דברים שרציתי לומר
המכתב החמישי בסדרה - נכתב למאיר שלו. מאיר היקר, מקורם של הרהורי כתיבת שורות אלו בהחמצה. ב15- לאוגוסט השנה, נטלת חלק – יחד עם גבריאלה אביגור-רותם ודב אלבוים –באירוע שהתקיים במבואות מערות בית גוברין. במסגרת המפגש - שנערך בסמוך לחג האהבה ט"ו באב - כל אחד מכם נשא דברים בנושא "אהבה במקרא". עם היוודע לי דבר קיומו של האירוע , לא התאמצתי להסתיר את שמחתי. כי בעיניי, שלושתכם - כל אחד בדרכו הוא – נמנים עם הטובים שביוצרים שלנו. כי קריאת יצירותיכם העשירה את עולמי הפנימי והסבה לי הנאה מרובה. כי להאזין למוצא פי שלושתכם על במה אחת מהווה הזדמנות פז נפלאה שאסור להחמיצה. וכי למרות שגיאוגרפית , המרחק בין ירושלים עירי לבית גוברין איננו רב כל כך, מעולם לא נשאו אותי רגליי לשם. היה לי ברור שאני לא אחסוך שום מאמץ במטרה להגיע למפגש הזה. והנה ערב לפני היום המיועד , משהו קרה ושיבש את תכניותיי. נאלצתי אפוא לבטל את השתתפותי באירוע. לא אפרט כאן את גודל האכזבה שהייתה מנת חלקי. החלטתי שבמקום לשקוע בהרהורי צער על ההחמצה, מוטב יהיה לנקוט בצעדים קונסטרוקטיביים. במחשבותיי החל לנבוט הרעיון של פניה בכתב אל שלושתכם. לפני מספר שבועות, המכתב אל גבריאלה אביגור-רותם יצא מן הכוח אל הפועל. עתה, הולך ונשלם המכתב אליך. הספר עמו הפלגתי אל תחילת המסע אשר הוביל אותי לגילוי עולמם המרתק של יצירותייך היה דווקא "עשו". זה קרה מתישהו בתחילת שנות התשעים, זמן קצר לאחר שפשטתי את מדי הצבא. כעבור מספר שנים, הצטרפו אליו האחרים: "רומן רוסי", "כימים אחדים", "בביתו במדבר". את כולם אהבתי והם מלאו אותי תחושת עונג והנאה . במהלך קריאתם, נגלה בפני סופר פורה, שהמעיין ממנו עטו שואבת השראתה , הוא בלתי נדלה. סגנון כתיבתך נוגה ונוגע ביופיו הפיוטי , בתיאורים ממכירי -הלב המהווים מיזוג מושלם של מציאות ודמיון. מבלי משים לב, הפכתי שבויה בפלאי יצירותיך. אך במרוצת השנים, הפכתי ערה יותר ויותר לעובדה שקיימת התייחסות אמביוולנטית לספרייך, הן בקרב חוגי המבקרים הספרותיים , הן בקרב קהיליית הקוראים . מתרבים ונשמעים הקולות הטוענים שיש להבחין בתהליך של מחזור חומרים עקבי ושיטתי הנותן אותותיו בכתיבתך. טוענים ש"רומן רוסי" מהווה ספינת הדגל שבצלמה ועל פיה נבנו כל הספינות האחרות. טוענים שהנך מתעקש להיאחז בנהלל כזירת ההתרחשות של רוב ספריך והנך ממאן לצאת ממנה (למעט אולי גיחות קצרות לטובת עיר הקודש ב"עשו" ו "בביתו במדבר" ). טוענים שהדמויות המאכלסות את ספריך נותרות קטנות ושטוחות, ויתרה מזאת – דומות האחת לשניה. טוענים שספריך לוקים בהעדר עלילה. טוענים שאולי –אולי אבד לך מגע הקסם. או שמא הוא מוצה עד תום לאחר כתיבתם של "רומן רוסי" ו"עשו". לא פעם, מאיר היקר, אני מוצאת עצמי בעמדה המאלצת אותי לגונן על רחשי לבי כלפי יצירותייך. לשם כך, עליי