גיזום שזיף פיסרדי

[M AO R]

הנמכת הנוף

 

[מ ש ה 53]

בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, היה מקובל לגדל את השזיף הזה
כשיח בעל נוף נמוך, שנפתח מלמטה למעלה, והוא אכן זכה לכינוי "שזיף פעמוני".
מאוחר יותר, החלו לעצבו על גזע גבוה יותר ולטעמי זה לא התאים.
אלא שמבחינת מהירות ואופי הגדילה הטבעיים שלו, השיח הפעמוני אכן החל לתפוס גובה,
ובחלק מהמקרים הוא התכער.
אז מה הברירות? לגזום שוב ושוב, ולהותיר את הצורה הלא ממש יפה, בה ענף מרכזי
"מחזיק" צרורות של ענפים מקוצצים, שמהם צומחים שוב שרביטים, כמו בצילום שאתה
צירפת, או שתקצץ את כל הגושים המכוערים, ואז, מהגזע העבה יצמחו שוב שרביטים
ארוכים עוד יותר, עפ"י התאוריה שתיארתי אמש?
ואז מה? בשנה הבאה תקצץ עוד 5 ס"מ ובעוד שנתיים עוד 5?
בעיה.
אז איך בכל זאת פותרים את זה קצת יותר יפה?
גוזמים את השרביטים במהלך תקופת הצמיחה שלהם מדי פעם.
ככל שהם גדלים, מורידים להם כ-1/3 מהגובה, ועושים זאת יותר מפעם לאורך הקיץ.
באופן כזה, הם יסתעפו ואתה גם תרוויח שוב ושוב עלים אדומים רעננים, במקום
שתראה עלים שכבר איבדו את החיוניות הבוהקת שלהם ככל שהם מזדקנים.
ויש כאן עוד יתרון: ככל שיהיה יותר צימוח צעיר ומסועף, אתה גם תיהנה מיותר פריחה באביב.

 

[רן פאוקר]

משה מה שכתבת על צעיר ומבוגר שייך לנושא יובנליות. גם בסקוויות

בנות 3000 שנה החלק שליד צואר השורש נשאר צעיר כלומר לא יפרח ומשתרש ביתר קלות לעומת הענף הצעיר בן השנה הוא בוגר כי יפרח (וישתרש קשה)
תופעה ידועה בעולם הצמחים כך כיסוס החורש שהוא למעשה שיח ולא מטפס. המטפס ( שיכל לההיות בגיל עשרות שנים) נשאר יובנילי ולעולם לא יפרח ועליו מעוצבעים, בבגרותו הוא שיח עם עלים לא מעוצבעים ורק צורת השיח תפרח

 

[רן פאוקר]

ועוד דבר יש וגיזום חזק לכיוון בסיס הצמח בהרבה מינים מעורר

צימוח חזק ונימרץ, אנחנו הגננים קוראים לזה חידוש גידול

 

[מ ש ה 53]

אתה למעשה מתאר במלים שלך את התופעה שתיארתי כעובדה.
ככל שאתה קרוב יותר לצואר השורש, ההתחדשות מהגזע "הצעיר" היא המהירה ביותר.
תגזום ענפים בצמרת, זה כמעט ולא יניב צימוח משמעותי.
ואגב, אם אתה פוגע בשורש, צמחים שונים מוציאים ענפים מהירים מאד במקרים שכאלה.
וזה תלוי כמובן ב'עד כמה השורש קרוב לגזע'. כשהוא רחוק, זה פחות משמעותי.

 

[מ ש ה 53]

נכון. בדיוק כך. ולמרות זאת, כשאתה מכין ייחורים, במקרים רבים
גם ייחור שנלקח מקצה הענף הצעיר והירוק, יחזור ויהפוך להתנהג כיובנילי.
עבדתי במשרשה של זיתים וההשרשה הייתה מוצלחת ובאחוזים גבוהים.
המטרה שלנו הייתה להשריש זן על שורשיו, במקום שנתעסק בהרכבות של זן על זריע.

