דברים שרציתי לומר
הפעם - מכתב לאמיר גוטפרוינד, מחבר "השואה שלנו". מראש מתנצלת בפניכם על כך שזה יצא כאורך הגלות. אמיר היקר, ההחלטה לכתוב שורות אלו החלה להירקם בראשי לפני כמחצית השנה – לערך. הנסיבות אשר הולידו את עצם הרעיון –שהבזיק כהרף עין והלך וצבר תאוצה במרוצת הזמן - הנן מורכבות וטעונות. אנסה , באמצעות הכלים העומדים לרשותי לעשות כמיטב יכולתי על מנת להסבירן. לשם כך נחוץ תחילה, שאציג את עצמי ואת הרקע המשפחתי ממנו אני באה. אשתדל לעשות זאת בצורה קצרה ותכליתית . נולדתי וגדלתי בברוקלין שבניו-יורק כבת למשפחה של יורדים ישראלים. כן, כן, יורדים. אלה שרבין המנוח -שמעולם לא ידע לחסוך את שבט לשונו ולעדן את מזגו הג'נג'י - קרא להם "נפולת של נמושות".(אגב, לא ייאמן , אמיר יקירי, כמה אני עדיין מתגעגעת אל האיש הזה שכבר שמונה שנים אינו עמנו). בתחילת שנות השמונים, כאשר הוריי החליטו לשוב למולדת, מצאתי עצמי , ילדה בת 10 , נעקרת (מילה קשה, משרה תחושה של חוסר נוחות בחלל הפה , אך אני מתקשה עד מאוד למצוא ראויה ממנה ע"מ לבטא את התהליך שעבר עלי) מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אל ארץ קטנה שקיומה בתוך גבולות צרות התאפשר במחיר כבד מנשוא. עם שובם ארצה, הוריי התחילו לשאת בחלוקת נטל פרנסת המשפחה תוך שהם "מפקידים" את תהליך הגידול שלי ושל אחותי הקטנה בידיהם האמונות של זוג סבא וסבתא. סבי וסבתי, עליהם השלום, שניהם ילידי ברלין, היו ניצולי שואה שאיבדו כמעט את כל בני משפחותיהם בבירקנאו. הם יצאו את גרמניה בנסיבות מחרידות, אך היא – גרמניה – התעקשה לא לצאת מנפשם עד עצם יומם האחרון. כי סבא מקס וסבתא אילזה המשיכו לנהל את רוב מערכות חייהם כאן , בשפת אמם ולנהוג ע"פ הקודים הבלתי כתובים של המנטליות היקית הכה מושרשת בתוכם. כשאני מרבה לחשוב על כך, הם, למעשה, מעולם לא נטמעו באורחותיה של הארץ הזאת, שלא לדבר על אימוץ אפיוני התרבות הישראלית לגווניה. אך מה שסבא מקס וסבתא אילזה ידעו לעשות הכי טוב בעולם - זה היה להיות סבא וסבתא שלי ושל אחותי. סבא וסבתא חמים (כן, כן, על אף היותם יקים) נבונים, פתוחים (עד כמה שיקים יכולים להיות פתוחים), אמפטיים. סבא וסבתא שמתייחסים לנכדותיהם הרכות בשילוב של אהבה, חום, רצינות, והרבה כבוד. סבא וסבתא שמדברים עם הנכדות על ה-כ-ל. בעצם, על כ-מ-ע-ט הכל. כי סבא וסבתא לא מדברים על השואה. כי יש ביניהם הסכמה שבשתיקה, - לימים, כשבגרנו, קראנו לזה – אני ואחותי – הסכם ג'נטלמני. והם אכן לא דברו. והם אכן חשבו שאם הדברים לא ייאמרו, זה כאילו שמעולם לא היה להם קיום. אך מה שהם לא לקחו בחשבון זה שהסקרנות היא תכונה דומיננטית העוברת במשפחתנו בתורשה. וכך החל לו מסע