חביתת הקהל
New member
ג'ינג'ית
***השמות בסיפור הינם בדויים*** 22.2.07 בפעם הראשונה שנכנסת לחיי כלל לא הספקתי לראות אותך. נכנסת אלינו הביתה כהרגל חדש בימי שישי כדי להביא לנו את הדברים מאמא שלך, שכבר לא היה לה כוח לעלות את המדרגות. אני רק שמעתי אותך מהחדר, בזמן שסידרתי את ארון הבגדים שלי אחרי הפצרות מרובות של אמא שאמרה שוב ושוב שחצי מהבגדים אני כבר לא לובשת כי הם גדולים עליי, וכבר לא היה לי כוח לנסות להסביר לה שמי שהיה פעם שמן לא יכול לזרוק את הבגדים הישנים, כי זה כמו לזרוק זכרונות שאסור לשכוח. "שלום", שמעתי קול מתוק וצעיר מחוץ לחדר. "אני הבת של שושי". אוזניי מיד נעמדו וניסו להתרכז בקול שבא מכיוון הכניסה והתקדם למטבח. "אה שלום מתוקה, מה נשמע? חבל שאמא שלך לא עלתה.. בואי תיכנסי", אמא אומרת לך. "כן, לא... פשוט אנחנו קצת ממהרות" את עונה. אמא לקחה ממך את הדברים ונתנה לך את הדברים שהוכנו בשבילכם, סחר החליפין הקבוע שלפני כניסת השבת, מיד אחר-כך בירכה אותך לשלום, וד"ש לאמא שלך כמובן. מאותו יום שישי הקול שלך לא עזב את מוחי. שוב ושוב ניסיתי לדמיין את פנייך, גופך, אך לשווא. החלטתי שאני חייבת לראות אותך, אחרת זה לא יעזבני במנוחה. בשבוע שאחר-כך המאורע חזר על עצמו. הפעם בשעה מוקדמת יותר, בעודי מתהפכת במיטה מצד לצד (יום שישי זה היום היחיד שאני מרשה לעצמי לקום מתי שבא לי). לפתע אני שומעת את קולך מחוץ לדלת, משוחחת עם אמא ומסבירה לה שוב בנימוס שאת ממהרת קצת. בזינוק שלא היה מבייש פנתר אני נעמדת על הרגליים ומציצה מחוץ לדלת החדר שלי, בעודך עוברת לתוך המטבח. היתרון שלי עלייך כרגע הוא שאת לא מכירה את מבנה הבית, ואת לא יודעת שבמקביל לסלון ומול המטבח ממוקם החדר שלי, ממנו אני עושה עלייך תצפית כרגע. בשניה הראשונה אני מביטה בך, ובשניה שאחר-כך אני כבר מבינה שאני צריכה להרים את הלסת שלי מהרצפה, כי את עוד תשימי לב שאני עומדת ככה בפה פעור. ג'ינג'יות אף פעם לא היו הטעם שלי. בדרך-כלל אלו היו שחורות, או לעיתים רחוקות בלונדיניות, אבל מעולם לא היתה מישהי ג'ינג'ית. אחרי שראיתי אותך הבנתי שזה הולך להשתנות, והיתה לי תחושה שלא רק זה ישתנה. היופי שלך יצא מגדר הרגיל, ורק מלהסתכל עלייך יכולתי להרגיש דברים שמעט מאוד בנות יכלו לגרום לי להרגיש. ההיכרות שלך איתי החלה רק בשבוע השלישי לביקורך בביתינו. כשבאת לא שמעתי שנכנסת, ויצאתי מהחדר לכיוון הסלון. לרוע המזל אני לובשת מכנס קצר ואת הטישרט שקיבלתי ביום ספורט של היחידה, מראה הספונג'ה הקלאסי, וכשאני מבחינה בך מדברת עם אמא במטבח, אני נעמדת. את מסובבת את הראש ומביטה לי רק בפנים, מתעלמת מכל המראה המביש שהתברכתי בו הבוקר. אני נבוכה ויכול להיות שגם הסמקתי, אני לא זוכרת. "זאת הבת שלי מורן", אמא מציגה אותי בפנייך. את