גם אצלי בית חולים..

[כמהאפשר]

גם אצלי בית חולים..

גם כאן בית חולים.

מגעיל. קשה. כואב.

 

[אלומת האור]

למה???

תחזיקי מעמד

 

[ג ר נ י ו ם]

 

[כמהאפשר]

תודה גרניום!

 

[שישמים אחרים]

מה קרה?

רוצה לספר עוד? איך את מרגישה עכשיו?
(חיבוק)

 

[כמהאפשר]

תודה על הדאגה

כמו שפרטתי למטה- אני לא יודעת מה זה היה, אבל כעת מנסה להתאושש ולאושש את הגוף.

מרגישה יותר טוב ומבוהלת מספיק(LOL) לדאוג לעצמי ++

תודה!

 

[sanest]

מצטרפת לשאלה מה קרה?

 

[hory0]

יקרה שאת..
מחבקת אותך חזק, חזק ככל יכולתי..

רוצה לשתף מה איתך עכשיו? מה היה?

תזכרי שאת לא לבד.

 

[כמהאפשר]

יקרה, מקסימה שאת..
משאירה את התגובה אלייך לסוף.

מנסה למצוא את המילים, את מה שבתוכי.
בינתיים רק מודה שאת רואה, שומעת, מצליחה לדלות בין מה שכן יוצא החוצה.

~שקט~

שוב, תודה.

 

[hory0]

מכל הלב

שמחה להיות כאן בשבילך.. מרגישה את שבין המילים..את הכוונה שבלב.. וזה יקר לי כל כך..אל תתאמצי בשבילי..

שולחת לך חיבוק חזק..שמרי עליך יקרה!

 

[כמהאפשר]

לכולן

תודה.
קראתי את כולכן, ברגעי הפיכחות המועטים שהיו לי שם במיון.

הנסיעה הספציפית הזאת הייתה דבר טוב, החלטה חיובית של לדאוג לעצמי ולא להכנע ללמשוך עד הבוקר או לחשוש מהקיטורים של ההורים.


או שהתייבשתי או ששתיתי יותר מדיי (אולי פשוט מזג האוויר הכניע אותי)
אולי אלו ההקאות שאני לא רגילה אליהן(כי הרגשתי לחץ מטורף בתוך הגולגולת, בראש- שיכל להגיע גם מהעלאת מינון מהירה מדיי של התרופה שלי)-
התחיל לי כאב ראש לפני שלושה ימים שרק התגבר והתגבר לרמה שאתמול לא יכלתי להרים את עצמי מהמיטה, גם לא לשירותים.
נסעתי למוקד, חרף הקיטורים של ההורים, שבינתיים חזרו מהחופשה שהם היו בה("איזה כיף לחזור הביתה", "אירגנה לנו חופש זאת" ועוד כאלה)
נסענו למוקד, כי עדיין לא הספקתי אפילו לחזור לבית שלי. במוקד הפנו אותי למיון- ושם נשארתי בלי יכולת להרים את עצמי עד עכשיו, בלי שאיזושהי תרופה תצליח להוריד ולו במעט את כאב הראש/עין שבינתיים התחילה לדמוע מהכאבים ובמקביל דבר לא הצליח להעלות את לחץ הדם(שגם אם הוא נמוך/לא תקין, ממה שהבנתי אמור לעלות עם עירויים).

מה שכן, היחס של האחיות במיון מזעזע. "אנחנו לא משחקות"(בזמן שהן מעבירות חוויות על מה הן עשו בערב הקודם ועם מי או כמה נמאס להן מהמקום הזה וכמה "הלוואי, אמן!!" שהמיון הזה יישרף כבר- מול מטופלים?), "לא, אי אפשר לשכב"- כשנכנסים אנשים על סף עילפון, בוכים, מדממים וקשישים.. "לא משחקים, לא משחקים ו"אל תרימי עליי את הטון" הזה שכ"כ מקטין את מי שמולן- בזמן שאפשר להתייחס בצורה עדינה ואנושית יותר..)


לפני מספר שעות שחררו אותי, כי הרגשתי טוב יותר וכבר לא יכלתי להיות שם יותר.
אני מתאוששת, אוכלת(מכריחה את עצמי, נקרעת בין "מה זה יותר מדיי, מה זה פחות מדיי")
ומנסה לא לבלמס.

תודה לכולכן.
תזכורות קטנות לשמור על הגוף שלי או לפחות לא לפגוע בו בכוח.
תזכורות קטנות שגם יש מי שאכפת לו.
תודה, בנות.

 

[clastic]

רק תרגישי טוב

 

[אלומת האור]

אוי מתוקה

תרגישי טוב!

 

[חורה]

אל לקחי ללב

את היחס המזעזע שקיבלת. לצערי את לא היחידה. רק תרגישי טוב ותשמרי על עצמך

 

[קולדון]

אוי, מתוקה!

תרגישי טוב.. מקווה שתתחזקי מהר!!

