גמילה- התיעצות

[כרמית מ.]

גדולה מדי למי?

אני לא טוענת שזה תהליך קל. זה דורש הרבה השקעה ותשומת לב - אבל מי שבוחר/ת לעשות אותו, מוכנה לכך - או עושה ויתורים, כמוני, ועושה את זה רק באופן חלקי. לעיתים קרובות הסיבה היא העדר קשב שלי - כן, אם אני רואה אותו במבט-פיפי ורק אחרי כמה רגעים נופל לי האסימון - ואז הוא כבר עשה, זה חוסר קשב שלי. אם תינוק בועט ובוכה ולוקח זמן לקלוט שזה מה שהוא ניסה להגיד - זה חוסר קשב שלי. לו הייתי בסביבה שבטית שבה כולם גדלים ככה, ומאומנים היטב, סביר להניח שהייתי צריכה להתאמץ פחות, וזה היה יותר אינטואיטיבי. נכון, השאיפה היא להבין תמיד למה הוא בוכה, ומה הוא רוצה. זה לא תמיד הולך (בלי קשר לבלי-חיתולים), אבל זו השאיפה. אני לא "מאשימה" את עצמי בחוסר קשב. אני מציינת עובדה: הפספוס נובע מכך שלא הייתי קשובה לסימנים שלו. ואם התכוונת שהמעורבות של ההורה גדולה מדי לילד? אולי גם אמא ש"קוראת" את הילד שלה ומציעה לו לינוק, מעורבת מדי בתהליך האכילה שלו? בעיני זו מעורבות דומה.

 

[לורליי43]

יש הבדל בעיני

על ילד רעב אי אפשר להגיד את המשפט שאמרת- הפספוס נובע מכך שלא הייתי קשובה לסימנים שלו. ילד רעב אי אפשר לפספס. אני לא צריכה להיות בקשב מלא כלפיו, מספיק שאני בסביבה שלו. ילד רעב מתנהג בצורה שמושכת תשומת לב, משהו לא נוח לו, הוא מאותת בקול רם. אז מי שמטפל בו מציע לו אפשרויות שונות להרגעה כולל אוכל. ולדעתי, אמא שמציעה לילד אוכל, עוד לפני שהוא ממש מבקש לאכול, אלא רק מאותת- היא אמא מעורבת מדי.

 

[כרמית מ.]

לא קרה לך אף פעם שהילד בכה ולא

הבנת למה, וכשגילית פתאום כמה זה בעצם היה אמור להיות לך ברור, הרגשת שלו היית קשובה יותר, היית מבינה קודם? לי זה קרה, בלי קשר לבלי-חיתולים (עם הבכורים יותר מאשר עם הצעיר - אולי כי אני באמת יותר קשובה אליו). העניין הוא הפרשנות. אני מאמינה שחלק ניכר מהבכי שנכלל בהגדרה "גזים" הוא בעצם בקשת עזרה לשחרור (לא הכל, במיוחד אם יש אלרגיות, אבל חלק ניכר). אבל מכיוון שחונכנו להאמין שתינוק לא מודע לצרכיו, אנחנו לא מעלים על דעתנו את האפשרות שזה מה שהוא אומר, ולכן לא עוזרים לו. בסופו של דבר, "בורח" לו, כי בניגוד לרעב שממשיך לנקר, כאן ישנו פתרון עם הקלה גם אם אנחנו לא עושים כלום. ואחרי הרבה פעמים כאלו, התינוק לומד שההקלה מגיעה לבד, ואין טעם לבקש עזרה - והפלא ופלא - הגזים חולפים בסביבות גיל 3-4 ח' (בדיוק הזמן שנחשב ל"חלון ההזדמנויות" הטוב ביותר להתחלת שיטת בלי-חיתולים...). כשלימדו אותי על הנקה, לימדו אותי שבכי הוא סימן מאוחר לרעב. שיש סימנים יותר עדינים, ובדרך כלל אין צורך להגיע לשלב הבכי. אמא שנענית לתינוקה כשהוא מאותת שהוא רוצה לינוק, היא בעיני אמא נענית (ולכולנו יש פעמים שבהן אנחנו לא מצליחים לפרש נכון את הסימנים, וכן מגיעים לשלב הבכי - מתוך קשב לא מספיק, כי הסימנים היו שם). וילד בוגר יותר, שיבקש בשקט, בלי לבכות, לאכול (במילים, או בהצבעה על מה שהוא רוצה כמו שעושה בני, או בסימן קולי כמו שהוא עושה למים (עוד לא מדבר, כאמור)) - לא תתני לו? זו מעורבות יתר? הוא מאותת בצורה ברורה את רצונו. גם כשהוא צריך פיפי, הוא מאותת בצורה ברורה, רק שכאן, מרווח הזמן שיש לי לקלוט את הסימנים הוא קטן יותר, כי כאמור, זה משהו שיש לו "פתרון" עצמי, בניגוד לאוכל. כמו כן, תינוק שכל הזמן בלי חיתול, מסמן בצורה יותר ברורה ומתאפק יותר עד שיבינו אותו, מתינוק (כמו שלי) שרק חלקית, ואני חושבת שהסיבה ברורה. כמו כן, ה"תכנות" שיש לי לקלוט את הסימונים, לוקה בחסר. לו הייתי גדלה בסביבה כזו, מן הסתם, היה לי יותר קל, הייתי יותר פעמים מפרשת נכון את הסימנים. (כמו שהעובדה שגידלתי ילדים ללא הנקה, גורמת לכך שאני חושבת פחות על הנקה כאופציית הרגעה).