הגילוי של שתי נערות צעירות אך נחושות בדעתן להגיע אל שורשי האמת ולחשופה. ומי יוכל עלינו, אמיר ? השתמשנו בכל התחבולות הכשרות והפחות כשרות שעמדו לרשותנו. לא בחלנו במאומה. התחננו. איימנו. הפרחנו הבטחות. שיקרנו. ואט-אט, הדברים החלו להבליח, כקרני אור דקיקים מתחת לדלת של חדר שרוי בהלעטה. סדקים ראשונים החלו לבקוע את חומת השתיקה. ובדומה לגיבורי ספרך "השואה שלנו" - אמיר ואפי - גם אנוכי ואחותי התחלנו להתוודעות טיפין –טיפין ובהדרגתיות התואמת את גילינו הכרונולוגי – לגודל הזוועות. וקילפנו שכבה אחר שכבה. עד שהגענו למהות האמת. אמיר יקירי, לפני למעלה מעשור, סבי וסבתי הלכו לעולמם. כשסיימתי לקרוא את "השואה שלנו" חשתי שבזכותו, הגורל זימן לי פגישה מחודשת – מעבר לגבולות הזמן- עמם. כי מלבד היותו אחד מספרי השואה הטובים, האוטנטיים והמרגשים ביותר שנכתבו בארץ הזאת בשנים האחרונות, בי – ואני משוכנעת שגם ברבים אחרים כמותי – הוא נגע במישורים האישיים ביותר. יחד עמו, צללתי אל עולמם של הניצולים, עולם שממדיו הקוסמיים כה קשים לתיאור ואתה כה הטבת לעשות זאת. האמינות הכובשת של דמויותיהם של הילדים, אותן בנית ביד אמונה ובעט רגישה , נגעה לפינות העמוקות ביותר שבלב. ולרגע קט, התבלבלו לי היוצרות, היטשטשו לי הגבולות, ואבדה לי היכולת להבחין בין סבא יוסף לסבא הפרטי שלי , בין פייגה לאילזה, מציאות ובדיה התערבבו אלו באלו. ואני הרי יודעת שדווקא ערבוב זה הוא ששימש לך כבסיס אשר הוליד את תהליך יצירתו של הספר, שהוא כולו מורכב משילוב נועז של אלמנטים מן ההיסטוריה המשפחתית הפרטית ופרות דמיונך הפורה. כי כך בחרת לעשות. וכקוראת , אני סבורה שהייתה זאת בחירה מוצלחת מאוד . כי התמהיל של מציאות ודמיון פורס רשתו על הקורא ואט-אט לוכד אותו בעוצמה רבה אל תוכו. והוא עושה זאת מבלי להיות מתנשא ומייגע , אך גם בלי להתיילד. וכך פוסח על כמה מחלות ילדות שכיחות בהן לוקים רבים מספרי השואה שנכתבו ע"י בני הדור השני. (או השניים וחצי , כפי שאתה מגדיר את עצמך). אמיר יקירי, יש לי וידוי קטן: היה זה דווקא ספרך , שסייע לי לפרוץ את "מחסום" ספרות השואה אשר ליווה אותי זה זמן רב. במשך שנים, נמנעתי – עד כמה שהדבר עלה בידי - מלקרוא או לצפות בכל דבר שהטמטיקה שלו היא השואה. בעקשנות והתמדה מפתיעות חמקתי מן ההתמודדות עם יצירות מהסוג הזה. עשיתי זאת מרצוני החופשי ומתוך בחירתי המודעת. ואין בפי הסבר ראוי וקביל לדבר. כי כך פשוט הרגשתי. ייתכן, בהחלט ייתכן, שלאותם סיפורים ועדויות ששמענו מפי סבי וסבתי הייתה השפעה ניכרת על הדרך בה נהגתי. תחילת קריאתו של "השואה שלנו" סימנה עבורי תחילתו של תהליך. היא הייתה מלווה באינספור היסוסים ובסקפטיות רבה. וביני