לגייס צבא ארגומנטים אשר ינסו את כוחם בלנמק מדוע עבורי – לחם של ספרייך לעולם לא ינוס. ומדוע אני עדיין מתעקשת להמשיך ולהימנות עם החוג הנוהר אחר כל יצירה חדשה פרי עטך הרואה אור. מכתב זה נהגה ככתב הגנה. כתב הגנה וחיזוק. איש נהלל יקר שלי, אני סבורה שאין ולא יכולה להיות דרך לנסות ולהבין אותך ואת תמצית יצירותייך , מבלי להפנים את משמעותו העמוקה של נהלל – המקום, שהוא מהווה את תוך תוכו של גרעין עבודתך . פה, על אדמת העמק, טמון – בעיניי – המפתח לפענוח המניעים המבעירים את עצמותייך וגורמים לכך שידך תאחז בעט ותכתוב. וכשאני כותבת שורות אלו, אל מול עיניי , חולפת דמותו של בן נהלל אחר, שגם עליו המקום השפיע ולדעתי עדיין ממשיך להשפיע רבות. זה הוא יהונתן גפן. לימים, כשקראתי את ספרו האוטוביוגרפי "אישה יקרה", חוט מחשבותיי הוביל אותי לדמיון מסוים בין שניכם. כי גפן, שהאלים ברכו אותו במידה לא מבוטלת של כשרון וכריזמה , אך בו זמנית לא חסכו ממנו את הקללה הרובצת על בני שבט הדיינים, גפן עם הקול המזכיר רסיסי זכוכית שבורה וברים אפלים אפופי עשן סיגריות, גפן שאורותיה של אמריקה קסמו לו והוא הלך שבי אחריהן, גפן היה ונשאר- בתוך-תוכו פנימה - בן נהלל. וכמה שהוא ניסה לברוח ולהתכחש לכך, עברו תמיד השיג אותו. כי כזה הוא טיב שורשיו של האדם. לעולם לא יניחו לו. לעולם לא ישתחרר מהם. נהלל כ- state of mind. נהלל כפלנטה אחרת. נהלל כמקום בו גדלתם, חונכתם וטופחתם. ואין לי צל של ספק שאת היופי, הטוהר, ואת הכוח ליצור, שאבתם – בין היתר – מהפסטורליה האידילית של נהלל. והייתה זו פסטורליה שהפכה לגדר פולקלור העומדת איתנה כסלע בבסיסן של כל היצירות שלך. והלא נהלל היא קודם כל שפה. ואיזו שפה ! עברית שכמעט שכחנו שאי פעם הייתה כזאת. עברית ספוגת ניחוחות משכרים של חציר, רקפות, ואקליפטוסים גם. עברית שראויה שיגמעו אותה בלגימות קטנות ומדודות, פן יחמוק טעמה. עברית שהיא מעשה אומן. לעיתים - בוקעים ממנה פעמוני הצחוק הרועם. לעיתים - יללת העצב קורעת הלב. באותה משיכת קולמוס, הנך יודע להביע בה את מרירות הכאב, ואת מתיקותו של העונג. את השמחה המלבבת ואת היגון הקודר. ודמויותיך. דמויותיך אשר כרתו ברית עולם עם אדמתם. אנשים חזקים, נפילים מזן נכחד, העומדים בגבורה אל מול כל המכשולים אשר מזמנים להם כוחותיו של הגורל. או שלא. אך בין אם כך או כך, הם לעולם לא יאבדו את ארציותם ואנושיותם הכובשות. כי מאדמה הם באים ואל האדמה הם ישובו. כי למרות שלפעמים הם נראים בעלי ממדים גדולים מן החיים, לרגע הם לא חדלים להיות ייצורי בשר ודם. אפילו כאלה שהכל נמחק מזיכרונם לאחר שגופם מפריש נוזלים. (ראה את בני משפחת יופה ב"פונטנלה"). דמויותייך, יקירי, הם פסיפס רחב של ישראל שלנו. של אז, של עכשיו ואולי של זאת שעדיין נמצאת בתהליך של התהוות, זאת שמאבקה בחיפוש אחר זהותה