גיל

[ליריית]

גיל

שלום לכולן,אמנם לא משתתפת פעילה אבל קוראת ומתעדכנת כל הזמן.רוצה לשאול שאלה ומקווה שלא פוגעת באף אחת אבל אני בדיוק באותה סיטואציה.אני כרגע בת 46 וגם אם אתחיל מייד בתהליך אלד בגיל 47 . פתאום מאד מעסיקה אותי השאלה על המראה החיצוני והשאלות שאצטרך להתמודד איתן או יותר נכון הילד שייוולד, מי אני האם אני סבתא שלו, החשש שלו מבושה. ודווקא כותבת את זה מהמקום שאני אמא לילד בן חמש ודווקא לפני שילדתי אותו זה בכלל לא העסיק אותי, אבל היום בגלל שילדי נמצא בגן ושאני יורדת איתו לגינה או לכל פעילות של ילדים זה מאד בולט שרב האמהות הן צעירות ואני המבוגרת היחידה? ושאני מדברת על צעירות הכוונה ל30-35 ולא 25.מאד רוצה עוד ילד אבל פתאום הדבר היחיד שמטריד אותי הוא הגיל ואיך כולם יתייחסו להריון בגילי ואיך זה בגילי להסתובב עם תינוק קטן. נכון שעדיין יש לי ילד בן חמש אבל יש הבדל קריטי בין גיל 41 ל47.האם זה מטריד אתכן? האם חשבתן על זה?שוב מצטערת אם פגעתי במישהי אני בדיוק באותו מקום ומאד רוצה ילד אבל חוששת מאד רק מהסיבה הזאת.תודה

 

[מיה או]

שלום וברוכה הבאה

אני מאוד מזדהה עם מה שמטריד אותך.
אני בת 44 ואמא לילדה בת 4. אם יהיה לי מזל אלד אחרי גיל 45.
גם לי עוברות ממש אותן מחשבות בראש (ואני גם חיה בנפרד מאבא של הילדה, ועכשיו בתהליך של תרומה כפולה... בכלל אנומליה בעיני החברה): מחשבות כמו- מה יגידו? בטח תהיה עלי המון ביקורת על כך שבגילי הלכתי ועשיתי עוד ילד, ועוד בלי בן-זוג? ומה יהיה כשהוא או היא יחגגו בר או בת מצווה ואני אהיה כבר בת 57-8 במקרה הטוב, וכשיתגייסו לצבא אני אלווה אותם לבקו"ם בגיל 60+... ?
אז יהיו כאלה שיגידו- שיקפצו לך כולם, זה לא עניין של אף אחד... אבל אנחנו חיות בחברה והמחשבות האלו הן בלתי נמנעות...
אבל- כשאני חושבת על זה: בגן של בתי יש ילד לאמא יחידנית בת 50, ואף אחד לא מתעסק בזה ביום-יום. זה ככה וזהו. ואני מסתדרת מצויין עם האימהות האחרות שרובן באמת צעירות ממני בעשור, וזה לא מפריע לי לשבת איתן בגן המשחקים ולבקר אותן בביתן עם הילדה שלי. אני מרגישה שפערי הגיל מצטמצמים כאשר נמצאים באותו שלב בחיים. וזה מה שיש לנו. כאן אנחנו נמצאות.
אני שאלתי את עצמי באיזשהו שלב אם אני מוכנה לוותר על עוד ילד בגלל פחדים וחששות שיש לי, והחלטתי שלא. ברור לי שלא יהיה קל, אבל קל זה לא בהכרח טוב, וקשה זה לא בהכרח רע. אני לא חושבת שצריך לשאוף לחיים קלים, אלא לחיים טובים, ומבחינתי הגעתי עם עצמי למסקנה שעבורי חיים טובים עם תחושת שלמות, וללא תחושה מתמדת של החמצה וחרטה- כוללים עוד ילד/ה. גם אם זה קשה.
אז מה אומר לך: לבי איתך, באמת. מבינה אותך לגמרי. ובכל זאת... מאמינה שלא אלו השיקולים שמתוכם צריך לקבל החלטה...
מאחלת לך המון הצלחה במה שתחליטי. (פתאום חשבתי: איזה נחמד היה אם היינו יכולות להיפגש באיזושהיא גינה, כולנו, האימהות המבוגרות עם הילדים הקטנים שלנו, ולא להרגיש יוצאות דופן... מן קבוצת תמיכה של אמהות בשנות ה-40 ואפילו ה-50 לחייהן...)