מחייכת חיוך קל, ואני מחזירה לך חיוך מטופש ונבוך, כאילו שאת יכולה לדעת מהמבט שלי שחשבתי עלייך כל השבועיים האחרונים. "אני נטע, הבת של שושי", את מסבירה. "אההה", אני אומרת, מעמידה פנים שאני לא יודעת את זה כבר שבועיים ימים, "נעים מאוד". ככה עברו להם השבועות ולא שכחת להופיע בנאמנות מוערצת בימי שישי, כשאמא שלך מחכה לך למטה באוטו, ואתן "קצת ממהרות". בכל פעם שמבטינו נפגשו, הרגשתי שאת מסתכלת עליי בצורה מיוחדת. בהתחלה מיד מיהרתי להסיק שאני רואה את מה שאני רוצה לראות, ושאני תמיד נופלת בדברים האלה מרוב שאני מסתנוורת מבנות. אבל עם חלוף השבועות לא יכולתי להתעלם מקשר העין שנוצר בינינו, מהחיוכים הקטנים, מהמבט שהיית מגניבה אליי בטרם היית יוצאת את מפתן הבית, מאריכה אותו ועינייך לא עוזבות את עיניי עד אשר את נעלמת במדרגות. יום שישי אחד של ינואר אמא הלכה להשלים כמה דברים לקניות לשבת, מה שאף פעם לא קורה, כי הכל אצלה מחושב ומבחינתה להגיע למצב של לעשות קניות ביום שישי זה אסון. אמא חושבת שרק אנשים חסרי אחריות משאירים את הקניות לרגע האחרון, ולפעמים אני יודעת שהיא צודקת. אבל באותו יום שישי אמא כנראה כעסה על עצמה כי נכללה עם האנשים "חסרי האחריות" שעורכים קניות ביום שישי, ואני רק חשבתי לעצמי שזה לא נורא להיות פעם אחת חסרת אחריות, ושזה אפילו יעשה לה קצת טוב לצאת מהמסגרת שבה היא כלואה כל שנות חייה.
***השמות בסיפור הינם בדויים*** 22.2.07 בפעם הראשונה שנכנסת לחיי כלל לא הספקתי לראות אותך. נכנסת אלינו הביתה כהרגל חדש בימי שישי כדי להביא לנו את הדברים מאמא שלך, שכבר לא היה לה כוח לעלות את המדרגות. אני רק שמעתי אותך מהחדר, בזמן שסידרתי את ארון הבגדים שלי אחרי הפצרות מרובות של אמא שאמרה שוב ושוב שחצי מהבגדים אני כבר לא לובשת כי הם גדולים עליי, וכבר לא היה לי כוח לנסות להסביר לה שמי שהיה פעם שמן לא יכול לזרוק את הבגדים הישנים, כי זה כמו לזרוק זכרונות שאסור לשכוח. "שלום", שמעתי קול מתוק וצעיר מחוץ לחדר. "אני הבת של שושי". אוזניי מיד נעמדו וניסו להתרכז בקול שבא מכיוון הכניסה והתקדם למטבח. "אה שלום מתוקה, מה נשמע? חבל שאמא שלך לא עלתה.. בואי תיכנסי", אמא אומרת לך. "כן, לא... פשוט אנחנו קצת ממהרות" את עונה. אמא לקחה ממך את הדברים ונתנה לך את הדברים שהוכנו בשבילכם, סחר החליפין הקבוע שלפני כניסת השבת, מיד אחר-כך בירכה אותך לשלום, וד"ש לאמא שלך כמובן. מאותו יום שישי הקול שלך לא עזב את מוחי. שוב ושוב ניסיתי לדמיין את פנייך, גופך, אך לשווא. החלטתי שאני חייבת לראות אותך, אחרת זה לא יעזבני במנוחה. בשבוע שאחר-כך המאורע חזר על עצמו. הפעם בשעה מוקדמת יותר, בעודי מתהפכת במיטה מצד לצד (יום שישי זה היום היחיד שאני מרשה לעצמי לקום מתי שבא לי). לפתע אני שומעת