 

[מיכי 10]

משה, אשמח אם תסביר את המשפט האחרון שכתבת, אם אפשר

בצורה פשוטה ולא מקצועית, כי למרות הבנת המילים כשלעצמן, לא הבנתי את משמעות המשפט:
"המטרה שלנו הייתה להשריש זן על שורשיו, במקום שנתעסק בהרכבות של זן על זריע."

בתודה.

 

[מ ש ה 53]

בוקר אור. אנסה.
בעיקרון, יש 2 שיטות להרבות עץ.
1. לגדל כנה ולהרכיב עליה את הזן (ובמקרה של זית: סורי, קלמטה, מנזלינו ואחרים).

2. להשריש ענף של הזן הרצוי ואז יהיה לנו שתיל של זן על שורשיו. כלומר:
השורשים יהיו שורשיו של הזן שהושרש ולא של הכנה.

3. וכדי לגדל כנות, גם כן אפשר להיעזר בשתי השיטות שמניתי:
לגדל כנה מזרע (זריעה) או לגדל כנה שהושרשה.

כדאי לזכור, שלכל שיטה יש יתרונות וחסרונות.
שורש של זריע הוא שורש שיפודי, שמעמיק ויכול למצוא נקיק בסלע ולהרחיבו במהלך השנים.
בסלע הגירי נצברת כמות מים שהסלע מחזיק בחובו, ולכן, לשורשים יש מה "לינוק" מהסלע,
גם בימי הקיץ השחון.
לכן, לזריע יש יתרון ב"השגה" של מים והעץ יכול לשרוד באזור שבו יש כמות משקעים
נמוכה.
ועוד משהו "נחמד". כשהשורש מרחיב את הנקיק בסלע, נכנסת לנקיק אדמה, ואז יש
לנו מצב של WIN WIN: בחורף הגשום, האדמה היא מאגר המים הזמינים לשורשים,
ובחורף את תראי שהעץ מזנק קדימה בצמיחתו.

עובדה שחקלאים מקומיים מגדלים עצי זית על צלע הר והעצים שורדים יפה.
הבעיה העיקרית של הזריעים היא, שהכנות לא בהכרח אחידות, וזה פוגם באחידות העצים במטע.

אז נלך על כנה מושרשת?
למושרש יש תכונה, שהשורשים מתפתחים כציצה לצדדים, ולא כשיפוד יחיד כלפי מטה.
השורשים לא יכולים להעמיק והם גדלים בצורה שטחית עד לעומק בו הסלע מפריע להם.
אז גם לגדל כנה ואח"כ להרכיב ולחכות שההרכבה תיקלט, וגם לקבל שתיל שאינו
"יודע" להתמודד עם תנאי יובש? לא כדאי. ירד מהפרק.
השיטה הזו לא ירדה מהפרק, כשמדובר בכנות לתפוחים למשל. שם דווקא מגדלים
כנות מושרשות (ולא זריעות), ובהתאם לאזור הגידול וסוג הקרקע, בוחרים בכנה כזו
או אחרת (יש מבחר כנות לתפוחים, שנקראות חשבי + ספרה וחשב בערבית זה "עץ").
אז הנוטע יודע להזמין מהמשתלה היצרנית זן תפוחים סמיט, שיורכב על חשבי 4 לדוגמא.

ולעניין הזיתים. הנוטעים החקלאיים יעדיפו לגדל את המטע (כרם) שלהם במישור (גיא),
ושם הם נהנים מאדמה עמוקה. להם לא נחוצים שתילים מורכבים, והם יעדיפו שתילים
אחידים, כאשר לא ממש חשוב להם, שהשורשים ילכו לרוחב או לעומק האדמה.
[תכף רן פאוקר יתעצבן]...
להם גם לא אכפת להשקות, ולו רק מכיוון שאז הם גם יודעים, שעסיסיות (וגודל) הפרי יגדלו.
זה טוב בעיקר לכיבוש, וזה פחות עקרוני ליצרני השמן כי כמות השמן בזן נותרת אחידה.

