האתגר הגדול ביותר שלנו
שלום לך מרב,
נגעת לליבי בשאלה שלך, במיוחד שאת לא מאמנת, אלא פשוט מלאת רצון טוב לאדם הזה. זה לא מובן מאליו.
האתגר הגדול ביותר של מאמנים, ושל כל אדם שמעוניין לשפר את איכות חייו של זולתו - צעד שאני רואה אותו כמבורך תמיד, וגם לא פשוט -
הוא להעיר באדם (שרוצים לעזור לו) את יצר האחריות. וכמובן גם להעיר בעצמנו את האחריות, כמו שכתבת.
אחריות היא אוצר נדיר, היא מביאה כוח רב. בלעדיה אנחנו חסרי אונים לגמרי. זה נכון גם לנו כפרטים, וגם בתור מדינות ועמים. אם תמיד השני אשם - אז איכות החיים של כולנו נמוכה.
ולא תמיד אנשים התרגלו או למדו לחפש אחריות. לפעמים, להיפך, הם רגילים להאשים אחרים כל הזמן - ואז נשארים תקועים לגמרי. כמונו עכשיו עם האלימות הנמשכת באזור שלנו. יש עמים שהיו במצבים מאוד דומים לשלנו, וגרוע מזה - מאות שנים של שפיכות דמים, עם הרבה מאוד "הם עשו לנו" ו"הכל בגללם", ויום אחד בהיר קבוצה של אנשים הצליחה לשכנע את כולם שעדיף לכולם להניח את הנשק, ולהתחיל לשגשג כלכלית יחד.
זה האתגר. להסיט את השאלה מהאשמה - לאחריות ומשם לפרקטיקה. איך עושים את זה? איך בונים את העתיד המשותף שלנו? עמים שונים או גרושים עם ילדים? איך מוצאים בליבנו את הרובד העמוק של האכפתיות לאחר, ומשם הוא ימצא את האכפתיות כלפינו. אתגר האחריות הוא לפעמים גדול יותר מאתגר הביצוע.
וככל שנגדיל עוד ועוד את תפיסת האחריות האישית שלנו, נוכל לעזור לאחרים להגדיל אותה.
שלום