לא תם עדיין. במציאות העגומה בה אנו חיים, המזמנת לנו אירועים טראגיים כה רבים, לעיתים יש ונדמה שהייאוש והאכזבה גוברים על התעוזה והתקווה, ונוגסים בכל חלקה טובה. רציתי לומר לך , יקירי, שבמציאות הזאת, קריאת יצירותייך מהווה סוג של עידוד ונחמה, מקור בלתי נדלה של אמונה ושאיפה למחר טוב יותר. כי פעם היינו כאלה. כמו הגיבורים שבספרייך. ישרים, תמים וטהורים. ואולי שלא כגיבורים שלך, גדלנו, התבגרנו. ובדרך קרו לנו כמה דברים. חלקם נפלאים. נושאים לגאוות עד. חלקם – פחות טובים. אבל, אם רק לא ננטוש את האמונה במה שהיינו ובמה שבכוחנו להיות, אם רק נתמסר בעוז רוח ליישם את המטרות העומדות לנגד עינינו, נוכל להפוך את חיינו פה לנסבלים יותר, לנעימים ויפים יותר. כמו שוודאי השתדלו לעשות בנהלל. נהלל שהיא, בעיניי, משל . מעיין מיקרוקוסמוס של ארץ ישראל הקטנה. יום חמים אחד, ימים מספר לאחר שסיימתי את קריאת "פונטנלה", עלינו –משפחתי ואני - לרכב בדרכנו לסוף שבוע באחד מהקיבוצים בצפון. ובדרך, החלטנו לעשות חניית ביניים בנהלל. וכאשר פריחתם המרהיבה של האירוסים חובקת אותנו, ואורה המסנוור של השמש הסומאת מכאיב לארובות עינינו, פילסנו את דרכנו בשביליה המתפתלים של המושבה. מראהו עוצר הנשימה של העמק נפרס אל מול עינינו במלוא הדרו. ילדינו הקטנים קיפצו להם עליזים וצוהלים על השבילים. ואז, הבטחנו לעצמנו שנעשה כל מה שביכולתנו, כדי שבבוא היום, גם ה
המכתב החמישי בסדרה - נכתב למאיר שלו. מאיר היקר, מקורם של הרהורי כתיבת שורות אלו בהחמצה. ב15- לאוגוסט השנה, נטלת חלק – יחד עם גבריאלה אביגור-רותם ודב אלבוים –באירוע שהתקיים במבואות מערות בית גוברין. במסגרת המפגש - שנערך בסמוך לחג האהבה ט"ו באב - כל אחד מכם נשא דברים בנושא "אהבה במקרא". עם היוודע לי דבר קיומו של האירוע , לא התאמצתי להסתיר את שמחתי. כי בעיניי, שלושתכם - כל אחד בדרכו הוא – נמנים עם הטובים שביוצרים שלנו. כי קריאת יצירותיכם העשירה את עולמי הפנימי והסבה לי הנאה מרובה. כי להאזין למוצא פי שלושתכם על במה אחת מהווה הזדמנות פז נפלאה שאסור להחמיצה. וכי למרות שגיאוגרפית , המרחק בין ירושלים עירי לבית גוברין איננו רב כל כך, מעולם לא נשאו אותי רגליי לשם. היה לי ברור שאני לא אחסוך שום מאמץ במטרה להגיע למפגש הזה. והנה ערב לפני היום המיועד , משהו קרה ושיבש את תכניותיי. נאלצתי אפוא לבטל את השתתפותי באירוע. לא אפרט כאן את גודל האכזבה שהייתה מנת חלקי. החלטתי שבמקום לשקוע בהרהורי צער על ההחמצה, מוטב יהיה לנקוט בצעדים קונסטרוקטיביים. במחשבותיי החל לנבוט הרעיון של פניה בכתב אל שלושתכם. לפני מספר שבועות, המכתב אל גבריאלה אביגור-רותם יצא מן הכוח אל הפועל. עתה, הולך ונשלם המכתב אליך. הספר עמו הפלגתי אל תחילת המסע אשר הוביל אותי לגילוי עולמם המרתק של יצירותייך היה דווקא "עשו". זה