 

[someone343]

יקירה

מצער לשמוע על היחס שהיה בביה"ח,
אבל העיקר שהגעת חזרה הביתה,
מאחלת החלמה מהירה ותרגישי טוב יותר בקרוב!!

 

[כמהאפשר]

בנות(ובנים), אני קוראת.. קוראת את כולכם.(טריג

ושוב, תודה לכם על התגובות והדאגה.

אין לכם מושג כמה הרבה זה וכמה מחזק.
עכשיו אני בבית, ההורים לא הסכימו שאשאר אצלם עד מחר.

אני באפיסת כוחות מוחלטת. לא יודעת איך "עשיתי" את זה פעם(זה הכי קרוב להרגשה כזאת שאני זוכרת, להרגיש ממש שאני מתנדנדת בהליכה. איך הייתי ככה ולא פחדתי- ועוד רציתי את זה אני עצמי, יתרה מכך אהבתי את התחושה הזאת ושאפתי אליה).
רועדות לי הברכיים, יש לי בחילה מכל טיפת אוכל שאני מכניסה לפה.

אני מנסה לשתות ולאכול, לאט לאט.
ממש מחכה כבר לרגע שהחולשה הזאת תעבור, להרגיש קצת יותר חזקה.
סליחה שאני לא עונה להודעות אחת אחת, אבל באמת שבמיוחד עם כל הבעטות מהאנשים ה"קרובים",
זה מחמם ומחזק מאוד לקבל את חום ודאגה(ככה זה מרגיש). זה מרגיש נראית, זה מרגיש תשומת לב וזה מרגיש רצון להאחז בזה ולנסות להקים את עצמי, דירבון לתת פוש נוסף למשוך את עצמי למעלה.
אז תודה.

 

[hory0]

אוף. אוף. אוף. אני קרואת את ההודעות שלך וכל כך הרבה כאב מתערבל בזעם בתוכי.. אני לא מכירה את הסיפור שלך מקרוב, אבל מרגיש לי כל כך לא נכון וכל כך לא הוגן שדווקא כשאת כל כך חלשה וזקוקה למישהו שיהיה איתך, את נותרת לבדך, להתמודד עם הכל בשארית כוחותייך..
קראתי אותך, והרצון הכי כנה שהתעורר בתוכי, היה להיכנס לאוטו ופשוט לבוא כל הדרך עד אלייך ולחבק אותך חזק, לאמץ קרוב לליבי ולא להרפות עד שתרגישי טוב יותר..רוצה לעזור לך להתחזק לאט לאט, לאסוף את עצמך מחדש.. הלוואי ויכולתי פשוט להיות איתך.

מכאיב לדעת שדווקא עכשיו את נאלצת להתמודד נפשית עם בעיטות מהאנשים הקרובים לך, במקום להיות עטופה ומטופלת ברכות ואהבה.. ואני רוצה לבקש ממך יקירה, תנסי בבקשה להיות שם עבור עצמך, לדאוג לעצמך ככל יכולתך כפי שכל כך מגיע לך שינהגו כלפייך, בחום וקבלה, נסי לטפל בעצמך ולחבק, ולאפשר לעצמך להרגיש טוב יותר לאט,לאט.. טוב?

אנחנו כאן כדי לשמוע אותך, לחבק ולעזור לך לתת את הפוש..תכתבי ותשתפי..
מחבקת חזק ככל יכולתי..ומחכה לשמוע ממך.

 

[כמהאפשר]

טריגר..

חזרתי הביתה(אתמול)
כתבתי
קמתי, אכלתי(ניסיתי), שתיתי(ניסיתי) ואז הבנתי שאני משחקת עם אש.

איפשהו בין להלחץ ללנסות לא להלחץ התקשרתי להזמין לעצמי אמבולנס(כי מה יעזור לי להתקשר להורים ולשמוע כמה אני לא בסדר? זה קצת כמו קומדיית מצבים- כמה שאני אהיה בסדר- הם ימצאו איך להדגיש שאני לא..)

מיון, נוזלים..

אבל לפחות הפעם התאוששתי ואני מרגישה טוב יותר. אולי הייתי צריכה לתת לזה קצת יותר זמן אתמול.
אני לא יודעת איך ההורים יכלו לא לתת לי להשאר לפחות עד היום בבוקר כאשר לא רק אמרתי להם שאני לא מסוגלת לעמוד יציב על הרגליים-
הם ראו שאני ישנה כל הזמן, הם ראו שאני חלשה, הם ראו שאני מתנדנדת.


ואז שלחתי לאמא שלי הודעה שאני במיון והיא מתקשר בבוקר "רציתי לשאול מה שלומך"..
לכי לעזאזל, אין לי כוח להתעסק איתה בכלל. זה מתיש ברמות שקשה לי להסביר, בעיקר מרוב שזה מכעיס ומתסכל- איפשהו עמוק עמוק בפנים.

 

[אלומת האור]

חיבוק גדול גדול.