בהתבסס על הקטע שהבאתי...
אני אישית רואה את ההתמודדות עם הכעס כתהליך, אדם יכול להגיע למצב שהוא יבקר את עצמו על כעס ועל דבר שאמר בשעת כעס כולנו אומרים דברים מסוימים מצטערים עליהם ולאחר מכן לרוב הדברים שבים אל מסלולם והחברים האמיתיים נשארים איתנו ומבינים שכך הם פני הדברים... אני חושב שאם מישהו חושב שברגע הוא יהפוך לאדם רגוע ושלו במאת האחוזים וברגע שירגיזו אותו הוא יגיד לעצמו "תירגע" והכל יהיה בסדר הוא טועה... מדובר בהבנה הדרגתית שנבנית עד שהתגובות האינסטנקטיביות שלנו משתנות, בסופו של דבר חוזרים למצב האיזונים הרי יש מצבים שבהם ראוי לכעוס לפחות במידה, מצבים שבהם פוגעים ורומסים את זכויותינו, מצבים שבהם אנחנו צריכים לעמוד על שלנו... ביהדות יש עקרון שאסור לכעוס, אז הרמב"ם קבע שבמצבים מסוימים יש להראות פני כועס, גם הוא הבין שלכעס או לפחות למראית העין של הכעס יש תפקיד, אלא שצריך למתן אותו, לאזן אותו ולהשתמש בו בחוכמה, בדיוק כמו כל אותם רגשות שנתפסים אצלנו כ"שליליים"(טעות לדעתי, שום רגש לא קיים סתם...)כמו פחד, קנאה וכו' וכו'....