 

[עוגי555]

כתבת כל כך יפה מיה

 

[איילת ר]

שאלה שאין עליה תשובה אחת.....
אותי היא מאוד העסיקה. לי לא היו ילדים קודם לכן.
אני חושבת שמה שהכי חשוב שתבדקי עם עצמך אם זה משהו שאת מוכנה לוותר עליו
הרבה פעמים אני מרגישה אגואיסטית שהיא בת לאמא מבוגרת וכנראה שגם לא יהיו לה אחים.... אבל היה לי קשה מאוד לוותר על הרצון להיות אמא והאמת? זה האושר הכי גדול בחיי.....
וכם זה מטריד אותי מה יהיה ואיך יהיה ואתמודד עם זה....

 

[ליריית]

תודה לכן

עזרתן לי מאד! קודם כל טוב לדעת שאני לא לבד...כל פעם שאני מעלה את הבעד אז אני חושבת על כל הנשים המפורסמות שילדו בגיל מאוחר... ושבבית זה יהיה נושא שנדבר עליו ואולי אפילו נצחק עליו...( הכוונה על הגיל) והיום אין לי אפשרות כבר להחזיר את הגלגל אחורה וללדת צעירה . ועם כל החסרונות של הגיל לא הייתי מוותרת על הבן שלי. זה עזר לי לקרוא שגם אתן שם ולהבין שכן אולי אהיה חריגה ואצטרך לתת הסברים אבל ללמוד גם לשים את ״המה יגידו״ בצד. תודה וגמר חתימה טובה

 

[ליריית]

ובבקשה לא לראשי

 

[עוגי555]

מאוד לגיטימי ומאוד מעניין

שלום לך,
וברוכה הבאה.
לא יודעת למה, נראה לי יותר קל המצב כשיש כבר ילד אחד.
בכל מקרה, אני צעירה ממך בכמה שנים אבל עדיין במצב המדובר. חשבתי על זה גם, כמובן.
חיבת לומר שזה אחד הדברים שהנחתי להם מהר מאוד. (בניגוד לדברים אחרים שכרסמו אותי ללא סוף, וכאלה שעדיין...)

עם המון עניינים התמודדתי ביני לבין עצמי באותה צורה-
אוקיי, נכון-
א. אהיה אמא מבוגרת
ב. ילד לא גנטית שלי
ג. סוד והתמודדות לכל החיים
ד. כל התשובות נכונות
אבל -האם אוותר בגלל זה?
לא חד משמעי.

כולם, האמת, באמת יכולים לקפוץ לי. אולי אני לא ממש דוגמא, כי אני נראית צעירה לגילי שלפעמים זה פשוט מצחיק. אז זו לא נקודת התורפה שלי, אבל גם אני אתבגר בעזרת השם כמו כולן, טאהיה מבוגרת בציוני הדרך של הילד.
כמו כן, חשבתי גם על מצב שבו הילד כועס עליי שהבתי אותו מבוגרת, שאני אמא זקנה ושהוא מתבייש.

ועדיין. לא אוותר.
אמא שלי ילדה אותי בגל 19. אין לי כלפיה טענות? בוודאי שיש.
תמיד לילד יהיו טענות.

אולי אני כל כך מצולקת מההערות על להביא ילד שהערות על האן את סבתא שלו לא מזיזיות לי?
אולי זה יזיז לי מאוד בעתיד?
לא יודעת. מה שבטוח, מכשול זה לא מהווה.
כל כך הרבה דברים עמדו בדרכי והדפתי אותם עד למצב שאמרו לי- את לא שם, לא יצליח לך, את צריכה להיות שמלה מאה אחוז.
ובכן, שלמות מאה אחוז כנראה הייתה מגיעה בגלגול הבא, לא חיכיתי לה, ולמרות ההתמודדויות הקשות שיש לי, אני שמחה שלא חיכיתי לה. הזמן טס. וילדים ממילא רציתי כמו אויר לנשימה.

טוב בהעלית את הנושא
מאחלת לך החלטה טובה והמון בהצלחה.
עוגי

 

[עוגי555]

-נא לא לקדם הודעה זו-

מדוע סימנתי ולא מופיעה ההערה בגוף ההודעה?

