גלעד שליט וטראומת רון ארד
מאז טראומת רון ארד משהו השתבש אצל מקבלי ההחלטות בישראל. מאז אותו כישלון, אזרחי מדינת ישראל לא סומכים על המדינאים. משפחות החטופים לוקחות על עצמן את המסע להחזרת יקיריהן, ביודען כי רק מסע תקשורתי ולחץ דעת הקהל יוכלו לזרז ולקדם עסקת שחרור. לחץ בלתי פוסק, תקשורת מגויסת וציבור מושפע שמתייחד ומאמץ את המשפחות אל ליבו, עומדים בפני כל החלטה עניינית הקשורה לניהול והבטחת המשך קיומה של מדינה. חוסר מדיניות מגובשת, קווים אדומים שנפרצו ולא קיימים - למעשה גורמים לאויבי ישראל לנהל משא ומתן על פי הרגישות הציבורית בישראל. האויבים שקשובים לכל מה שמתרחש בישראל מקשיחים או ממתנים את דרישותיהם על פי מדד התקשורת. התנהלות התקשורת היא חסרת תקדים ומסוכנת. ראש ממשלה וכל מנהיג הוא בסופו של יום בן אדם היושב בחיק משפחתו ולצידו בניו ובנותיו, אינו חסין מפני הרגש והחשש מאיבוד שלטונו. בעידן המודרני אין אדם שיכול להתעלם מהלחץ התקשורתי והשפעתו. בעסקת שחרורם של גולדווסר ורגב היה ידוע כמעט מעל לכל ספק כי השניים אינם עוד בחיים, אך בשל הלחץ נפרץ עוד קו אדום - שבעד גופות אין משחררים שבויים חיים. מה גם שמדובר ברוצחים שפלים, רוצחי ילדים. אך גיבורי תרבות וסמלים בעיני הצד השני. כל בר דעת מבין שכאן בג'ונגל המזרח תיכוני, על כל קו שנפרץ אין דרך חזרה ונמתח קו גבוה יותר. בזמן שאני כותב שורות אלה, נראה כי שוב הכישלון בפתח זאת למרות שמתנהלים מגעים קדחתניים להשלמת שחרור של גלעד, עוד לפני סיום כהונתו של אולמרט. עד כה נראה כי החמאס מקשיח את דרישותיו או לפחות לא מוכן להתפשר. ליבי עם משפחת שליט וגלעד הכלוא על ידי בני אדם צמאי דם ורווי שנאה. וכל שנותר בי הן שאלות ותהיות של אזרח מן המניין : האם מפקירים חייל שנשלח לשרת את מדינתו? למה לא פעלו לשחרורו נמרצות כבר מיד לאחר החטיפה? האם צריך לשחרורו בכל מחיר? האם לא הגיע הזמן לייצר מדיניות ברורה, גבולות וקווים אדומים כדי שלאויבי ישראל תהיה תמונה כלילית לגבי תג המחיר? האם למרות הדמוקרטיה וחופש העיתונות התקשורות יכולה להתגייס ולהשפיע על מהלכים מדיניים הרי גורל? מה תהיה השפעת שחרורם של רוצחים - על רוצחים בפוטנציה, על הרוצחים הבאים? כמה אזרחים ישראלים ירצחו ויפגעו באופן ישיר או עקיף בעקבות העסקה המתבשלת? מה נאמר למשפחות הנרצחים הבאים ? מה נאמר להורי החטופים הבאים ? אם משפחות הפשע בישראל היו חוטפים שופט והיו דורשים תמורתו את שחרורם של רוצחים וראשי פשע, האם גם אז התקשורת והציבור היו מתגייס לשחרורם ? מי אמר שאם המשא ומתן יתנהל בשיקול דעת והיגיון גורלו של שליט יהיה דומה לגורלו של רון ארד? אולי מוטב לעצור את הכול ולהשאיר לממשלה חדשה למנהיג ומדיניות שלא קשורים לחטיפה עצמה? מה תהיה מסקנתו של רוצח או כל פושע אחר שלא בא על עונשו? השאלות הן רבות, כואבות וקשות משוללות כל היגיון בריא של אדם שפוי. המשפחה חייבת להמשיך ללחוץ, האזרחים לחבקם, המנהיגים לגלות אמפטיה ולעשות כל שביכולתם להחזיר חייל שנשלח להגנת המדינה. אך לפעול תוך שיקול דעת וחשיבה על העתיד של המדינה על העתיד של כולנו. על התקשורת לעשות את תפקידה - לסקר את כל ההתרחשויות, לפרשן באופן אחראי וניטראלי. כחייל קרבי בעבר - לא משאירים חייל מאחור. כאב לילדים- להחזיר את הבן הביתה בכל מחיר. מזלי שאני לא מנהיג שצריך לקבל החלטות עם משמעויות כל כך מרחיקות לכת. שלכם אורי