מקווה שהתשובה מספקת.

 

[מיכי 10]

תודה על ההסבר המושקע מאד שלך, משה.

נראה לי שהבנתי את העיקר. אבל כתבת, בין השאר, ש"הבעיה העיקרית של הזריעים היא, שהכנות לא בהכרח אחידות, וזה פוגם באחידות העצים במטע."

למה הכנות לא אחידות, אם מקורן בזרעים של אותו עץ או של אותם עצים מאותו כרם אחיד?

ושאלה אחרת: אני מניחה שבעבר הרחוק לא הרכיבו את עצי הזית הישראליים, והם צמחו באופן טבעי ("...ארץ זֵית שמן וּדבש..."). ושרק מאוחר יותר התחילו להרכיב עצים. אז אם בעבר לקחו ענפים להשרשה מהעצים הלא-מורכבים, בטח צמחו מהם עצים אחידים, זהים לצמח האֵם. נכון?

איך מלכתחילה יש זנים שונים כמו למשל מנזנילו, סורי (שרק שניהם זכורים לי מהעזרה שלי בזיתייה ובכרם של בית השיטה, בילדותי ובנערותי).
כלומר, מן הסתם, בארצות שונות צמחו זנים שונים. זה הגיוני. ואז התחילו לעשות "החלפות" בזנים שונים בין הארצות? ומאוחר יותר, "המציאו" זנים נוספים במכונים כמו למשל מכון ווֹלקני?

 

[מ ש ה 53]

הקטע אינו כמו שאת חושבת. כמו ששני אחים לאותו זוג הורים אינם
דומים זה לזה ובטח שאינם זהים, כך גם הזריעים. חייב ויהיה שוני ביניהם, ומכאן בא
גם הקטע של טיפוח זנים חדשים. זורעים אלפי זרעים, ואחד מהם מניב לפתע פרי מוצלח,
ופרי שלא היה לו אח ורע קודם לכן.
ככה צצים זני הענבים ללא חרצנים.
ככה צצים זני הנקטרינות החדשים,
והכל ממיון של זריעים.
אז לבוא ולומר שכל הזריעים אמורים להיות אחידים? ממש לא!

וכשאת היית בבית השיטה? בבית השיטה כבשו סורי ומנזנילו.
אבל בעבור שמן, יש עוד זנים וגם לכיבוש יש זנים שלא מנית אותם.
מדובר בעשרות ואולי אף יותר של זנים.
פישולן. ברנע 18. ברנע 2 (אחוזי שמן). פיקואל. קלמטה (יווני שחור) והנה רשימה מלאה יותר...
ספיישלי פור יו.
http://www.oliveboard.org.il/זני-זיתים/

ומה עשו אבותינו?
סביר שהם השרישו או שהם הרכיבו. כי מהזריעים אין תוצאות "ראויות".
דרך פרימיטיבית להשרשה היא השרשה של כראמות. ענפים עבים מתחתית הגזע, שקרובים
לצואר השורש. רן הזכיר את הדרך הזו, מבלי שהזכיר את המושג כראמה.
השרשה של כראמות הייתה נהוגה בתאנים ובזיתים. זה הלך די טוב, ללא שולחנות
השרשה, ללא הורמוני השרשה וללא כל צורך בחימום.

אבל שוב. זן מושרש אינו מתחרה עם זריע, שמתמקם היטב בתוך נקיק של סלע.
ומכיוון שהארץ שלנו די הררית, רבים נלחמים לגדל עצים גם בתנאי צנע...

 

[מיכי 10]

הבנתי עכשיו מדבריך למה יהיו פירות שונים גם לזרעים מאותם

עצים, ותודה על הדוגמה המבהירה.