 

[מצפה לניסים]

לירית יקרה

אין לי ילדים ואני בת 42. אני מאמינה שגיל זה מה שמרגישים ולאו
דווקא מה שכתוב בתעודת זהות. נכון שגופנית אני לא בכושר כמו
בגיל 30 אבל אני לא מרגישה בגיל 40+.
אספר לך עוד משהו - אני חושבת שיש לילד/ה שיוולדו לי מזל שלא
ילדתי מוקדם יותר, כי בגיל 30 הייתי יותר מרוכזת בעצמי, עם הרבה
פחות סובלנות. היום אני אהייה אמא פי 100 טובה יותר מהאמא
שיכולתי להיות בגיל 30 וזה גם פרמטר חשוב-להיות אמא טובה לילד/ה
שיהיו לי.
שיהיה לך בהצלחה לא משנה מה שתחליטי

 

[עוגי555]

 

[מיה או]

אתן יודעות, אני לא חושבת שהילדים שלנו יתביישו בנו

(חוץ מאשר, כמובן, בגיל ההתבגרות שאז כל ילד נורמלי מתבייש בהורים שלו ומשתדל להכחיש כל קשר איתם)...
אני מאמינה שילד שמקבל אהבה ללא גבולות, ובתחומים אחרים לומד לקבל גבולות, הוא ילד שאוהב, מכבד ומעריך את הוריו.
אחרי מה שנכתב כאן אתמול ערכתי הבוקר בדיקה קטנה עם הילדה שלי, ושאלתי אותה בהשוואה לאימהות אחרות בגן, ובהשוואה לגננות ולמטפלות, מי צעירה ממני ומי מבוגרת. להפתעתי הרבה היא צדקה כמעט תמיד... כששאלתי אותה איך היא יודעת לגבי אמא מסויימת שאני יותר מבוגרת ממנה, היא אמרה: נו, אמא, לך יש את החריצים האלה בצוואר... אבל אני אוהבת אותך הכי בעולם!!
אנחנו נהיה אימהות מעולות. אין לי ספק. לגיל יש גם הרבה מעלות. והאינטליגנציה הגבוהה, חוש ההומור והרגישות שהפורום הזה מצטיין בהם רק מוכיחים בעיני שמי שמגיעה עד הלום היא באמת מובחרת. ליגת -על זו הגדרה קולעת (תודה, עוגי!!! זכויות היוצרים שמורות לך).
הקושי שלי הוא יותר מול הסביבה ופחות מול הילד/ה.
אבל כמו שכתבה עוגי: שיקפצו... אנחנו הלכנו עם החלום שלנו עד הסוף והגשמנו אותו. למרות הפחדים, החששות, השבר, האבל, המכשולים מכל הסוגים והמינים. כל-כך הרבה פעמים נפלנו וקמנו, והמשכנו קדימה אל המטרה.
לא כל אחד יכול להתגאות בכך.
גמר חתימה מופלאה לכולנו.

 

[נועם1003]

שני דברים

קודם כל, מי זה בעצם ״הסביבה״? ״כולם״? זה לא רק ״הם״, זה גם אני, ומיה, ואיילת, ועוגי, וכל שאר הבנות המקסימות כאן שרק רוצות בהצלחתך, ואנשים אחרים שגם הם מתמודדים עם סטיגמות כלפיהם ומתפללים שיקבלו אותם כמו שהם. יש בחוץ גם הרבה חמלה, הערכה כלפינו, השתאות מהאומץ, וקנאה על היכולת לשבור מוסכמות. דבר שני, ואת זה למדתי בעיקר מעיסוקי כפסיכולוגית: מרבית האנשים עסוקים יותר בעצמם, מה חושבים עליהם, מה לא בסדר איתם, מאשר בלשפוט אחרים. בכל פעם שאני מרגישה חוסר ביטחון בחברה אני מזכירה לעצמי שהאדם שמולי מרגיש אולי אותו דבר.

 

[עוגי555]

כל כך... נכון

כל האנשים מתמודדים עם התיק שלהם... לי אישית, שלי נראה בראש הרשימה אבל לאדם שמתמודד עם דברים אחרים קשים (גיאושין, אבדן)אני לא כזו מסכנהכמו כן למדתי רק לאחרונה וכמה שזה נכוןאנשים חושבים על עצמםכשתספרי על בעיות עם אמא יחשבו על אמא שלהןכשיחקרו אותך על פוריות זה הרבה פעמים לא מיצר רכילות מעצבן כל כךאלא השתקפות של התמודדות אישית90 אחוז מזמנו אדם חושב על עצמווממילא כל מה שמספרים לו משווה או משליך על עצמודברים שאנשים אמרו, סיטואציות בן הרגשתי שנחשפתי ונשארו איתי שבועותמו הסתם המעורבים בדבר המשיכו הלאה והמשיכו לחשוב על עצמםאו מקסימום על ההורים או הילדים שלהםזה מוריד קצת מהמועקה שתוקפת כשאני מרגישה המרכז של כל הרכילויותההתענינות והמרושעות שלפעמים אני חוטפת

