גשר העץ
גשר העץ שבין המשתלה הסגורה שבקריית-יד ובין שדה החובזות שליד בית-וינטגנשטיין, הוא גשר מגוחך בכל קנה מידה: קודם כל, ממילא אף אחד לא רוצה להגיע למשתלה העזובה, וגם לא לבית-וינטגנשטיין העגמומי. וחוץ מזה, מנקודת מבט אדריכלית, לא ניתן למצוא שום הצדקה לקיומו של הגשר: הרי מדובר בשדה מישורי של חובזות ופרחי-חרדל שאין כל בעיה לחצות אותו רגלית, ואין כל צורך לעלות על הגשר הרעוע והמט-ליפול. אבל מי שלא נכח במופע החצות של יענקל'ה שמאי על הגשר, עם הבלוז הארצישראלי קורע הלב שמפיק הטרומבון שלו, לא נכח במופע חצות על גשר מימיו. דמיינו זאת: חשיכה אפופת צירצורים; כוכבים וירח; יענקל'ה והטרומבון יוצאים מהשער של בית-וינטגנשטיין וחולפים באיטיות בין החרדלים והחובזות; נעצרים איפה שהיה פעם האקליפטוס הענק ונותר רק גדם; ואז מטפסים על הגשר, מוצאים את הפינה הנכונה, ואז... רגע. קודם אני רוצה לספר לכם משהו שבטח לא ידעתם על בית-וינטגנשטיין: המוסד המיותר הזה הוקם לפני שנים רבות מספור כדי להנציח את דמותו של אדם שלא היה קיים מעולם. על הקירות האפורים תלויים אמנם כמה פורטרטים מזוייפים של אותו ארתור ס. וינטגנשטיין עם אשתו-לכאורה, ויש אפילו מכתב תודה נרגש שכאילו-שלחו למוסד בצירוף המחאת-צעצוע כתרומה, ממוסגרים מעל צנצנת הפרחים שיוכבד שמאי מקפידה להשקות מדי ערב. כששואלים את יענקל'ה או את יוכבד מי בכלל היה אותו וינטגנשטיין, הם מכחכחים בעצב, כאילו הזכרת בפניהם געגוע עמוק. אבל יש בידי ראיות מוצקות לכך שארתור ס. וינטגנטשיין לא נולד מעולם, ואף יותר מכך: גם בעתיד לא צפוי להיוולד שום ארתור ס. וינטגנשטיין. מדובר בפיקציה מוחלטת. ...ואז תרועת הטרומבון מפלחת את החשיכה... עוד פיסה רלוונטית של מידע: בקרית-יד, איפה שהמשתלה היום, היה פעם מוסך לאופנועי הארלי-דיווידסון. הבעלים היה אקדמאי גרום וקשיש חובב הארלי-דיווידסון. הוא התיישב על הקרקע שרכש במחיר מופקע מהקרן הקיימת, בתקווה להגשים שם את חזונו: מפגש חודשי של עשרות חובבי הארלי ישראליים. שבע שנים של מכתבים ותחנונים נדרשו לו כדי להגשים את המפגש הראשון, אליו הופיעו 4 אקדמאים גרומים וקשישים נוספים חובבי הארלי-דיווידסון. המפגש הסתיים בסכסוך קולני שכמעט גלש לאלימות, ואחר כך נסגר המוסך. הבעלים מכר את הקרקע ליוכבד בן-סירא, שהקימה שם את המשתלה.כאן ראוי לציין, שבכל שנות קיומה של המשתלה, הצליחה יוכבד למכור רק שתיל אחד: אקלפיטוס-תינוק בעציץ. ...הדבר הכי יפה במופע החצות של יענקל'ה שמאי הוא האופן שבו הטרומבון שלו מתווך בין החובזות והחרדלים שעל האדמה ובין הירח והכוכבים שתלויים מעליהם. כל 'פססס' חלוש של איזו חובזה שחטפה מנת-רוח, מיד מתורגמת על ידי הטרומבון למנגינה פרועה. כשיענקל'ה מנגן הוא מצליח לשמור על המלודיה המקורית של ה'פססס', אבל מוסיף לה עוצמה מוסיקלית נפלאה שמסוגלת לטפס על האפלה, לחצות את האוזון, ולהמשיך בחלל החיצון שבועות שלמים, לעתים חודשים, עד שתגיע לירח. שם המנגינה נחה קצת, אוזרת כוחות, ואז ממשיכה במסע ארוך שעשוי להמשך גם מאות שנות אור, בדרכה לבקר כל אחד ואחד מהכוכבים בשביל-החלב... אין דבר מגוחך ויפה יותר מאשר גשר שעשוי מעץ-אקפליטוס בין קריית-יד ובין בית-וינטגנשטיין.
