבים שעות ספורות לפני רגע ההכרעה, רגע האמת. אני פונה אליכם במכתב זה ומבקש בקשה מיוחדת: קראו אותו לבד, כל אחת וכל אחד לעצמו, עד לסופו. מכתב זה ארוך מהרגיל ולא בכדי. נטלתי לעצמי את החופש לכתוב אליכם עכשיו, אחרי שכל הסיסמאות כבר הופרכו לאוויר. אלא שהבחירות האלה אינן עוסקות בסיסמאות. הבחירות האלה עוסקות בחיים ומוות. כך פשוטו כמשמעו. דיני נפשות מחייבים יריעה ארוכה מן הרגיל. נדמה לי שמעולם לא עמדתם, אזרחי ישראל, מול שתי תפיסות עולם הטומנות בחובן כל כך הרבה עבורכם ועבור ילדיכם. מחד, אנחנו עומדים כמרחק נגיעה מחלום הדורות - פריצת דרך לשלום שתשים קץ למאה שנים של דם ודמעות. מאידך אנחנו עלולים להיקלע, אולי שלא במתכוון, למעגל אימים נוסף של שנאה יוקדת, צער וילדים שלא ישובו לביתם. כשהפוליטקאים חסרי אחריות מציעים להפציץ את בית ג`אלה זו לא סיסמא, כשהם מאיימים להבעיר את ביירות זו גם לא סיסמא וכשהם מכריזים כי הם יפציצו את סכר אסואן שבמצרים וינסו להגיע עד טהראן, זו אינה סיסמת בחירות. במצב העדין והמורכב בו נתון המזרח התיכון, כל אמירה כזו עלולה להיגמר במרחץ דמים נורא שיהפוך בכייה לדורות. עם ישראל הוא עם שבע קרבות. שבע אך לא עייף. אני יודע שאם נצטרך לשוב ולהגן על המולדת, על הדגל, לא יהיה אחד שייסוג לאחור. מעולם לא נרתענו מלהישיר מבט אל המוות. אך עם חפץ חיים אנחנו. עם חפץ שלום. תמיד היינו - תמיד נהייה. שבנו לארץ ציון על מנת לייסד בית לאומי לעם היהודי. אכן מעולם לא הפסקנו לחלום על ארץ ישראל הגדולה, אך כוחו של העם היהודי היהטמון מאז ומעולם ביכולתו לחלום חלומות ולהתפשר עם הרגע. עתה הגיע רגע הפשרה, רגע הוויתור הכואב. לבי נקרע מכל ויתור על חלק מארץ ישראל. אכן יש אפשרות אחרת. נוכל להמשיך להילחם, נוכל להמשיך לסרב לשלום,להחזיק בכל התנחלות מבודדת ולא לוותר, אבל מה אז? עוד סיבוב של אלימות, עוד אבות הקוברים את בניהם, עוד אמהות שהלב נקרע מלנחם. ומה אחרי כל הצער הזה? אותו שולחן דיונים, מול אותו אוייב לא סימפטי, עם אותן השאלות ובדיוק עם אותה התשובה. התשובה שניתן לעולם, תהיה מורכבת משלושה יסודות: - ביטחון ישראל - אחדות שיראל - מורשת ישראל והיא התשובה היחידה המבטיחה את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית החיה בשלום עם עצמה ועם שכניה. כדי להבטיח שלמדינת ישראל תשמר הנשמה היהודית, עלינו להבטיח כי יישמר העיקרון של רוב יהודי מוצק. לכן לא נוכל לקבל בשום מצב את זכות השיבה של פלשתינאים לשטח מדינת ישראל. סירוב חד משמעי זה הוא בנפשנו. בעניין זה עומד עם ישראל כצוק איתן, וכך יהיה. ירושלים היא המקום הקדוש ביותר עבור העם היהודי. עם זאת, אנו חייבים לכבד את היחס של דתות אחרות אליה. עלינו לברר עם עצמנו מהם המקומות הקדושים שוויתור עליהם יערער את הזהות היהיודית שלנו, ומהם הוויתורים שנוכל לעשות על מנת להגיע, אם אכן זה אפשרי, לסופו של הסכסוך. מוקד הזהות של העם היהודי הוא הר הבית. שום מנהיג יהודי לא רשאי לנתק את העם היהודי משורש קיומו. לא אחתום על שום מסמך המעביר את הריבונות בהר הבית לפלשתינאים. רק אם ניפרד מהשכונות הפלשתינאיות במזרח העיר ונצרף את השכונות היהודיות אליה, נבטיח את ירושלים גדולה יותר, יהודית יותר ומוכרת על ידי העולם כולו כבירת העם היהודי לנצח נצחים. לא נוכל להמשיך ולשלוט