 

[בטנונית]

זה בהחלט היבט שמעסיק נשים מבוגרות. השאלה לדעתי היא

מאוד אינדוודואלית. אם את מרגישה 'זקנה', כנראה שתקריני את זה החוצה.
אם את מרגישה צעירה, ומוכנה פיזית לאמהות הלא פשוטה בגיל מבוגר,
אני מאמינה שתצליחי להתגבר על הקשיים. יש נשים מבוגרות שנראות דודות
ויש שלא. אז נכון שלא תראי פרגית צעירה, אבל הבגרות הנפשית והרגשית
יכולים להיות יתרונות גדולים.
לפני כמה שנים עבדתי עם ילדים ושגיתי לגבי אבחון אחד האבות. חשבתי שהוא הסבא
והוא היה האבא. שיעור חשוב לחיים

 

[עוגי555]

לגבי החלק הראשון

של תגובתךאמנם החלק השני משלים אותו, אבל הדבר הראשון שעלה לי בראש-נרגיש איך שנרגיש- בממט אחד אפשר לראות שאנחנו ׳מבוגרות׳ ׳יחסית׳ לגיל הילד...ואז מגיעה השלמות עם מה שהשגנו (והגאווה) וגם ההתמודדות היותר נונשלנטית עם ההערות שוודאי יגיעו...

 

[צופית מזרחי]

סליחה שהתפרצתי לשיחה שלכן, אמא מבוגרת................

ביום חמישי ראה אותי שכן מהשכונה שהבת שלו למדה (בת 46) איתי, והבת השניה למדה עם אחי (בן 43) . הוא ראה אותי בחודש האחרון מסתובבת עם העגלה (רק ילדתי לא מזמן). ושואל אותי איפה את לוקחת ומסתובבת עם הנכד

שלך (הוא לא יודע שלא היו לי ילדים).
ואז הוא ממשיך: כמה ילדים יש לך ובני כמה הם???
לא איבדתי עשתונות ועניתי לו, למה מה, אתה רוצה להכין לי עץ משפחתי???? וצחקתי.
ואז הוא מקשה, לא ברצינות.
עניתי מה ז'תומרת?? בכל גיל אפשר להביא ילדים. הוא התבלבל ולא הבין. פפחחחחחחחחחחחח.
אז מה אתן הייתן עונות במקומי??
אנשים אוהבים לחטט, ככה זה.

בשורות טובות

 

[בטנונית]

את ממש לא מתפרצת )

אנשים חסרי טאקט לא חסרים. וגם לא בעלי אף ארוך.
אני הייתי מגיבה בהומור או אם הייתי נתפסת ברגע של חולשה הייתי אומרת לא, זו בתי, למה?

בגינה שאני הולכת אליה יש פה ושם אמהות לא צעירות, ואני בהחלט במיעוט, אבל ממש לא אכפת לי.
מצד שני, רציתי להפסיק לצבוע את הישער, אבל כמות שיער השיבה היתה כה רבה שילד מקסים בשכונה
אמר לי שאני נראית כמו סבתא. שאלתי אם זה טוב או רע והוא ענה שזה בסדר. )

 

[עוגי555]

לא הייתי עונה יותר טוב!

אני משתגעת מאנשים.מתי אני אפסיק להשתגע מאנשים!?ואתלא מתפרצת את חלק מאיתנו

 

[נתקה123]

אין מה להתבייש להיפך

אני חושבת שהכי חשוב זה שאנחנו שלמות עם התהליך הזה שזו הדרך שלנו, אנחנו הגענו לזה בגיל מבוגר וכך הובילו אותנו החיים...
אז נכון שחלק יש להם ביקורת ויש אמירות כאלה פוגעניות, אבל בסופו של דבר, בבית שלנו אנחנו חיות עם בני המשפחה שלנו,
חוץ מזה היום יש יותר ויותר כמונו, ולראייה כל הכותבות והמבקרות כאן, גם אני בת 46 תיכף אמנם יש לי 2 ילדים קטנים ועושה עכשיו ילד שלישי מתרומה, אז מה, בסופו של דבר דין וחשבון אתן לילדים שלי ולא לסביבה
ונכון, אמא שלי בגיל 45 כבר היתה סבתא... זה אז, וזה היום, זו היא וזו אני....
ולא צריך להתרגש מכל חשוכי המחשבה