את קולך מחוץ לדלת, משוחחת עם אמא ומסבירה לה שוב בנימוס שאת ממהרת קצת. בזינוק שלא היה מבייש פנתר אני נעמדת על הרגליים ומציצה מחוץ לדלת החדר שלי, בעודך עוברת לתוך המטבח. היתרון שלי עלייך כרגע הוא שאת לא מכירה את מבנה הבית, ואת לא יודעת שבמקביל לסלון ומול המטבח ממוקם החדר שלי, ממנו אני עושה עלייך תצפית כרגע. בשניה הראשונה אני מביטה בך, ובשניה שאחר-כך אני כבר מבינה שאני צריכה להרים את הלסת שלי מהרצפה, כי את עוד תשימי לב שאני עומדת ככה בפה פעור. ג'ינג'יות אף פעם לא היו הטעם שלי. בדרך-כלל אלו היו שחורות, או לעיתים רחוקות בלונדיניות, אבל מעולם לא היתה מישהי ג'ינג'ית. אחרי שראיתי אותך הבנתי שזה הולך להשתנות, והיתה לי תחושה שלא רק זה ישתנה. היופי שלך יצא מגדר הרגיל, ורק מלהסתכל עלייך יכולתי להרגיש דברים שמעט מאוד בנות יכלו לגרום לי להרגיש. ההיכרות שלך איתי החלה רק בשבוע השלישי לביקורך בביתינו. כשבאת לא שמעתי שנכנסת, ויצאתי מהחדר לכיוון הסלון. לרוע המזל אני לובשת מכנס קצר ואת הטישרט שקיבלתי ביום ספורט של היחידה, מראה הספונג'ה הקלאסי, וכשאני מבחינה בך מדברת עם אמא במטבח, אני נעמדת. את מסובבת את הראש ומביטה לי רק בפנים, מתעלמת מכל המראה המביש שהתברכתי בו הבוקר. אני נבוכה ויכול להיות שגם הסמקתי, אני לא זוכרת. "זאת הבת שלי מורן", אמא מציגה אותי בפנייך. את מחייכת חיוך קל, ואני מחזירה לך חיוך מטופש ונבוך, כאילו שאת יכולה לדעת מהמבט שלי שחשבתי עלייך כל השבועיים האחרונים. "אני נטע, הבת של שושי", את מסבירה. "אההה", אני אומרת, מעמידה פנים שאני לא יודעת את זה כבר שבועיים ימים, "נעים מאוד". ככה עברו להם השבועות ולא שכחת להופיע בנאמנות מוערצת בימי שישי, כשאמא שלך מחכה לך למטה באוטו, ואתן "קצת ממהרות". בכל פעם שמבטינו נפגשו, הרגשתי שאת מסתכלת עליי בצורה מיוחדת. בהתחלה מיד מיהרתי להסיק שאני רואה את מה שאני רוצה לראות, ושאני תמיד נופלת בדברים האלה מרוב שאני מסתנוורת מבנות. אבל עם חלוף השבועות לא יכולתי להתעלם מקשר העין שנוצר בינינו, מהחיוכים הקטנים, מהמבט שהיית מגניבה אליי בטרם היית יוצאת את מפתן הבית, מאריכה אותו ועינייך לא עוזבות את עיניי עד אשר את נעלמת במדרגות. יום שישי אחד של ינואר אמא הלכה להשלים כמה דברים לקניות לשבת, מה שאף פעם לא קורה, כי הכל אצלה מחושב ומבחינתה להגיע למצב של לעשות קניות ביום שישי זה אסון. אמא חושבת שרק אנשים חסרי אחריות משאירים את הקניות לרגע האחרון, ולפעמים אני יודעת שהיא צודקת. אבל באותו יום שישי אמא כנראה כעסה על עצמה כי נכללה עם האנשים "חסרי האחריות" שעורכים קניות ביום שישי, ואני רק חשבתי לעצמי שזה לא נורא להיות פעם אחת חסרת אחריות, ושזה אפילו יעשה לה קצת טוב לצאת מהמסגרת שבה היא כלואה כל שנות חייה.