לבין עצמי לא התחייבתי לדבר. אופציית הנטישה - עם הגילוי הראשוני של חוסר-התחברות - עמדה כל הזמן לנגד עיני. ברת מימוש. ומרגיעה. ככל שהתקדמתי בספר, משהו בתוכי החל להיסדק. וזה לא שהדבר קרה מן ההתחלה. הו, לא. נדרש פרק זמן מסוים וכמות לא מבוטלת של עמודים ע"מ שאוכל לחצות את מימי הנהר. כשזה אכן קרה, אותה חומת מגן שכה הקפדתי לבנות במהלך השנים החלה משמיעה קולות ראשונים של קריסה. משהו בסגנון הכתיבה הכה נקי וחף מיומרנות שלך הפך את דמויות הספר לבשר ודם, למוחשיים וממשיים. ולא יכלתי להינתק מהם. והם ליוו אותי לכל מקום כמעט. במיוחד זכור לי יום שבו נטלתי את הספר עמי למכון הכושר ואפילו תוך כדי ריצה על "ההליכון", העיניים מיאנו להיעתק מדפיו של הספר. במשך שבוע ימים הפכתי מ-אאוטסיידרית גמורה לתושבת של קבע בשכונת ניצולי השואה בקרית חיים. עולמם נגע בשלי, תחושותיהם הפכו כה מובנות לי. שפתם פתאום הפכה לקולחת וברורה בעיני. אפילו שתיקותיהם רעמו לאוזניי הקשובות. וארע לי דבר שכמותו חוויתי בעת קריאת שני ספרים נוספים. היו אלה "סיפור על אהבה וחושך" של ע. עוז ו"מוצרט לא היה יהודי" של ג. אביגור-רותם. משהו בי נחצה לשניים. חלק המשיך להתקיים במישור המציאותי היומיומי (כי החיים מכריחים אותנו, הלא כך, אמיר ?) ואילו החלק האחר שט לו אי שם, בּסְפֵרָה אחרת, יחד עם גיבורי ספרך.
הפעם - מכתב לאמיר גוטפרוינד, מחבר "השואה שלנו". מראש מתנצלת בפניכם על כך שזה יצא כאורך הגלות. אמיר היקר, ההחלטה לכתוב שורות אלו החלה להירקם בראשי לפני כמחצית השנה – לערך. הנסיבות אשר הולידו את עצם הרעיון –שהבזיק כהרף עין והלך וצבר תאוצה במרוצת הזמן - הנן מורכבות וטעונות. אנסה , באמצעות הכלים העומדים לרשותי לעשות כמיטב יכולתי על מנת להסבירן. לשם כך נחוץ תחילה, שאציג את עצמי ואת הרקע המשפחתי ממנו אני באה. אשתדל לעשות זאת בצורה קצרה ותכליתית . נולדתי וגדלתי בברוקלין שבניו-יורק כבת למשפחה של יורדים ישראלים. כן, כן, יורדים. אלה שרבין המנוח -שמעולם לא ידע לחסוך את שבט לשונו ולעדן את מזגו הג'נג'י - קרא להם "נפולת של נמושות".(אגב, לא ייאמן , אמיר יקירי, כמה אני עדיין מתגעגעת אל האיש הזה שכבר שמונה שנים אינו עמנו). בתחילת שנות השמונים, כאשר הוריי החליטו לשוב למולדת, מצאתי עצמי , ילדה בת 10 , נעקרת (מילה קשה, משרה תחושה של חוסר נוחות בחלל הפה , אך אני מתקשה עד מאוד למצוא ראויה ממנה ע"מ לבטא את התהליך שעבר עלי) מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אל ארץ קטנה שקיומה בתוך גבולות צרות התאפשר במחיר כבד מנשוא. עם שובם ארצה, הוריי התחילו לשאת בחלוקת נטל פרנסת המשפחה תוך שהם "מפקידים" את תהליך הגידול שלי ושל אחותי