דברים שרציתי לומר
כפי שהבטחתי, הנה המכתב הששלישי בסדרה, אותו כתבתי לעמוס עוז. עמוס היקר, אם מישהו היה פעם מציע לי לאמץ את רעיון כתיבתו של מכתב אליך , אין לי צל צלו של ספק שהדבר היה מעורר בי פרצי צחוק רמים. אני ?? לכתוב לעמוס עוז? על מה בדיוק יש לי לכתוב ? מה יכול לבעור בעורקיי בעוצמה כזאת שתשלח אותי בדהירה אל הנייר הריק בניסיון למלא בו שורות אליך? לאחר שקראתי את הספר האוטוביוגרפי שלך, "סיפור על אהבה וחושך" ובמיוחד לאחר שצפיתי בך באחת מן ההרצאות שנשאת , בעקבות פרסומו של הספר, סדקים החלו לבקוע במעטה האבסורד שאופף את הרעיון הזה. באמצעות שורות אלו, ההולכות ונכתבות בערב של סתיו ירושלמי קר, אנסה לתת ביטוי למניעים אשר הובילוני אל החלטה לכתוב לך. את תחילתה של היכרותי הספרותית עמך ערכתי מתישהו בשנות השמונים המאוחרות של האלף הקודם, ובשלהי שנות העשרה הפרטיים שלי . את "מיכאל שלי" נטלתי בסתר מספרייתם המפוארת של הוריי. כי כזאת הייתי. ממצה מהר מאוד את מה ש"מותר ויאה" לקרוא בגילי וכבר נושאת עיניים פעורות לרווחה אל עבר דברים שמיועדים לקריאה "כשתהיי גדולה ". ומכאן ועד ל"שליפתם" מן הספרייה בחסות מעשי הסוואה וקריאתם במחתרת – הדרך הייתה קצרה להפליא. וכך נוכחתי לדעת שגיל 16, עם כל הפאטוס המבעבע שבו, לעולם יישאר ככזה – רק גיל 16. ולא לשווא שמו הנרדף הוא "גיל הטיפש-עשרה". במונחים של נערה (אומנם בוגרת מגילה) ניתן לומר שהפקתי מידת הנאה מסוימת מקריאת ספרך. הייתה זאת סוג של הנאה שחותם עמוק של משהו מאוד ראשוני, בסיסי ופשטני היה טבוע בה. דמותה של חנה גונן נחקק אומנם בזיכרוני, מיכאל הפך לדיוקן של אינטלקטואל מושא תשוקות ויחד עם זאת, לא חדל להיות "הבן הטוב של השכנה ממול" , התיאורים של ירושלים שבו אותי, אבל באיזשהו מקום בראש, הילדה שהייתי אז רשמה לעצמה שבבוא העת, כשאכן תהפוך לגדולה, עליה לשוב אל הספר. לימים, מתישהו במהלך שנות העשרים המאוחרות שלי, מימשתי את ההבטחה. שבתי אל דפיו של הספר. במבט הרבה יותר מפוכח וצלול , בתוספת של הדקויות הקטנות שרק ממד הזמן, החיים וההתנסויות שבהם, מעניק לנו ברוב נדיבותו. והתגובה הייתה מפעימה בעוצמתה. כי לאורך כל הדרך, עמוס היקר, חנה שלך הושיטה ידה ונגעה בי. באישה הבוגרת שבי. וההזדהות שלי עמה הפכה מוחשית. היצריות הבוערת שלה, הנפש המשתוקקת לתת דרור למאוויה הכמוסים ביותר, לכדו אותי. ותוך כדי קריאה, נפלתי שדודה ביופיים המרהיב של תיאורי התהליכים הפסיכולוגיים העוברים על הגיבורה שלך. באיזה כשרון מזהיר , באיזו דרגות של רגישות ועדינות צריך גבר להתברך על מנת שהקולמוס בו הוא אוחז יוכל לשרטט תיאורים כה אוטנטיים, כה מהימנים וכה מוחשיים של המתרחש בעומק תהומות נפשה של אישה. מקץ השנים, כשגמעתי בשקיקה את "סיפור על אהבה וחושך" וקווי דמותה של פניה אמך נפרסו כה ברורים לנגד עיניי, המחשבה שחלפה בראשי הייתה שכאן טמון הדבר שיכול לסייע בעדי למצוא הסבר הולם לבקיאותך הכה בולטת ברזי הנפש הנשי. פניה היפה