 

[לורליי43]

קשה לי להסכים איתך לגבי "בכי הגזים"

גם אחרי 4 שנים אני זוכרת בבהירות רבה, איך ב"גיל הגזים" תינוק יונק ותוך כדי האכלה מוציא מהצד השני. אני גם לא מסכימה עם התאוריה לגבי האכלה. ברור לי שהצרכים של הילדים שלי נענו מהר מאוד, הם אף פעם לא בכו בגלל צורך כל שהוא יותר משניות מעטות. אני גם לא חושבת שזה נורא שתינוק מילל- כל הפחד הזה מזה שהתינוק יבכה שניה הוא לדעתי יציאה מפרופורציות. בכי הוא דרך תיקשורת, אני לא חושבת שהוא מעיד על סבל מיוחד. במקום להגיד "אמא" הוא קורא בבכי. להפך, תינוק שרגיל שהוא לא צריך לצייץ כדי שיגשו אליו, לא מצייץ, ואמו צריכה להפוך קשובה במיוחד כדי לזהות את "אדוות קולו". לדעתי, זה טרנד שמחוזק על ידי קבוצות מסוימות והמשמעות שלו שולית לגמרי מבחינת הילדים (למרות שאלה שפועלים כך משוכנעים ההפך כמובן).

 

[כרמית מ.]

כלומר, את בעד להתעלם עד שהוא בוכה?

גם אם ילד מדבר, את נוטה להתעלם מדבריו כשהם נאמרים בשקט, ומחכה שהוא ידרוש בצעקות או בבכי? ברור לי שלא, אז למה להתעלם מאמירות לא מילוליות? זה לא נורא אם תינוק בוכה קצת, ואז צרכיו נענים, אבל אם אני יכולה להבין אותו עוד קודם, זה לא נראה לך עדיף? יש מספיק פעמים שבהם אני באמת לא מבינה והוא מגיע לבכי, בשביל ללמוד את מושג התסכול והצורך בתקשורת ברורה, אין שום צורך להרחיב את הקיים-ממילא. העניין הוא לא מניעת בכי, או פחד מבכי, אלא תקשורת. וכן, אני מאמינה ששווה לי להשקיע מאמץ בשיפור התקשורת ביני לבין תינוקי, או ילדי.

