גם אצלי בית חולים..

[כמהאפשר]

תודה!

סליחה שנלעמתי.
תודה על החיבוק, תודה על החיזוקים.
תודה על הדאגה.

תודה על הדאגה לעצמך- כי כך את יכולה להמשיך להיות כאן גם בשבילי
סתם, סתם

תמשיכי לדאוג לעצמך, להמשיך להתמיד,
לבחור לעשות את הצעדים הקטנים, עד שמדי פעם לא תזכרי כלל שאת עושה אותם(רק כאשר פתאום תיזכרי ותתני לעצמך טפיחה על השכם, בפנים מוארות וגאווה).

תודה, אלומה, תודה על האכפתיות
מקווה שהימים שלך קלים מעט יותר וכואבים קצת פחות
מלאים בעשייה טובה. שאת נותנת לאור להכנס לחייך, לאט לאט ועמו גם לאנשים

 

[hory0]

יקרה כל כך..

כל פעם שאני קוראת אותך, אני מרגישה בתוכי כל כך הרבה כאב על ההורים ש"זכית" בהם..כואב לי, שנוסף על ההתמודדויות שלך, את נאלצת להתמודד במשהו שאמור להיות ככ מובן מאליו. בתמיכה הכי בסיסית והגיונית שאמורה להיות לך. שלא אמורה להיות לך שם התמודדות כלל. ופשוט- אוף אחד גדול גדול. מתוך הזדהות אישית גדולה לצערי.

רוצה להגיד לך שאני גאה בך כל כך שהשתדלת להייטיב לעצמך, שהתאמצת על אף החולשה, על אף הכאב הזה שלא מרפה בפנים- לקום, לאכול, לשתות..כשאני רק יכולה לתאר לעצמי כמה קושי היה כרוך בכל צעד שכזה.. ורוצה להגיד שגאה בך שהיית מסוגלת להבין שכרגע את לא מסוגלת להתחזק לבד, שזקוקה לעזרה חיצונית ואיפשרת זאת לעצמך..את מופלאה, ורק בזכות היכולת שלך לבחור להייטיב לעצמך בתוך הקושי את מרגישה עכשיו יותר טוב, וזה אך ורק בזכותך!

הלוואי והכל היה אחרת..הלוואי וההורים היו מכירים בצורך החיוני שלך להישאר אצלם.. הלוואי ולא היית צריכה להתמודד עם הכל כל כך לבד.. אבל לצערי הרב מאוד, זה לא המצב, ואת צריכה בתוך המציאות הלא מושלמת להתמודד ככל יכולתך, ואת עושה את זה! עושה כל מה שרק ניתן, ומגיע לך על זה חיבוק חזק, חזק..
הלוואי ותרגישי שאני מחבקת אותך בשתי ידיי, עוטפת בחום ואהבה, וחושבת עליך המון..

 

[simplistic]

בבקשה תשמרי על עצמך.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

הצטערתי לקרוא הכל,

על המצב, על ההורים, על החוויה הלא נעימה במיון.
אני דואגת, בעיקר כי נשמע שאין שום דבר שיחזיק אותך ויעזור לעשות שינוי.ובעצם אני מבינה שאם לא יהיה שינוי במה שאת עושה את תמצאי את עצמך בקרוב באותו המקום שוב...
מה אפשר לעשות שיהיה אחרת?
איזו עזרה את צריכה לדעתך?

 

[כמהאפשר]

הרבה מילים. טריגר.

ורק בא לי למות.
אני רוצה לכתוב שאני רוצה למות- אבל יודעת שזה לא נכון.
אני לא רוצה למות.
אני לא רוצה למות.
אני לא רוצה כלום.
אין בי רצון לכלום.

כואב לי.
כואב לי, קשה לי, רע לי.

אני רוצה להחזיר את הגלגל לאחור, ללפני כמה שעות ולא לאכול.

ולבחור לא לאכול.

הרי זו בחירה, בחירה- אז למה?
למה עשיתי את זה?
הייתי שיכורה, שתיתי.
למה חזרתי הביתה ולא להורים שלי?
כי הם אמרו שלא.
למה לא ביקשתי, לא התעקשתי?
כי הם אמרו שלא.
למה לא התעקשתי ממש?
כי לא חשבתי על זה.
כי הייתי בהיי.
מטומטמת.
מטומטמת, מפגרת, דפוקה. דפוקה, שמנה, ***********

למה אני מדברת על עצמי ככה?
בגלל מה?
בגלל אוכל?
בגלל שאכלתי?
גם אם את עולה ק"ג(כמה כבר תעלי? כמה, כמה? 5 ק"ג, נניח. זו סיבה? סיבה להרגיש ככה? לא, את מבינה שלא?...)
למה, למה את מרגישה ככה?