עד כאב, בעלת הנפש הרכה והמיוסרת, החמקמקה כגיבורותיהם של הרומנים הרוסיים הגדולים של המאה התשע עשרה, פניה שהמוזות קראו לה ולא עמד לה כוחה לענות להן, ובסופו של דבר, הוכרעה באופן כה טראגי ע"י המציאות, פניה אמך הצטלבה לי עם חנה גונן. חשבתי לעצמי : הייתכן שחנה היא היא האישה שפניה הייתה הופכת להיות אילולא גורלה היה אחר ? האם השאלת לחנה חלק מתכונותיה של אמך ? האם פניה הייתה מעין חנה שהקדימה את זמנה ? האם התרבות האירופאית שאת ניחוחותיה ספגה ואל מחוזות הקסם שלה ניסתה להימלט היו עבור פאניה מה שהתאומים, עזיז וחליל - נציגיו המובהקים של הלבנט הססגוני - היו עבור חנה ? לא יודעת להסביר את מקור ההשערות הפרועות האלו. יודעת רק לספר עליהן. הייתי שמחה לשמוע את דעתך על כך. דמותו של אביך, המשורטטת בקווים כה נוגים שיחס אמביוולנטי חזק נותן בו אותותיו לאורך כל הדרך, נחרטה אף היא בזיכרוני. באיזה יד מיומנת ידעת לבנות את דיוקנו של איש האשכולות הזה, אינטלקטואל דגול, נצר כה ראוי לשושלת הקלוזנרים שאיכשהו נותר חבוי בצלו הענק של דודו. (ולימים גם של בנו, אני נוטלת לעצמי החופש להוסיף). תחושת המרירות, התסכול וההחמצה שהיו מנת חלקו של אריה קלוזנר לאורך כל חייו מזדקרת בבירור מתוך הספר. כי למרות שחוקי הגנטיקה פעלו היטב וסגולותיהם של הקלוזנרים לא פסחו עליו , הוא פשוט לא הצליח להמריא. תחושת האמפטיה העמוקה שלך אליו, שוודאי הייתה מרכיב לא זניח במערכת היחסים הכה טעונה שניהלתם עד סוף ימיו, עולה אף היא בעיני הקורא במהלך כל היצירה. עמוס יקירי, כיצד אפשר לפסוח על דמויותיהן הכמו לקוחות מתוך אגדות עם רוסיות של סבא אלכסנדר וסבתא שלומית? אהבה ותיעוב, צחוק ודמע, רומנטיקה ואירוניה, אידיאליזם וגרוטסקיות נשזרים אלו באלו במלאכת תיאורן של שתי דמויות אלו, תוך כדי יצירת מרקם אנושי חם, צבעוני וממכיר לב. ספרך האוטוביוגראפי הדהים וריתק אותי בעצמותיו, בכנותו, במבט המפוכח בו אתה שב ומתבונן על האפיזודות של חייך, על האנשים והמקומות שעיצבו אותם. ישנם המעלים את הטיעון שבמקרה זה, העורך לא עשה את מלאכתו כראוי והיה עליו לערוך את היצירה שלך בצורה יותר מקיפה תוך ניפוי של הדברים. אינני מסכימה עם כך. אילו אנוכי הייתי ניצבת במקומו של העורך, הייתי נוהגת בדיוק כמוהו. לא הייתי משנה דבר. אפילו לא הייתי נוגעת באותם תיאורים ארוכים, מפורטים ומאלפים של ירושלים – עירנו, העיר שחוברה לה יחדיו. העיר בה אתה נולדת ובילית חלק ניכר מחייך. העיר אשר הפכה עבורי לפני למעלה מ- 20 שנה לבית, הבית היחידי שיש לי. פעם , הזדמן לי לשמוע טיעון לפיו ספרך הוא בעל אופי מגלומני. דבר זה קומם אותי עד מאוד. כמה שהעין צריכה להיות צרה, האופקים מצומצמים והמבט מעוות על מנת לטעון טיעון שכזה ! מה בדיוק מגלומני, בביוגרפיה של מישהו שתולדות חייו בעצם חופפים לתולדותיה של המדינה , שילדותו ובגרותו מאוכלסות שפע של דמויות שהפכו לנחלת ההיסטוריה ונמנו עם מעצבי דרכה של הארץ המחדשת ימיה ? מה כבר יכול להיות