גשר העץ שבין המשתלה הסגורה שבקריית-יד ובין שדה החובזות שליד בית-וינטגנשטיין, הוא גשר מגוחך בכל קנה מידה: קודם כל, ממילא אף אחד לא רוצה להגיע למשתלה העזובה, וגם לא לבית-וינטגנשטיין העגמומי. וחוץ מזה, מנקודת מבט אדריכלית, לא ניתן למצוא שום הצדקה לקיומו של הגשר: הרי מדובר בשדה מישורי של חובזות ופרחי-חרדל שאין כל בעיה לחצות אותו רגלית, ואין כל צורך לעלות על הגשר הרעוע והמט-ליפול. אבל מי שלא נכח במופע החצות של יענקל'ה שמאי על הגשר, עם הבלוז הארצישראלי קורע הלב שמפיק הטרומבון שלו, לא נכח במופע חצות על גשר מימיו. דמיינו זאת: חשיכה אפופת צירצורים; כוכבים וירח; יענקל'ה והטרומבון יוצאים מהשער של בית-וינטגנשטיין וחולפים באיטיות בין החרדלים והחובזות; נעצרים איפה שהיה פעם האקליפטוס הענק ונותר רק גדם; ואז מטפסים על הגשר, מוצאים את הפינה הנכונה, ואז... רגע. קודם אני רוצה לספר לכם משהו שבטח לא ידעתם על בית-וינטגנשטיין: המוסד המיותר הזה הוקם לפני שנים רבות מספור כדי להנציח את דמותו של אדם שלא היה קיים מעולם. על הקירות האפורים תלויים אמנם כמה פורטרטים מזוייפים של אותו ארתור ס. וינטגנשטיין עם אשתו-לכאורה, ויש אפילו מכתב תודה נרגש שכאילו-שלחו למוסד בצירוף המחאת-צעצוע כתרומה, ממוסגרים מעל צנצנת הפרחים שיוכבד שמאי מקפידה להשקות מדי ערב. כששואלים את יענקל'ה או את יוכבד מי בכלל היה אותו וינטגנשטיין, הם מכחכחים בעצב, כאילו הזכרת בפניהם געגוע עמוק. אבל יש בידי ראיות מוצקות לכך שארתור ס. וינטגנטשיין לא נולד מעולם, ואף יותר מכך: גם בעתיד לא צפוי להיוולד שום ארתור ס. וינטגנשטיין. מדובר בפיקציה מוחלטת. ...ואז תרועת הטרומבון מפלחת את החשיכה... עוד פיסה רלוונטית של מידע: בקרית-יד, איפה שהמשתלה היום, היה פעם מוסך לאופנועי הארלי-דיווידסון. הבעלים היה אקדמאי גרום וקשיש חובב הארלי-דיווידסון. הוא התיישב על הקרקע שרכש במחיר מופקע מהקרן הקיימת, בתקווה להגשים שם את חזונו: מפגש חודשי של עשרות חובבי הארלי ישראליים. שבע שנים של מכתבים ותחנונים נדרשו לו כדי להגשים את המפגש הראשון, אליו הופיעו 4 אקדמאים גרומים וקשישים נוספים חובבי הארלי-דיווידסון. המפגש הסתיים בסכסוך קולני שכמעט גלש לאלימות, ואחר כך נסגר המוסך. הבעלים מכר את הקרקע ליוכבד בן-סירא, שהקימה שם את המשתלה.כאן ראוי לציין, שבכל שנות קיומה של המשתלה, הצליחה יוכבד למכור רק שתיל אחד: אקלפיטוס-תינוק בעציץ. ...הדבר הכי יפה במופע החצות של יענקל'ה שמאי הוא האופן שבו הטרומבון שלו מתווך בין החובזות והחרדלים שעל האדמה ובין הירח והכוכבים שתלויים מעליהם. כל 'פססס' חלוש של איזו חובזה שחטפה מנת-רוח, מיד מתורגמת על ידי הטרומבון למנגינה פרועה. כשיענקל'ה מנגן הוא מצליח לשמור על המלודיה המקורית של ה'פססס', אבל מוסיף לה עוצמה מוסיקלית נפלאה שמסוגלת לטפס על האפלה, לחצות את האוזון, ולהמשיך בחלל החיצון שבועות שלמים, לעתים חודשים, עד שתגיע לירח. שם המנגינה נחה קצת, אוזרת כוחות, ואז ממשיכה במסע ארוך שעשוי להמשך גם מאות שנות אור, בדרכה לבקר כל אחד ואחד מהכוכבים בשביל-החלב... אין דבר מגוחך ויפה יותר מאשר גשר שעשוי מעץ-אקפליטוס בין קריית-יד ובין בית-וינטגנשטיין.