מאז טראומת רון ארד משהו השתבש אצל מקבלי ההחלטות בישראל. מאז אותו כישלון, אזרחי מדינת ישראל לא סומכים על המדינאים. משפחות החטופים לוקחות על עצמן את המסע להחזרת יקיריהן, ביודען כי רק מסע תקשורתי ולחץ דעת הקהל יוכלו לזרז ולקדם עסקת שחרור. לחץ בלתי פוסק, תקשורת מגויסת וציבור מושפע שמתייחד ומאמץ את המשפחות אל ליבו, עומדים בפני כל החלטה עניינית הקשורה לניהול והבטחת המשך קיומה של מדינה. חוסר מדיניות מגובשת, קווים אדומים שנפרצו ולא קיימים - למעשה גורמים לאויבי ישראל לנהל משא ומתן על פי הרגישות הציבורית בישראל. האויבים שקשובים לכל מה שמתרחש בישראל מקשיחים או ממתנים את דרישותיהם על פי מדד התקשורת. התנהלות התקשורת היא חסרת תקדים ומסוכנת. ראש ממשלה וכל מנהיג הוא בסופו של יום בן אדם היושב בחיק משפחתו ולצידו בניו ובנותיו, אינו חסין מפני הרגש והחשש מאיבוד שלטונו. בעידן המודרני אין אדם שיכול להתעלם מהלחץ התקשורתי והשפעתו. בעסקת שחרורם של גולדווסר ורגב היה ידוע כמעט מעל לכל ספק כי השניים אינם עוד בחיים, אך בשל הלחץ נפרץ עוד קו אדום - שבעד גופות אין משחררים שבויים חיים. מה גם שמדובר ברוצחים שפלים, רוצחי ילדים. אך גיבורי תרבות וסמלים בעיני הצד השני. כל בר דעת מבין שכאן בג'ונגל המזרח תיכוני, על כל קו שנפרץ אין דרך חזרה ונמתח קו גבוה יותר. בזמן שאני כותב שורות אלה, נראה כי שוב הכישלון בפתח זאת למרות שמתנהלים מגעים קדחתניים להשלמת שחרור של גלעד, עוד לפני סיום כהונתו של אולמרט. עד כה נראה כי החמאס מקשיח את דרישותיו או לפחות לא מוכן להתפשר. ליבי עם משפחת שליט וגלעד הכלוא על ידי בני אדם צמאי דם ורווי שנאה. וכל שנותר בי הן שאלות ותהיות של אזרח מן המניין : האם מפקירים חייל שנשלח לשרת את מדינתו? למה לא פעלו לשחרורו נמרצות כבר מיד לאחר החטיפה? האם צריך לשחרורו בכל מחיר? האם לא הגיע הזמן לייצר מדיניות ברורה, גבולות וקווים אדומים כדי שלאויבי ישראל תהיה תמונה כלילית לגבי תג המחיר? האם למרות הדמוקרטיה וחופש העיתונות התקשורות יכולה להתגייס ולהשפיע על מהלכים מדיניים הרי גורל? מה תהיה השפעת שחרורם של רוצחים - על רוצחים בפוטנציה, על הרוצחים הבאים? כמה אזרחים ישראלים ירצחו ויפגעו באופן ישיר או עקיף בעקבות העסקה המתבשלת? מה נאמר למשפחות הנרצחים הבאים ? מה נאמר להורי החטופים הבאים ? אם משפחות הפשע בישראל היו חוטפים שופט והיו דורשים תמורתו את שחרורם של רוצחים וראשי פשע, האם גם אז התקשורת והציבור היו מתגייס לשחרורם ? מי אמר שאם המשא ומתן יתנהל בשיקול דעת והיגיון גורלו של שליט יהיה דומה לגורלו של רון ארד? אולי מוטב לעצור את הכול ולהשאיר לממשלה חדשה למנהיג ומדיניות שלא קשורים לחטיפה עצמה? מה תהיה מסקנתו של רוצח או כל פושע אחר שלא בא על עונשו? השאלות הן רבות, כואבות וקשות משוללות כל היגיון בריא של אדם שפוי. המשפחה חייבת להמשיך ללחוץ, האזרחים לחבקם, המנהיגים לגלות אמפטיה ולעשות כל שביכולתם להחזיר חייל שנשלח להגנת המדינה. אך לפעול תוך שיקול דעת וחשיבה על העתיד של המדינה על העתיד של כולנו. על התקשורת לעשות את תפקידה - לסקר את כל ההתרחשויות, לפרשן באופן אחראי וניטראלי. כחייל קרבי בעבר - לא משאירים חייל מאחור. כאב לילדים- להחזיר את הבן הביתה בכל מחיר. מזלי שאני לא מנהיג שצריך לקבל החלטות עם משמעויות כל כך מרחיקות לכת. שלכם אורי