גמילה...טריגר
לא הייתי מוכנה לזה, לקושי הזה. אני סובלת מהקללה הזאת שנקראת בולימיה כבר שנתיים אבל מעולם כנראה לא הייתי מוכרחה להפסיק כמו עכשיו.
זה כבר שני ימי כיפור ברצף שאני חולמת שהשיניים שלי נושרות וקמה בבכי. בחלום אני יודעת שזה בגלל ההקאות. ואמא שלי אומרת לי באדישות: "נו ולמה שהן לא יינשרו לך...?"
שנה שעברה זו הייתה שן אחת. השנה שלוש. כאילו אלוהים ממש מזהיר אותי.
פחד, פחד אימתי שמציף אותי. אשמה וייסורי מצפון מטורפים.
ומצד שני הרצון והכמיהה הזאת להרגיש שוב את ההקלה של אחרי, את האפתיות של אחרי, את הניתוק, הרוגע...
כבר שלושה ימים בלי וזה נראה כמו נצח.
אני בוכה מכל שטות, אני מתעצבנת כאילו כל עצב ועצב שלי בגוף חשוף, אני מרגישה מגעיל. כואב לי כל כך ברגעים מסויימים שאני חושבת מחשבות על לחתוך את עצמי, מה שבחיים לא עשיתי לפני. אבל אני כל כך חסרת אונים מול עצמי ומול העולם כולו שמצפה ממני להיגמל כאילו זה כל כך קל.
מחפשת משהו שיקל עליי...שיחזיר לי את השפיות. את הרוגע.
לא הייתי מוכנה לזה, לקושי הזה. אני סובלת מהקללה הזאת שנקראת בולימיה כבר שנתיים אבל מעולם כנראה לא הייתי מוכרחה להפסיק כמו עכשיו.
זה כבר שני ימי כיפור ברצף שאני חולמת שהשיניים שלי נושרות וקמה בבכי. בחלום אני יודעת שזה בגלל ההקאות. ואמא שלי אומרת לי באדישות: "נו ולמה שהן לא יינשרו לך...?"
שנה שעברה זו הייתה שן אחת. השנה שלוש. כאילו אלוהים ממש מזהיר אותי.
פחד, פחד אימתי שמציף אותי. אשמה וייסורי מצפון מטורפים.
ומצד שני הרצון והכמיהה הזאת להרגיש שוב את ההקלה של אחרי, את האפתיות של אחרי, את הניתוק, הרוגע...
כבר שלושה ימים בלי וזה נראה כמו נצח.
אני בוכה מכל שטות, אני מתעצבנת כאילו כל עצב ועצב שלי בגוף חשוף, אני מרגישה מגעיל. כואב לי כל כך ברגעים מסויימים שאני חושבת מחשבות על לחתוך את עצמי, מה שבחיים לא עשיתי לפני. אבל אני כל כך חסרת אונים מול עצמי ומול העולם כולו שמצפה ממני להיגמל כאילו זה כל כך קל.
מחפשת משהו שיקל עליי...שיחזיר לי את השפיות. את הרוגע.