קרה מתישהו בתחילת שנות התשעים, זמן קצר לאחר שפשטתי את מדי הצבא. כעבור מספר שנים, הצטרפו אליו האחרים: "רומן רוסי", "כימים אחדים", "בביתו במדבר". את כולם אהבתי והם מלאו אותי תחושת עונג והנאה . במהלך קריאתם, נגלה בפני סופר פורה, שהמעיין ממנו עטו שואבת השראתה , הוא בלתי נדלה. סגנון כתיבתך נוגה ונוגע ביופיו הפיוטי , בתיאורים ממכירי -הלב המהווים מיזוג מושלם של מציאות ודמיון. מבלי משים לב, הפכתי שבויה בפלאי יצירותיך. אך במרוצת השנים, הפכתי ערה יותר ויותר לעובדה שקיימת התייחסות אמביוולנטית לספרייך, הן בקרב חוגי המבקרים הספרותיים , הן בקרב קהיליית הקוראים . מתרבים ונשמעים הקולות הטוענים שיש להבחין בתהליך של מחזור חומרים עקבי ושיטתי הנותן אותותיו בכתיבתך. טוענים ש"רומן רוסי" מהווה ספינת הדגל שבצלמה ועל פיה נבנו כל הספינות האחרות. טוענים שהנך מתעקש להיאחז בנהלל כזירת ההתרחשות של רוב ספריך והנך ממאן לצאת ממנה (למעט אולי גיחות קצרות לטובת עיר הקודש ב"עשו" ו "בביתו במדבר" ). טוענים שהדמויות המאכלסות את ספריך נותרות קטנות ושטוחות, ויתרה מזאת – דומות האחת לשניה. טוענים שספריך לוקים בהעדר עלילה. טוענים שאולי –אולי אבד לך מגע הקסם. או שמא הוא מוצה עד תום לאחר כתיבתם של "רומן רוסי" ו"עשו". לא פעם, מאיר היקר, אני מוצאת עצמי בעמדה המאלצת אותי לגונן על רחשי לבי כלפי יצירותייך. לשם כך, עליי לגייס צבא ארגומנטים אשר ינסו את כוחם בלנמק מדוע עבורי – לחם של ספרייך לעולם לא ינוס. ומדוע אני עדיין מתעקשת להמשיך ולהימנות עם החוג הנוהר אחר כל יצירה חדשה פרי עטך הרואה אור. מכתב זה נהגה ככתב הגנה. כתב הגנה וחיזוק. איש נהלל יקר שלי, אני סבורה שאין ולא יכולה להיות דרך לנסות ולהבין אותך ואת תמצית יצירותייך , מבלי להפנים את משמעותו העמוקה של נהלל – המקום, שהוא מהווה את תוך תוכו של גרעין עבודתך . פה, על אדמת העמק, טמון – בעיניי – המפתח לפענוח המניעים המבעירים את עצמותייך וגורמים לכך שידך תאחז בעט ותכתוב. וכשאני כותבת שורות אלו, אל מול עיניי , חולפת דמותו של בן נהלל אחר, שגם עליו המקום השפיע ולדעתי עדיין ממשיך להשפיע רבות. זה הוא יהונתן גפן. לימים, כשקראתי את ספרו האוטוביוגרפי "אישה יקרה", חוט מחשבותיי הוביל אותי לדמיון מסוים בין שניכם. כי גפן, שהאלים ברכו אותו במידה לא מבוטלת של כשרון וכריזמה , אך בו זמנית לא חסכו ממנו את הקללה הרובצת על בני שבט הדיינים, גפן עם הקול המזכיר רסיסי זכוכית שבורה וברים אפלים אפופי עשן סיגריות, גפן שאורותיה של אמריקה קסמו לו והוא הלך שבי אחריהן, גפן היה ונשאר- בתוך-תוכו פנימה - בן נהלל. וכמה שהוא ניסה לברוח ולהתכחש לכך, עברו תמיד השיג אותו. כי כזה הוא טיב שורשיו של האדם. לעולם לא יניחו לו. לעולם לא ישתחרר מהם. נהלל כ- state of mind. נהלל כפלנטה אחרת. נהלל כמקום