מגלומני בספור חייו של נער, שנולד - מבלי שהיה דבר זה נתון לבחירתו – לאחת מאותן משפחות אשר בגאווה אימצנו אל חיקנו כחלק מן האצולה הפרטית המקומית שלנו - הלא היא משפחת קלוזנר, משפחת אביך. ולא שערכם של המוסמנים מצד אמך פחות בעיניי. כלל וכלל לא. יש משהו דוסטוייבסקאי (עמוס יקירי, האם יש קיום לשם תואר כזה?) בתיאורים שלך את קורות המוסמנים. ויש משהו קורע לב, והופך קרביים בתיאור מאבקו של ילד רך אחד שניצב על קו התפר שבין שתי עולמות שונים , ונשא את עול המאמץ והשלכותיו על כתפיו הרכות. עמוס היקר, שני הספרים אשר מניתי השאירו , כל אחד בדרכו הוא, חותם עמוק בתודעתי. העולמות הנשקפים מכל אחד מהם הילכו קסמים עלי והצליחו לשאוב אותי בעוצמה רבה אל תוכם. העברית המשכרת שלך , המוגשת כארוחת גורמה לחך ששבע ממזון מהיר, טוותה רשת דקה שנכרכה סביבי מבלי שיכלתי –או רציתי – להשתחרר ממנה. משפט אחד מיני רבים שאמרת באותה ההרצאה בה נוכחתי, עדיין מהדהד בראשי. מקווה שאדייק בציטוט: "ואם ע"י הקריאה של ספרי, ישובו בני הדור הצעיר ויגלו את פניני יפיה של השפה העברית, אזי אני – בשמחה אטול על עצמי את תפקיד האשמאי הזקן אשר שידל אותם לשוב אל חיקה של האהובה מכולן". על העונג שהסבת לי בקריאת ספריך ובהאזנה לדבריך, על היופי והתמימות הגודשים את יצירותיך , על הטוהר, הבהירות והצלילות של השקפותייך , על הגאווה הלאומית שהסבת ועודך מסב לנו ועל תרומתך לתרבות העברית המודרנית, אני מודה לך. יישר כוח ! שלך, איילת
כפי שהבטחתי, הנה המכתב הששלישי בסדרה, אותו כתבתי לעמוס עוז. עמוס היקר, אם מישהו היה פעם מציע לי לאמץ את רעיון כתיבתו של מכתב אליך , אין לי צל צלו של ספק שהדבר היה מעורר בי פרצי צחוק רמים. אני ?? לכתוב לעמוס עוז? על מה בדיוק יש לי לכתוב ? מה יכול לבעור בעורקיי בעוצמה כזאת שתשלח אותי בדהירה אל הנייר הריק בניסיון למלא בו שורות אליך? לאחר שקראתי את הספר האוטוביוגרפי שלך, "סיפור על אהבה וחושך" ובמיוחד לאחר שצפיתי בך באחת מן ההרצאות שנשאת , בעקבות פרסומו של הספר, סדקים החלו לבקוע במעטה האבסורד שאופף את הרעיון הזה. באמצעות שורות אלו, ההולכות ונכתבות בערב של סתיו ירושלמי קר, אנסה לתת ביטוי למניעים אשר הובילוני אל החלטה לכתוב לך. את תחילתה של היכרותי הספרותית עמך ערכתי מתישהו בשנות השמונים המאוחרות של האלף הקודם, ובשלהי שנות העשרה הפרטיים שלי . את "מיכאל שלי" נטלתי בסתר מספרייתם המפוארת של הוריי. כי כזאת הייתי. ממצה מהר מאוד את מה ש"מותר ויאה" לקרוא בגילי וכבר נושאת עיניים פעורות לרווחה אל עבר דברים שמיועדים לקריאה "כשתהיי גדולה ". ומכאן ועד ל"שליפתם" מן הספרייה בחסות מעשי הסוואה וקריאתם במחתרת – הדרך הייתה קצרה להפליא. וכך נוכחתי לדעת שגיל 16, עם כל הפאטוס המבעבע שבו, לעולם יישאר ככזה – רק גיל 16. ולא לשווא שמו הנרדף הוא "גיל הטיפש-עשרה". במונחים של נערה (אומנם בוגרת מגילה) ניתן לומר שהפקתי מידת הנאה מסוימת מקריאת ספרך. הייתה זאת סוג של