לנצח על עם אחר ולהישאר מדינה דמוקרטית. לכן נרכז את מרבית ההתנחלויות והמתנחלים בגושי ישובים גדולים תחת ריבונות ישראל. התנחלויות מבודדות הפוגעות ביכולתנו להגן על הגושים הגדולים יוסרו, עם כל הכאב. בקעת הירדן תהיה אזור ביטחון ולא תהווה איום על ישראל. הפרדה פיזית וברורה בינינו לבין הפלשתינאים, אנחנו כאן - והם שם, היא שתאפשר מציאות חדשה לאחר שנים של חיכוך, שנאה ודם. ההפרדה היא המפתח לביטחון אמיתי וארוך טווח לילדים של כולנו. אני יודע, כל הכרעה כזו היא קריעת ים סוף. אך לא ביקשתי את אמונכם כדי לעשות לעצמי חיים קלים. ידעתי מראש שאני נכנס לשדה זרוע מוקשים בו אהיה חייב לזגזג לפעמים על-מנת לצלוח אותו בשלום. אבל כשאתה נושא על כתפיך גורל של מדינה שלמה, אתה לא משחק משחקי כוח. ידעתי שעלי לשבור חלומות של ימין ושל שמאל. הייתי חייב להוריד את הימין מהחלומות על ארץ ישראל השלמה, ואת השמאל משלום של משאלות לב. כששני חלומות חזקים כאלה מוטחים ארצה הם עושים רעש גדול. רעש של כעס, תסכול ואכזבה. אם הגעתם עד לכאן אני מקווה שאתם מבינים אותי טוב יותר. אני מבין את הכעס ואפילו מקבל אותו, אני מבין אפילו את האכזבה ואת הרצון להעניש. אבל רגע לפני שהכעס הופך לצער, רגע לפני שהאכזבה הופכת לדמעות, כדאי שנחשוב על הילדים שלנו. כל מה שעשיתי כל חיי, ובעיקר בתפקידי כראש הממשלה, עשיתי למען עתיד טוב יותר לילדים של כולנו. אל תשאירו את המחר עם סימן שאלה. זה לא רק המחר שלכם, זה בעיקר המחר של הילדים שלנו. לכן אני רוצה לאמר לכם: תנו כתף, תנו יד, תנו לב, תנו לנו להמשיך בדרך שתוביל לחיים ולא לבתי החיים. שלכם, א. ברק
אזרחים ואזרחיות יקרים אנחנו ניצבים שעות ספורות לפני רגע ההכרעה, רגע האמת. אני פונה אליכם במכתב זה ומבקש בקשה מיוחדת: קראו אותו לבד, כל אחת וכל אחד לעצמו, עד לסופו. מכתב זה ארוך מהרגיל ולא בכדי. נטלתי לעצמי את החופש לכתוב אליכם עכשיו, אחרי שכל הסיסמאות כבר הופרכו לאוויר. אלא שהבחירות האלה אינן עוסקות בסיסמאות. הבחירות האלה עוסקות בחיים ומוות. כך פשוטו כמשמעו. דיני נפשות מחייבים יריעה ארוכה מן הרגיל. נדמה לי שמעולם לא עמדתם, אזרחי ישראל, מול שתי תפיסות עולם הטומנות בחובן כל כך הרבה עבורכם ועבור ילדיכם. מחד, אנחנו עומדים כמרחק נגיעה מחלום הדורות - פריצת דרך לשלום שתשים קץ למאה שנים של דם ודמעות. מאידך אנחנו עלולים להיקלע, אולי שלא במתכוון, למעגל אימים נוסף של שנאה יוקדת, צער וילדים שלא ישובו לביתם. כשהפוליטקאים חסרי אחריות מציעים להפציץ את בית ג`אלה זו לא סיסמא, כשהם מאיימים להבעיר את ביירות זו גם לא סיסמא וכשהם מכריזים כי הם יפציצו את סכר אסואן שבמצרים וינסו להגיע עד טהראן, זו אינה סיסמת בחירות. במצב העדין והמורכב בו נתון המזרח התיכון, כל אמירה כזו עלולה להיגמר במרחץ דמים נורא שיהפוך בכייה לדורות. עם ישראל הוא עם שבע קרבות. שבע אך לא עייף. אני יודע שאם נצטרך לשוב ולהגן על המולדת, על הדגל, לא יהיה אחד שייסוג לאחור. מעולם לא נרתענו מלהישיר מבט אל המוות. אך עם חפץ חיים אנחנו. עם חפץ שלום. תמיד היינו - תמיד נהייה. שבנו לארץ ציון על מנת לייסד בית לאומי לעם היהודי. אכן מעולם לא הפסקנו לחלום על ארץ ישראל הגדולה, אך כוחו של העם היהודי היהטמון מאז ומעולם ביכולתו לחלום חלומות ולהתפשר עם הרגע. עתה הגיע