בו גדלתם, חונכתם וטופחתם. ואין לי צל של ספק שאת היופי, הטוהר, ואת הכוח ליצור, שאבתם – בין היתר – מהפסטורליה האידילית של נהלל. והייתה זו פסטורליה שהפכה לגדר פולקלור העומדת איתנה כסלע בבסיסן של כל היצירות שלך. והלא נהלל היא קודם כל שפה. ואיזו שפה ! עברית שכמעט שכחנו שאי פעם הייתה כזאת. עברית ספוגת ניחוחות משכרים של חציר, רקפות, ואקליפטוסים גם. עברית שראויה שיגמעו אותה בלגימות קטנות ומדודות, פן יחמוק טעמה. עברית שהיא מעשה אומן. לעיתים - בוקעים ממנה פעמוני הצחוק הרועם. לעיתים - יללת העצב קורעת הלב. באותה משיכת קולמוס, הנך יודע להביע בה את מרירות הכאב, ואת מתיקותו של העונג. את השמחה המלבבת ואת היגון הקודר. ודמויותיך. דמויותיך אשר כרתו ברית עולם עם אדמתם. אנשים חזקים, נפילים מזן נכחד, העומדים בגבורה אל מול כל המכשולים אשר מזמנים להם כוחותיו של הגורל. או שלא. אך בין אם כך או כך, הם לעולם לא יאבדו את ארציותם ואנושיותם הכובשות. כי מאדמה הם באים ואל האדמה הם ישובו. כי למרות שלפעמים הם נראים בעלי ממדים גדולים מן החיים, לרגע הם לא חדלים להיות ייצורי בשר ודם. אפילו כאלה שהכל נמחק מזיכרונם לאחר שגופם מפריש נוזלים. (ראה את בני משפחת יופה ב"פונטנלה"). דמויותייך, יקירי, הם פסיפס רחב של ישראל שלנו. של אז, של עכשיו ואולי של זאת שעדיין נמצאת בתהליך של התהוות, זאת שמאבקה בחיפוש אחר זהותה לא תם עדיין. במציאות העגומה בה אנו חיים, המזמנת לנו אירועים טראגיים כה רבים, לעיתים יש ונדמה שהייאוש והאכזבה גוברים על התעוזה והתקווה, ונוגסים בכל חלקה טובה. רציתי לומר לך , יקירי, שבמציאות הזאת, קריאת יצירותייך מהווה סוג של עידוד ונחמה, מקור בלתי נדלה של אמונה ושאיפה למחר טוב יותר. כי פעם היינו כאלה. כמו הגיבורים שבספרייך. ישרים, תמים וטהורים. ואולי שלא כגיבורים שלך, גדלנו, התבגרנו. ובדרך קרו לנו כמה דברים. חלקם נפלאים. נושאים לגאוות עד. חלקם – פחות טובים. אבל, אם רק לא ננטוש את האמונה במה שהיינו ובמה שבכוחנו להיות, אם רק נתמסר בעוז רוח ליישם את המטרות העומדות לנגד עינינו, נוכל להפוך את חיינו פה לנסבלים יותר, לנעימים ויפים יותר. כמו שוודאי השתדלו לעשות בנהלל. נהלל שהיא, בעיניי, משל . מעיין מיקרוקוסמוס של ארץ ישראל הקטנה. יום חמים אחד, ימים מספר לאחר שסיימתי את קריאת "פונטנלה", עלינו –משפחתי ואני - לרכב בדרכנו לסוף שבוע באחד מהקיבוצים בצפון. ובדרך, החלטנו לעשות חניית ביניים בנהלל. וכאשר פריחתם המרהיבה של האירוסים חובקת אותנו, ואורה המסנוור של השמש הסומאת מכאיב לארובות עינינו, פילסנו את דרכנו בשביליה המתפתלים של המושבה. מראהו עוצר הנשימה של העמק נפרס אל מול עינינו במלוא הדרו. ילדינו הקטנים קיפצו להם עליזים וצוהלים על השבילים. ואז, הבטחנו לעצמנו שנעשה כל מה שביכולתנו, כדי שבבוא היום, גם ה