 

[לורליי43]

כמובן שלא, אבל אני גם לא בעד השיטה

שאת מציגה. בעיני זו שיטה לא טובה. אני לא חושבת שאפשר להשוות בין יללה של תינוק לבין צעקות או בכי של ילד גדול יותר. ככל שרמת יכולת דחיית הסיפוקים קטנה יותר- יותר סביר בעיני שיפרוץ בכי בגלל קושי שמופיע. אני לא רואה סיבה סבירה להיות בהאזנה 24/7 כדי למנוע בכי. ולגבי ההבדל שאת רואה בגידול הילד השלישי שלך לבין הגדולים, לדעתי ההבדל הוא הרבה יותר בגלל הניסיון שלך כאמא, היכולת המשוכללת שלך ובגלל העובדה שאת מגדלת תינוק אחד בו זמנית. ולא בגלל אותה שיטה שאת מתארת. גם אצלינו יש הבדל עצום בגידול הילד השלישי- הניסיון עושה את ההבדל.

 

[כרמית מ.]

כנראה שאנחנו לא מסכימות

בהחלט סביר בעיני שתינוק פורץ בבכי, לפעמים זו דרך התקשורת שלו. אני לא נבהלת. אבל אם הוא מנסה "לדבר" בלי לבכות, אני בהחלט חושבת שכדאי לנסות להבין, לפני שלב הבכי. אם הוא יודע שהוא יכול לדבר ולא לבכות, וינסו להבין אותו, יש סיכוי גדול יותר שהוא יעשה זאת גם בהמשך. אני בהחלט מסכימה, שהסיבה לכך שאני קשובה יותר היא בעיקר הנסיון והפנאי (זה שהוא יחידאי), אם כי גם ההנקה, המנשא, המיטה המשפחתית (זה שישנים באותו גובה!) וההקשבה לאיתותי הצרכים מוסיפים, משלימים. (ציינתי את העובדה שאני פחות "מפספסת" בהבנת רצונותיו, באופן כללי, כי אני יותר קשובה, לא ייחסתי את זה לקשב הצרכים). שוב - אני לא בהאזנה במטרה למנוע בכי. אני בקשב במטרה לשמוע מה הוא אומר. באופן כללי, בגלל שיכולת דחיית הסיפוקים קטנה, אני משתדלת להענות (במקרים שאני נענית, יש גם מצבים שהוא רוצה דברים ואני לא נענית, אבל גם אז, אני מתמללת את רצונו, מתקשרת איתו - אם הבנתי) יחסית מהר (משתנה בהתאם לגיל), אבל ההבדל העיקרי הוא מתי אני מבינה שיש רצון/צורך מסוים. אה, ויש גם בהחלט מצבים שאני פחות קשובה. ברור. אבל מבחינתי, השאיפה היא בהחלט להגביר את הקשב ואת התקשורת בינינו. בכל תחום, לא רק בנושא הצרכים (אבל מה לעשות, שעם תינוק לא "מדברים" על מצב החסה בשטחים, אלא על אוכל, שינה, צרכים, מגע, תנועה... זה מה שמעניין אותו).

 

[דסי אשר]

אנסה להכנס בלילה ולהסביר, כעת אני

ממהרת. דסי

 

[דסי אשר]

כרמית, קראתי את המכתב שלך עכשיו

במלואו. ברור לי ותר , כעת, מה קורה. 1. לא יכולת לממש את הרעיון במלואו, משום שהילד בבית הילדים. אולי היו תוצאות אחרות, אפילו שהוא זוחל- אילו היה רק אתך. 2. משום מה חשבתי שהילד שלך בן השנה ושלושה חודשים כבר הולך, ומצב זה של עצמאות היה מאפשר לו הליכה עצמית למקום בו מתרוקנים. עכשיו אני מבינה שאינו עצמאי בהליכה, ולכן עדיין לא עצמאי בפעולת הגמילה. אומנם המאמר נכתב על ילדים הגדלים עם טיטולים, אבל המושג חיברות מבחוץ, זה למושג התניה. ילדים בעבר, אני למשל, נגמלתי בגיל צעיר מאד, כי להורי היו חיתולי בד, והושיבו אותי על הסיר , בוודאי מוקדם מאד. ההורים לקחו אחריות על גמילה שלי, ואני עשיתי קישור של התניה, בין ההפרשות לסיר. ממה שאני זוכרת את דבריה של יונת, גם היא כאשר הציגה את המודל, וגם ממה שאת כותבת, יש לתינוק שלך, כיום בן 1.3 חודשים- סוג של התניה= הפרשות עושים בגינה, בשירותים או בסיר. הוא מאותת, את למדת להקשיב לאיתותים שלו, ומאחר ואינו עצמאי, הוא עדיין לא יכול לעשות הדברים לבד. הוא כבר , כנראה מזמן מקשר בין הדברים. התהליך אינו זהה לאכילה,לדעתי. באכילה אני לא עושה לילד שום הקשר. הוא אוכל באופן עצמאי, כי באופן טבעי הוא מכניס כל דבר לפה, בשלב שמסוגל להכניס לפה. בשלב יותר מאוחר אני מלמדת אותו אלמנט תרבותי- להשתמש בכפית, בכף, במזלג ובסכין. אני חושבת שאי ההבנה בינו התבהרה. דסי