הקטנה בידיהם האמונות של זוג סבא וסבתא. סבי וסבתי, עליהם השלום, שניהם ילידי ברלין, היו ניצולי שואה שאיבדו כמעט את כל בני משפחותיהם בבירקנאו. הם יצאו את גרמניה בנסיבות מחרידות, אך היא – גרמניה – התעקשה לא לצאת מנפשם עד עצם יומם האחרון. כי סבא מקס וסבתא אילזה המשיכו לנהל את רוב מערכות חייהם כאן , בשפת אמם ולנהוג ע"פ הקודים הבלתי כתובים של המנטליות היקית הכה מושרשת בתוכם. כשאני מרבה לחשוב על כך, הם, למעשה, מעולם לא נטמעו באורחותיה של הארץ הזאת, שלא לדבר על אימוץ אפיוני התרבות הישראלית לגווניה. אך מה שסבא מקס וסבתא אילזה ידעו לעשות הכי טוב בעולם - זה היה להיות סבא וסבתא שלי ושל אחותי. סבא וסבתא חמים (כן, כן, על אף היותם יקים) נבונים, פתוחים (עד כמה שיקים יכולים להיות פתוחים), אמפטיים. סבא וסבתא שמתייחסים לנכדותיהם הרכות בשילוב של אהבה, חום, רצינות, והרבה כבוד. סבא וסבתא שמדברים עם הנכדות על ה-כ-ל. בעצם, על כ-מ-ע-ט הכל. כי סבא וסבתא לא מדברים על השואה. כי יש ביניהם הסכמה שבשתיקה, - לימים, כשבגרנו, קראנו לזה – אני ואחותי – הסכם ג'נטלמני. והם אכן לא דברו. והם אכן חשבו שאם הדברים לא ייאמרו, זה כאילו שמעולם לא היה להם קיום. אך מה שהם לא לקחו בחשבון זה שהסקרנות היא תכונה דומיננטית העוברת במשפחתנו בתורשה. וכך החל לו מסע הגילוי של שתי נערות צעירות אך נחושות בדעתן להגיע אל שורשי האמת ולחשופה. ומי יוכל עלינו, אמיר ? השתמשנו בכל התחבולות הכשרות והפחות כשרות שעמדו לרשותנו. לא בחלנו במאומה. התחננו. איימנו. הפרחנו הבטחות. שיקרנו. ואט-אט, הדברים החלו להבליח, כקרני אור דקיקים מתחת לדלת של חדר שרוי בהלעטה. סדקים ראשונים החלו לבקוע את חומת השתיקה. ובדומה לגיבורי ספרך "השואה שלנו" - אמיר ואפי - גם אנוכי ואחותי התחלנו להתוודעות טיפין –טיפין ובהדרגתיות התואמת את גילינו הכרונולוגי – לגודל הזוועות. וקילפנו שכבה אחר שכבה. עד שהגענו למהות האמת. אמיר יקירי, לפני למעלה מעשור, סבי וסבתי הלכו לעולמם. כשסיימתי לקרוא את "השואה שלנו" חשתי שבזכותו, הגורל זימן לי פגישה מחודשת – מעבר לגבולות הזמן- עמם. כי מלבד היותו אחד מספרי השואה הטובים, האוטנטיים והמרגשים ביותר שנכתבו בארץ הזאת בשנים האחרונות, בי – ואני משוכנעת שגם ברבים אחרים כמותי – הוא נגע במישורים האישיים ביותר. יחד עמו, צללתי אל עולמם של הניצולים, עולם שממדיו הקוסמיים כה קשים לתיאור ואתה כה הטבת לעשות זאת. האמינות הכובשת של דמויותיהם של הילדים, אותן בנית ביד אמונה ובעט רגישה , נגעה לפינות העמוקות ביותר שבלב. ולרגע קט, התבלבלו לי היוצרות, היטשטשו לי הגבולות, ואבדה לי היכולת להבחין בין סבא יוסף לסבא הפרטי שלי , בין פייגה