 

[קרמבו וניל10]

על שליטה ועל היעדר שליטה

היי לירית,

אני כותבת לך, לכל מי שענתה לך ולקחה את השאלה למקומות נוספים, ולעצמי (בכך שהשאלה שלך אפשרה לי לחשוב ולנסח את מה שאני מרגישה). קודם כל אני רוצה לומר שאני מאוד מבינה. למרות שאני צעירה ממך בכמה שנים, גם אני צופה שארגיש מבוגרת יחסית בחברת "אמהות הגינה". גם אצלי (כמו אצל אלה שענו לך) הגיל מעסיק אותי מאוד בהקשר של הילד שעתיד להיוולד. בנוסף, כיוון שיש לי כבר ילד אחד, גם מאוד העסיקה (ועדיין...) אותי השאלה האם זה הוגן להשאיר אותו כבן יחיד, ולחילופין, האם יהיה זה הוגן לילד שעוד לא נולד להצטרף למשפחה בה כבר יש ילד שהוא לא לגמרי "שלי" (במובן הגנטי בלבד), על כל המשמעויות שעשויות להיות לכך.

לפחות מבחינתי, אני מסכימה מאוד עם עוגי, שמצב של השלמה מלאה הוא בלתי אפשרי עבורי... אבל, מה שאני לאט-לאט מבינה (הרבה גם דרך האמהות הנוכחית שלי, שהיא יחסית סטנדרטית מכל הבחינות "החיצוניות"), זה את הצורך להכיר בזה שבכל מקרה, במידה מסוימת אני עתידה "לדפוק" את הילדים שלי. כלומר, שבמקביל לכך שאני באמת חושבת שאני בסה"כ אמא טובה ומסורה מאוד, ובצד הדאגה והאהבה, האכפתיות והניסיון להבנה, ההתרגשות וההתלהבות שאני מרעיפה ועוד ארעיף, קיימים ה מ ו ן גורמים נוספים (שאת חלקם בחרתי ואבחר, ולכן אולי חשה אחראית יותר להשפעתם, אבל על רובם אין לי בכלל שליטה) – שישפיעו על ילדי, לא רק לטובה, וידרשו בהם מסתגל למצב ולהתאים עצמם למשהו שהוא לא אופטימאלי.

אני חושבת שזה משהו שקורה בכל סוג של אמהות ובכל סוג של הורות, גם כזו שהיא גנטית וספונטנית במאת האחוזים – הורות בגיל צעיר מדי, הורות לילד ראשון (על כל חוסר הניסיון והחשש שעשוי להתלוות אליו), הורות לילד שני (על היעדר ההתלהבות הראשונית והאנרגיה האדירה שעשויה להיות בה. שלא לדבר על הורות לילד שלישי ומעלה), מרווח קטן בין הילדים, מרווח גדול בין הילדים, מתחים בין ההורים, חד הוריות, שלא לדבר על התכונות שלנו ועוד ועוד.

מבחינתי, הדרך היחידה להתמודד עם כל אלה היא בדיוק מה שאנחנו עושות פה. לדבר על כך (ביני לביני או עם אחרות), לחשוב, לשים לב. אני חושבת שעבורי, ההסתכלות לדברים האלה בעינים, באופן פרדוקסאלי, מאוד מסייעת לי בתהליך הארוך בו אני מנסה כך ללמד את עצמי להכיר בקשיים ובמגבלות מבלי להישאב אל תוך בור של הלקאה עצמית ודאגות חסר תחתית. לכאוב אותם ואז להתאבל עליהם. במקומות מסויימים – זה מדרבן אותי לבדוק אם בכ"ז אפשר לנסות ולשנות, ובמקומות שאי אפשר – זה נותן לי את האפשרות לתת הכרה (לילד, אם הוא מתלונן על כך, ולעצמי – במקרה שזה בעיקר מעסיק אותי) - לכך שזה לא בדיוק כמו שרצה / רציתי וזה כואב ומכעיס ומתסכל – אבל זה חלק מכל העסקה הענקית והבלתי ניתנת בכלל להגדרה – של חיים בכלל ושל אימהות בפרט.