 

[כרמית מ.]

יש סוג של התניה, אבל לא רק

חלק מזה, זה פשוט לעזור לתינוק לשחרר - דבר שהוא מבקש (עד שהוא מתייאש, אם לא מקשיבים, פשוט מחוסר מודעות לכך שהוא יכול להגיד דבר כזה). כמובן שהבחירה איפה לעשות היא שלנו, ועם הזמן נוצרת התניה בין התנוחה והצליל, ולפעמים גם המקום, לבין עשיית הצרכים. עדיין - אם הוא לא צריך, הוא לא יעשה, ו"יגיד" לי שהוא לא רוצה. ההבדל בין גמילה מוקדמת לבין גידול מהתחלה בלי חיתול, זה שבגמילה, כל גמילה, אנחנו בהתחלה מלמדים את הילד (לא בכוונה) להתעלם מצרכיו ולעשות בכל מקום (בחיתול). רבים מהתינוקות פשוט משאירים את הסוגרים פתוחים כל הזמן, וכשיש מה - הוא יוצא. בשלב מסוים, אנחנו מלמדים אותו שהוא צריך להתאפק, ולשמור את זה למקום מסוים (וגם "חברות מבפנים" הוא בעצם מתוך ציפיה חברתית חיצונית, שהילד הפנים). זה לימוד קוגניטיבי בעצם (למרות שמעורבים בתהליך גם אלמנטים רגשיים). ולא תמיד מפעיל נכון את השרירים הנכונים, בגלל שזה נעשה במודע. לעומת זאת, תינוק שמתחיל כך בארבעת החודשים הראשונים (חלון הזמן הטוב ביותר להתחלה) פשוט שומר על הרפלקס. קשה למיין את זה ל"מבחוץ" ו"מבפנים" - כי פועלים ביחד. זו לא דרישה שלי ממנו, אלא שיתוף פעולה. אני עוזרת לו להשתחרר ולהשאר יבש, הוא נענה לבקשות המיקום (וחלקית גם הזמן) שלי. זה קיום צורך שלו. הוא רוצה לשחרר את צרכיו, ורוצה להשאר יבש (כי זה לא נעים). בחיתול זה מתעמעם, כי זה לא מורגש (לא ע"י ההורה ולא ע"י התינוק). גם באכילה את עושה הקשרים, גם אם לא במודע: את זה אוכלים ואת זה לא, אוכלים במקום מסוים (ליד השולחן, מהשד של אמא), בזמן מסוים. התהליך לא זהה, אבל בעיני מאד דומה. נכון שאכילה היא צורך יותר דומיננטי. תינוק שלא יבינו את מסרי הרעב שלו - יצעק ויבכה עד שיובן, כי אין לו ברירה אחרת. תינוק שלא יבינו את מסרי היציאות שלו, יעשה אותן בכל זאת, כי הוא לא יכול להתאפק זמן רב. עם הזמן, הוא יתאמץ פחות ופחות להעביר את המסר (שלא נקלט), עד שיפסיק לשים לב גם בעצמו.

