עד השמים וחזרה
New member
גרוש + 2 ורווקה...
שבוע טוב לכולם, אם הגעתי עד לפה בניסיון למצוא תשובות אז כנראה אני ממש בסוף של סוף הבטריות שלי... אני יודעת עלי כשאני רוצה משהו אני אהפוך את העולם בכדי להשיג אותו. לקח לי 30 שנה להבין שלא כולם כמוני וזה בסדר, לכל אחד יש קצב אחר. אבל אולי תצליחו לשפוך לי אור על איך עובד הקצב של גרוש בן 34 עם 2 ילדים בני 14 ו-11 (גרוש כבר 7 שנים). הרי כשהכרנו הוא ידע שאני רווקה ולא ממש פרגית צעירה... הרי היה לו ברור שאם הקשר ביננו ימשיך אני ארצה להמשיך הלאה. אנחנו כבר שנה ביחד והתעייפתי מללכת על ביצים. התעייפתי מלוותר, מלא ללחוץ, מלתת לו להכתיב את הקצב. הוא לא מאמין במוסד הנישואים וזה בסדר כי גם אני לא מאמינה שחתיכת נייר שייתן איזה רב במעמד של 500 פולנים שיבואו לחתונה לא יעשה אותי מאושרת... אז על זה מוכנה לוותר. אבל על ילדים? ממש לא. לא מוכנה לוותר על הזכות להיות אמא. אחרי חצי שנה נכנסתי להריון. היו ביננו שיחות קשות שבסופן הוחלט שלא נעשה שום דבר מתוך אילוץ. ביני לבין עצמי הרגשתי שלא רוצה להעמיד אותו באותו מצב שבגללו הוא התחתן בפעם הראשונה. החלטתי שלא שומרת את ההריון כי מגיע לילד שלי שיירצו אותו ושהבשורה על התהוותו תהיה משמחת. אחרי הרבה לבטים - הפלתי. הוא אומר שהוא לא יודע אם הוא רוצה עוד ילדים. מפחד שוב למצוא את עצמו לא מגדל אותם. ואני אומרת - יש ביטחון במשהו היום בכלל? כל הזמן חשבתי שהזמן יעשה את ההבדל. שברגע שנעבור לגור יחד הכל יקבל קצב אחר. בינתיים כלום לא קורה. רק דיבורים והרבה... וכמו שציינתי - אני על הסוף של הבטריות... חשוב לי שיהיה ברור שאוהבת אותו מאוד. יש ביננו זוגיות מדהימה. תקשורת שמאחלת לכולם אבל לא רוצה להתעורר עוד X זמן ולגלות שכבר מאוחר מדי... אשמח לשמוע מנסיונכם...
שבוע טוב לכולם, אם הגעתי עד לפה בניסיון למצוא תשובות אז כנראה אני ממש בסוף של סוף הבטריות שלי... אני יודעת עלי כשאני רוצה משהו אני אהפוך את העולם בכדי להשיג אותו. לקח לי 30 שנה להבין שלא כולם כמוני וזה בסדר, לכל אחד יש קצב אחר. אבל אולי תצליחו לשפוך לי אור על איך עובד הקצב של גרוש בן 34 עם 2 ילדים בני 14 ו-11 (גרוש כבר 7 שנים). הרי כשהכרנו הוא ידע שאני רווקה ולא ממש פרגית צעירה... הרי היה לו ברור שאם הקשר ביננו ימשיך אני ארצה להמשיך הלאה. אנחנו כבר שנה ביחד והתעייפתי מללכת על ביצים. התעייפתי מלוותר, מלא ללחוץ, מלתת לו להכתיב את הקצב. הוא לא מאמין במוסד הנישואים וזה בסדר כי גם אני לא מאמינה שחתיכת נייר שייתן איזה רב במעמד של 500 פולנים שיבואו לחתונה לא יעשה אותי מאושרת... אז על זה מוכנה לוותר. אבל על ילדים? ממש לא. לא מוכנה לוותר על הזכות להיות אמא. אחרי חצי שנה נכנסתי להריון. היו ביננו שיחות קשות שבסופן הוחלט שלא נעשה שום דבר מתוך אילוץ. ביני לבין עצמי הרגשתי שלא רוצה להעמיד אותו באותו מצב שבגללו הוא התחתן בפעם הראשונה. החלטתי שלא שומרת את ההריון כי מגיע לילד שלי שיירצו אותו ושהבשורה על התהוותו תהיה משמחת. אחרי הרבה לבטים - הפלתי. הוא אומר שהוא לא יודע אם הוא רוצה עוד ילדים. מפחד שוב למצוא את עצמו לא מגדל אותם. ואני אומרת - יש ביטחון במשהו היום בכלל? כל הזמן חשבתי שהזמן יעשה את ההבדל. שברגע שנעבור לגור יחד הכל יקבל קצב אחר. בינתיים כלום לא קורה. רק דיבורים והרבה... וכמו שציינתי - אני על הסוף של הבטריות... חשוב לי שיהיה ברור שאוהבת אותו מאוד. יש ביננו זוגיות מדהימה. תקשורת שמאחלת לכולם אבל לא רוצה להתעורר עוד X זמן ולגלות שכבר מאוחר מדי... אשמח לשמוע מנסיונכם...