הנאה שחותם עמוק של משהו מאוד ראשוני, בסיסי ופשטני היה טבוע בה. דמותה של חנה גונן נחקק אומנם בזיכרוני, מיכאל הפך לדיוקן של אינטלקטואל מושא תשוקות ויחד עם זאת, לא חדל להיות "הבן הטוב של השכנה ממול" , התיאורים של ירושלים שבו אותי, אבל באיזשהו מקום בראש, הילדה שהייתי אז רשמה לעצמה שבבוא העת, כשאכן תהפוך לגדולה, עליה לשוב אל הספר. לימים, מתישהו במהלך שנות העשרים המאוחרות שלי, מימשתי את ההבטחה. שבתי אל דפיו של הספר. במבט הרבה יותר מפוכח וצלול , בתוספת של הדקויות הקטנות שרק ממד הזמן, החיים וההתנסויות שבהם, מעניק לנו ברוב נדיבותו. והתגובה הייתה מפעימה בעוצמתה. כי לאורך כל הדרך, עמוס היקר, חנה שלך הושיטה ידה ונגעה בי. באישה הבוגרת שבי. וההזדהות שלי עמה הפכה מוחשית. היצריות הבוערת שלה, הנפש המשתוקקת לתת דרור למאוויה הכמוסים ביותר, לכדו אותי. ותוך כדי קריאה, נפלתי שדודה ביופיים המרהיב של תיאורי התהליכים הפסיכולוגיים העוברים על הגיבורה שלך. באיזה כשרון מזהיר , באיזו דרגות של רגישות ועדינות צריך גבר להתברך על מנת שהקולמוס בו הוא אוחז יוכל לשרטט תיאורים כה אוטנטיים, כה מהימנים וכה מוחשיים של המתרחש בעומק תהומות נפשה של אישה. מקץ השנים, כשגמעתי בשקיקה את "סיפור על אהבה וחושך" וקווי דמותה של פניה אמך נפרסו כה ברורים לנגד עיניי, המחשבה שחלפה בראשי הייתה שכאן טמון הדבר שיכול לסייע בעדי למצוא הסבר הולם לבקיאותך הכה בולטת ברזי הנפש הנשי. פניה היפה עד כאב, בעלת הנפש הרכה והמיוסרת, החמקמקה כגיבורותיהם של הרומנים הרוסיים הגדולים של המאה התשע עשרה, פניה שהמוזות קראו לה ולא עמד לה כוחה לענות להן, ובסופו של דבר, הוכרעה באופן כה טראגי ע"י המציאות, פניה אמך הצטלבה לי עם חנה גונן. חשבתי לעצמי : הייתכן שחנה היא היא האישה שפניה הייתה הופכת להיות אילולא גורלה היה אחר ? האם השאלת לחנה חלק מתכונותיה של אמך ? האם פניה הייתה מעין חנה שהקדימה את זמנה ? האם התרבות האירופאית שאת ניחוחותיה ספגה ואל מחוזות הקסם שלה ניסתה להימלט היו עבור פאניה מה שהתאומים, עזיז וחליל - נציגיו המובהקים של הלבנט הססגוני - היו עבור חנה ? לא יודעת להסביר את מקור ההשערות הפרועות האלו. יודעת רק לספר עליהן. הייתי שמחה לשמוע את דעתך על כך. דמותו של אביך, המשורטטת בקווים כה נוגים שיחס אמביוולנטי חזק נותן בו אותותיו לאורך כל הדרך, נחרטה אף היא בזיכרוני. באיזה יד מיומנת ידעת לבנות את דיוקנו של איש האשכולות הזה, אינטלקטואל דגול, נצר כה ראוי לשושלת הקלוזנרים שאיכשהו נותר חבוי בצלו הענק של דודו. (ולימים גם של בנו, אני נוטלת לעצמי החופש להוסיף). תחושת המרירות, התסכול וההחמצה שהיו מנת חלקו של אריה קלוזנר לאורך כל חייו מזדקרת בבירור מתוך הספר. כי למרות שחוקי הגנטיקה פעלו היטב וסגולותיהם של הקלוזנרים לא פסחו עליו , הוא פשוט לא הצליח להמריא. תחושת האמפטיה העמוקה שלך אליו, שוודאי הייתה מרכיב לא זניח במערכת היחסים הכה טעונה שניהלתם עד סוף ימיו, עולה