רגע הפשרה, רגע הוויתור הכואב. לבי נקרע מכל ויתור על חלק מארץ ישראל. אכן יש אפשרות אחרת. נוכל להמשיך להילחם, נוכל להמשיך לסרב לשלום,להחזיק בכל התנחלות מבודדת ולא לוותר, אבל מה אז? עוד סיבוב של אלימות, עוד אבות הקוברים את בניהם, עוד אמהות שהלב נקרע מלנחם. ומה אחרי כל הצער הזה? אותו שולחן דיונים, מול אותו אוייב לא סימפטי, עם אותן השאלות ובדיוק עם אותה התשובה. התשובה שניתן לעולם, תהיה מורכבת משלושה יסודות: - ביטחון ישראל - אחדות שיראל - מורשת ישראל והיא התשובה היחידה המבטיחה את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית החיה בשלום עם עצמה ועם שכניה. כדי להבטיח שלמדינת ישראל תשמר הנשמה היהודית, עלינו להבטיח כי יישמר העיקרון של רוב יהודי מוצק. לכן לא נוכל לקבל בשום מצב את זכות השיבה של פלשתינאים לשטח מדינת ישראל. סירוב חד משמעי זה הוא בנפשנו. בעניין זה עומד עם ישראל כצוק איתן, וכך יהיה. ירושלים היא המקום הקדוש ביותר עבור העם היהודי. עם זאת, אנו חייבים לכבד את היחס של דתות אחרות אליה. עלינו לברר עם עצמנו מהם המקומות הקדושים שוויתור עליהם יערער את הזהות היהיודית שלנו, ומהם הוויתורים שנוכל לעשות על מנת להגיע, אם אכן זה אפשרי, לסופו של הסכסוך. מוקד הזהות של העם היהודי הוא הר הבית. שום מנהיג יהודי לא רשאי לנתק את העם היהודי משורש קיומו. לא אחתום על שום מסמך המעביר את הריבונות בהר הבית לפלשתינאים. רק אם ניפרד מהשכונות הפלשתינאיות במזרח העיר ונצרף את השכונות היהודיות אליה, נבטיח את ירושלים גדולה יותר, יהודית יותר ומוכרת על ידי העולם כולו כבירת העם היהודי לנצח נצחים. לא נוכל להמשיך ולשלוט לנצח על עם אחר ולהישאר מדינה דמוקרטית. לכן נרכז את מרבית ההתנחלויות והמתנחלים בגושי ישובים גדולים תחת ריבונות ישראל. התנחלויות מבודדות הפוגעות ביכולתנו להגן על הגושים הגדולים יוסרו, עם כל הכאב. בקעת הירדן תהיה אזור ביטחון ולא תהווה איום על ישראל. הפרדה פיזית וברורה בינינו לבין הפלשתינאים, אנחנו כאן - והם שם, היא שתאפשר מציאות חדשה לאחר שנים של חיכוך, שנאה ודם. ההפרדה היא המפתח לביטחון אמיתי וארוך טווח לילדים של כולנו. אני יודע, כל הכרעה כזו היא קריעת ים סוף. אך לא ביקשתי את אמונכם כדי לעשות לעצמי חיים קלים. ידעתי מראש שאני נכנס לשדה זרוע מוקשים בו אהיה חייב לזגזג לפעמים על-מנת לצלוח אותו בשלום. אבל כשאתה נושא על כתפיך גורל של מדינה שלמה, אתה לא משחק משחקי כוח. ידעתי שעלי לשבור חלומות של ימין ושל שמאל. הייתי חייב להוריד את הימין מהחלומות על ארץ ישראל השלמה, ואת השמאל משלום של משאלות לב. כששני חלומות חזקים כאלה מוטחים ארצה הם עושים רעש גדול. רעש של כעס, תסכול ואכזבה. אם הגעתם עד לכאן אני מקווה שאתם מבינים אותי טוב יותר. אני מבין את הכעס ואפילו מקבל אותו, אני מבין אפילו את האכזבה ואת הרצון להעניש. אבל רגע לפני שהכעס הופך לצער, רגע לפני שהאכזבה הופכת לדמעות, כדאי שנחשוב על הילדים שלנו. כל מה שעשיתי כל חיי, ובעיקר בתפקידי כראש הממשלה, עשיתי למען עתיד טוב יותר לילדים של כולנו. אל תשאירו את המחר עם סימן שאלה. זה לא רק המחר שלכם, זה בעיקר המחר של הילדים שלנו. לכן אני רוצה לאמר לכם: תנו כתף, תנו יד, תנו לב, תנו לנו להמשיך בדרך שתוביל לחיים ולא לבתי החיים. שלכם, א. ברק