-----בלאק אאוט, מסך אפור, ערפל בראש-----



חזרתי הביתה,
רציתי ללכת לישון-
הלכתי למקרר ואכלתי.

הכנתי אוכל ואכלתי.
אכלתי, אכלתי, אכלתי- והמשכתי לאכול.
והמשכתי.

והיו הודעות שלא ראיתי שקפצו- באתרי הכרויות, בפייסבוק-
סתם הודעות, סתם הודעות סתמיות- שיכלתי לדבר ולאכול פחות.. "לשרוף" את הזמן הזה".
ולא ראיתי. מטומטמת, לא ראיתי.
אכלתי טוב, אכלתי מאוזן. שתיתי טוב.
ובום-
חזרתי הביתה- ואכלתי.
אחרי כל ההודעות שאני דואגת לעצמי.



למה?



אוכלת, אין לי כוח להקיא.
ממשיכה לאכול.
שורפת את הלילה עד מחר,
מרגיה את עצמי שמחר יום חדש..
וזה לא מרגיע בכלל אלא רק מפחיד יותר.

 

[כמהאפשר]

טריגר

מלאה רצון לצעוק, לקלל, לשבור
תחושת הקיא עומדת לי במעלה הגרון
להדליק טראנס שיפעם באוזניים, ירעים את הקירות וירעיד את הדירה
אבל איך זה, אז שכל מה שיש לי בפועל הוא לשבת על הכיסא
והגוף נטוע
וחסר כוח
ואין כוח לזוז. ורצון לזוז. ולא נכונות אמיתית.
וגם לא להקיא.
מה שיש זה רצון לבכות.
ושקט. הרבה שקט.
ועדינות. ורוך.

עם פרצי רצון לדמעות.
ושמישהו יוציא את הנפש שלי החוצה ויחבק לי אותה, יקרב אל חזהו ויאהב. ישמור.. לא יפגע.



למה הרוך הזה, כל הזמן?
למה הרוך המטופש הזה.. אני רוצה להיות מחוטבת, אסרטיבית, קשוחה.
משחקת את המשחק הזה, שכולם מדברים עליו.


אם היה לי מושג מה אני אומרת ועל מה אני מדברת(ומה אני רוצה לומר)- זה היה טוב. שולחת.

 

[כמהאפשר]

קשה..

 

[someone343]

יקרה

קרע אותי המשפט "ושמישהו יוציא את הנפש שלי החוצה ויחבק לי אותה"
הצלחתי מאד מאד להתזדהות,
קוראת את ההודעות שלך ואת הקושי והכאב והעצב.. וכל הרע הזה שממלא אותך..
המון שנאה עצמית והלקאה עצמית..
קשה לקרוא אותך כה קשה עם עצמך,
יקירה, מה יקרה אם תנסי להרפות קצת עם עצמך ולמצוא מקום לסלוח ולהמשיך קדימה עם ביטחון להרגשה טובה יותר שתבוא?
אם תתני לעצמך לנוח קצת, לאסוף כוחות אחרי הגל הקשה שמציף אותך?
איך את היום? אשמח לשמוע
מחבקת מרחוק!!

 

[כמהאפשר]

תודהעל התגובה

תודה על התגובה,
שמצאת את המקום, המילים, החיבור.
ץאני יודעת שזה נשמע מוזר.. אבל נראה שה"חיבוק" היחיד הזה, לנפש.. שיש לי הוא במוסיקה.
אני בוכה, ולו רק בלב- רק כאשר אני מקשיבה או אפילו חושבת על שירים. בוכה, מתרגשת, מרגישה.
אני מנסה ורוצה להרפות. זה לא מצליח.
כאילו נאטמתי, הפסקתי להרגיש "טבעי". כאילו כעת הכל מאוד מעושה, מרגיש ופועל-כמו שזה אמור, כמו שזה צריך. כמו הצגה, כמו מסיכה. ואני לא מחוברת לזה באמת, מנותקת קמעה.

אולי אני נכנסת לזה מדיי ואני צריכה פשוט לחיות. אולי מרבית האנשים פשוט חיים ולא מייחסים לזה חשיבות.
אולי זו הדרך לשגעון.
אני לא יודעת.

אולי אני כבר לא יודעת דבר.