אף היא בעיני הקורא במהלך כל היצירה. עמוס יקירי, כיצד אפשר לפסוח על דמויותיהן הכמו לקוחות מתוך אגדות עם רוסיות של סבא אלכסנדר וסבתא שלומית? אהבה ותיעוב, צחוק ודמע, רומנטיקה ואירוניה, אידיאליזם וגרוטסקיות נשזרים אלו באלו במלאכת תיאורן של שתי דמויות אלו, תוך כדי יצירת מרקם אנושי חם, צבעוני וממכיר לב. ספרך האוטוביוגראפי הדהים וריתק אותי בעצמותיו, בכנותו, במבט המפוכח בו אתה שב ומתבונן על האפיזודות של חייך, על האנשים והמקומות שעיצבו אותם. ישנם המעלים את הטיעון שבמקרה זה, העורך לא עשה את מלאכתו כראוי והיה עליו לערוך את היצירה שלך בצורה יותר מקיפה תוך ניפוי של הדברים. אינני מסכימה עם כך. אילו אנוכי הייתי ניצבת במקומו של העורך, הייתי נוהגת בדיוק כמוהו. לא הייתי משנה דבר. אפילו לא הייתי נוגעת באותם תיאורים ארוכים, מפורטים ומאלפים של ירושלים – עירנו, העיר שחוברה לה יחדיו. העיר בה אתה נולדת ובילית חלק ניכר מחייך. העיר אשר הפכה עבורי לפני למעלה מ- 20 שנה לבית, הבית היחידי שיש לי. פעם , הזדמן לי לשמוע טיעון לפיו ספרך הוא בעל אופי מגלומני. דבר זה קומם אותי עד מאוד. כמה שהעין צריכה להיות צרה, האופקים מצומצמים והמבט מעוות על מנת לטעון טיעון שכזה ! מה בדיוק מגלומני, בביוגרפיה של מישהו שתולדות חייו בעצם חופפים לתולדותיה של המדינה , שילדותו ובגרותו מאוכלסות שפע של דמויות שהפכו לנחלת ההיסטוריה ונמנו עם מעצבי דרכה של הארץ המחדשת ימיה ? מה כבר יכול להיות מגלומני בספור חייו של נער, שנולד - מבלי שהיה דבר זה נתון לבחירתו – לאחת מאותן משפחות אשר בגאווה אימצנו אל חיקנו כחלק מן האצולה הפרטית המקומית שלנו - הלא היא משפחת קלוזנר, משפחת אביך. ולא שערכם של המוסמנים מצד אמך פחות בעיניי. כלל וכלל לא. יש משהו דוסטוייבסקאי (עמוס יקירי, האם יש קיום לשם תואר כזה?) בתיאורים שלך את קורות המוסמנים. ויש משהו קורע לב, והופך קרביים בתיאור מאבקו של ילד רך אחד שניצב על קו התפר שבין שתי עולמות שונים , ונשא את עול המאמץ והשלכותיו על כתפיו הרכות. עמוס היקר, שני הספרים אשר מניתי השאירו , כל אחד בדרכו הוא, חותם עמוק בתודעתי. העולמות הנשקפים מכל אחד מהם הילכו קסמים עלי והצליחו לשאוב אותי בעוצמה רבה אל תוכם. העברית המשכרת שלך , המוגשת כארוחת גורמה לחך ששבע ממזון מהיר, טוותה רשת דקה שנכרכה סביבי מבלי שיכלתי –או רציתי – להשתחרר ממנה. משפט אחד מיני רבים שאמרת באותה ההרצאה בה נוכחתי, עדיין מהדהד בראשי. מקווה שאדייק בציטוט: "ואם ע"י הקריאה של ספרי, ישובו בני הדור הצעיר ויגלו את פניני יפיה של השפה העברית, אזי אני – בשמחה אטול על עצמי את תפקיד האשמאי הזקן אשר שידל אותם לשוב אל חיקה של האהובה מכולן". על העונג שהסבת לי בקריאת ספריך ובהאזנה לדבריך, על היופי והתמימות הגודשים את יצירותיך , על הטוהר, הבהירות והצלילות של השקפותייך , על הגאווה הלאומית שהסבת ועודך מסב לנו ועל תרומתך לתרבות העברית המודרנית, אני מודה לך. יישר כוח ! שלך, איילת