 

[דסי אשר]

הידע שלך כרמית, על המערכת

שונה משלי, אבל איני מתווכחת\, אל מביאה עובגות. נקח את שלפוחית השתן. שלפוחית השתן היא שריר. על גבי השריר נמצאים קתות עצבים- שקשורים למערכת עצבים סימפטטית ופרה סימפטית. ישנם גם קצות עצבי תחושה. כל המערכת העצבית הזו, מחוברת אל אזורים גבוהים במערכת העצבים, אל המוח. בקצה שלפוחית ישנם שני סוגרים, סוגר פנימי וסוגר לחיצוני. לפי עולם הידע שלי, העצבים בשלפוחית מזהים "מלאות של השלפוחית"- מזהים את התמתחות השריר, ושולחים למוח סיגנאל- אני מלאה, "מתפוצצת". המוח, ללא שום מעורבות של מערכת רצונית, אלא רק מערכת אוטונומית (כמו מערכות שונות בגופנו, כאנשים בוגרים)מעבירה הוראה למטה, אל שריר השלפוחית להתכווץ, ואל סוגר(ספינקטר) פנימי להפתח- והתינוק נותן שתן. כלומר=צ זה לא שהתינוק מצא באיזה מצוקה, צורך להתרוקן ולא מתאפשר לו כי לא מקשיבים, הכל נעשה אוטמאטי. ודבר נוסף, בלי לבהין על איזה רפלקס בדיוק את מדברת- רפלקס שייך במהותו למערכת לא רצונית לחלוטין. אבל, כפי שכתבתי בפתיח, אני מגיגעה מעולם הידע של הפיזיולוגיה הקונבנצינאלית. דסי

 

[כרמית מ.]

זהו, שגם אני הופתעתי

אבל הרבה פעמים תינוקות בוכים - ואנחנו לא מפרשים נכון את הבכי, פשוט מתוך חוסר מודעות, אבל כש"עולים על זה" מסתבר שהם צריכים פיפי/קקי, ואם עוזרים להם לשחרר, הם נרגעים, כך שכנראה כן ישנה מצוקה כלשהי. (אולי מצוקה זו מילה חריפה מדי, אבל לפחות תחושת אי נוחות). בדיוק כפי שמבוגר שצריך להתרוקן ואין לו איפה, ירגיש אי נוחות/ מצוקה מסוימת. לעומת זאת, אם יושבים זמן רב על השירותים, משאירים את השרירים פתוחים, ומדי פעם נותנים קצת שתן (ניסוי מעניין) - כך גם התינוק בטיטול, ואולי מכאן הניתוח של התנהגות כפי שציין. זו לא "פיזיולוגיה אלטרנטיבית", פשוט, מה שמוכר נלמד על אותו אחוז קטן של תינוקות שגדלים בחיתול במאות השנים האחרונות (לא זוכרת מתי בדיוק התחילו בחברה המערבית לגדל עם חיתול. מרבית העולם עדיין ללא). המינוח רפלקס אולי לא מדויק, אבל הכוונה היא כמו שתינוק עד גיל 8-9 ח' יודע לעצור נשימה בצלילה ללא צורך בידע קוגניטיבי, אלא כרפלקס, ואם הוא לא מנצל את הרפלקס הזה, הוא אובד, וניתן ללמוד אותו מחדש, בגיל שבו ניתן ללמד קוגניטיבית, לכן לא ממליצים להתחיל חוגי מים לתינוקות בין גיל 9-12 ח' לשלוש שנים. כך גם כאן. אני לא טוענת שתינוק בן יומו מבין ומודע לעשיית הפיפי. אבל הרפלקסים בגוף שלו פועלים כך שהוא משחרר בזמן הנכון (כאמור, אם מאפשרים לו).

 

[רונתי]

אני נגמלתי בגיל הזה וגם אחותי

ובטח גם רוב משתתפות הפורום הזה.(הילדים שלי כבר מפונקים רק בגיל שנתיים וחצי) כך היה בעידן של טרום החיתולים החד פעמיים. אפשר לנסות כשהולכים לגן משחקים , עכשיו חם,ללכת ללא חיתול ולראות כל כמה זמן היא עושה ואם היא מבקשת ואז תוכלו להחליט. הכי חשוב, בקצב של הילדה.