לאילזה, מציאות ובדיה התערבבו אלו באלו. ואני הרי יודעת שדווקא ערבוב זה הוא ששימש לך כבסיס אשר הוליד את תהליך יצירתו של הספר, שהוא כולו מורכב משילוב נועז של אלמנטים מן ההיסטוריה המשפחתית הפרטית ופרות דמיונך הפורה. כי כך בחרת לעשות. וכקוראת , אני סבורה שהייתה זאת בחירה מוצלחת מאוד . כי התמהיל של מציאות ודמיון פורס רשתו על הקורא ואט-אט לוכד אותו בעוצמה רבה אל תוכו. והוא עושה זאת מבלי להיות מתנשא ומייגע , אך גם בלי להתיילד. וכך פוסח על כמה מחלות ילדות שכיחות בהן לוקים רבים מספרי השואה שנכתבו ע"י בני הדור השני. (או השניים וחצי , כפי שאתה מגדיר את עצמך). אמיר יקירי, יש לי וידוי קטן: היה זה דווקא ספרך , שסייע לי לפרוץ את "מחסום" ספרות השואה אשר ליווה אותי זה זמן רב. במשך שנים, נמנעתי – עד כמה שהדבר עלה בידי - מלקרוא או לצפות בכל דבר שהטמטיקה שלו היא השואה. בעקשנות והתמדה מפתיעות חמקתי מן ההתמודדות עם יצירות מהסוג הזה. עשיתי זאת מרצוני החופשי ומתוך בחירתי המודעת. ואין בפי הסבר ראוי וקביל לדבר. כי כך פשוט הרגשתי. ייתכן, בהחלט ייתכן, שלאותם סיפורים ועדויות ששמענו מפי סבי וסבתי הייתה השפעה ניכרת על הדרך בה נהגתי. תחילת קריאתו של "השואה שלנו" סימנה עבורי תחילתו של תהליך. היא הייתה מלווה באינספור היסוסים ובסקפטיות רבה. וביני לבין עצמי לא התחייבתי לדבר. אופציית הנטישה - עם הגילוי הראשוני של חוסר-התחברות - עמדה כל הזמן לנגד עיני. ברת מימוש. ומרגיעה. ככל שהתקדמתי בספר, משהו בתוכי החל להיסדק. וזה לא שהדבר קרה מן ההתחלה. הו, לא. נדרש פרק זמן מסוים וכמות לא מבוטלת של עמודים ע"מ שאוכל לחצות את מימי הנהר. כשזה אכן קרה, אותה חומת מגן שכה הקפדתי לבנות במהלך השנים החלה משמיעה קולות ראשונים של קריסה. משהו בסגנון הכתיבה הכה נקי וחף מיומרנות שלך הפך את דמויות הספר לבשר ודם, למוחשיים וממשיים. ולא יכלתי להינתק מהם. והם ליוו אותי לכל מקום כמעט. במיוחד זכור לי יום שבו נטלתי את הספר עמי למכון הכושר ואפילו תוך כדי ריצה על "ההליכון", העיניים מיאנו להיעתק מדפיו של הספר. במשך שבוע ימים הפכתי מ-אאוטסיידרית גמורה לתושבת של קבע בשכונת ניצולי השואה בקרית חיים. עולמם נגע בשלי, תחושותיהם הפכו כה מובנות לי. שפתם פתאום הפכה לקולחת וברורה בעיני. אפילו שתיקותיהם רעמו לאוזניי הקשובות. וארע לי דבר שכמותו חוויתי בעת קריאת שני ספרים נוספים. היו אלה "סיפור על אהבה וחושך" של ע. עוז ו"מוצרט לא היה יהודי" של ג. אביגור-רותם. משהו בי נחצה לשניים. חלק המשיך להתקיים במישור המציאותי היומיומי (כי החיים מכריחים אותנו, הלא כך, אמיר ?) ואילו החלק האחר שט לו אי שם, בּסְפֵרָה אחרת, יחד עם גיבורי ספרך.