לגבי הזנים השונים של זיתים, כתבתי בפירוש לעיל: "כמו למשל מנזנילו, סורי (שרק שניהם זכורים לי מהעזרה שלי בזיתייה ובכרם של בית השיטה...).
כלומר, ידוע לי היטב שיש עוד זנים רבים, וחלק מהם אני מכירה היום, אבל באותן שנים, כנראה כבשו בבית השיטה רק את שני הזנים האלה. ואולי היו עוד זן או כמה, שאני לא זוכרת אותם, אבל בעצמי נכנסתי הבוקר לגוגל, ל"זני זיתים", כדי לבדוק אם יש שם עוד זן שזכור לי מהזיתייה, ולא מצאתי כזה.

מה הן כראמות? האם אין הכוונה לחוטרים?

עכשיו אני מבינה איך מתרבים הענבים ללא החרצנים. בעבר שאלתי את עצמי. ורק עכשיו אני מבינה שמשרישים יחורים שלהם. לגבי אבטיחים, זה פחות הפתיע אותי, כי גם באבטיחים ללא הגרעינים, יש גרעינים, גם עם קטנים יותר ובכמות קטנה יותר.
אגב, אני מעדיפה את האבטיחים עם הגרעינים הגדולים הרגילים, כי נראה לי שהם יותר פריכים ויותר מתוקים.

 

[מ ש ה 53]

1. תיכנסי לעמוד 30 בקישור המצורף באגף שמאל. יש שם הסבר.
http://www.perot.org.il/Alon/1009/8.pdf
2. כדי לפתח זנים חדשים של ענבים ללא חרצנים, זורעים זרעי ענבים רבים ומקווים לטוב.
כשמזהים צמח שמניב פרי יפה, מתוק ונטול חרצנים, אוספים ממנו רכב ומרכיבים על כנה.
גפן אפשר להשריש, אבל מכיוון שכנות הגפן מתאימות לאדמות שונות ולמזיקים כאלה ואחרים
שנמצאים באדמה, רצוי להיעזר בכנה (מתאימה) ולהרכיב. דווקא את גפן מרבים בד"כ בהרכבות.

 

[מיכי 10]

תודה, משה! קראתי בעניין; גם בקישור שהבאת, וגם את

סעיף 2 שלך.
ממש לא ידעתי את כל הדברים האלה. לא אוכל לומר שעכשיו אני מבינה פיקס, ויכולה להתחיל מיד להשריש ולהרכיב זיתים וגפנים

. אבל הנושא באמת מעניין אותי.
מתוך הקישור, למדתי שכארמה בערבית, היא גרופית בעברית. ועל גרופיות למדנו בעבר בשיעורי תלמוד, במסגרת לימודי החוג ללשון העברית.

בינתיים, גם אני מצאתי קטע קצר ומעניין בנושא זה, שנכתב בביה"ס לגינון ושתלנות:
https://www.facebook.com/horticulture.school/posts/531728617001597/
שם כתוב גם על "סורי גזע (הידועים גם בתור "חזירים")."
והרי חוטרים, נקראים בפי העם "חזירים".

 

[מ ש ה 53]

כן, אבל...
נכון שהשיטה של נטילת כראמות מהגזע היא שיטה "עתיקת יומין" והנה למדת עליה
בשיעורי התלמוד.
אבל שוב. החזירים הם ענפים שצומחים מתחת להרכבה, וכשאת מרבה גרופיות כאלה,
את למעשה מייצרת כנה בעלת שורש ציצתי במקום שיהיה לה שורש שיפודי כמו לזריע.
אבל...
את יודעת שלזית יש גזע מאד דקורטיבי, ורבים רוכשים או מייצרים לעצמם
קישוטים מנסרי גזע כאלה.
אם את נוטלת פיסת גזע שנחתכה לאורך הגזע ולא לרוחבו "כנהוג", והנסר הזה גם נחתך
מאזור צואר השורש, (שמשם פורצים הסורים), את תקבלי נסר עם המון עיגולים בתוך עיגולים.
אלה הן טבעות הגזעונים של הסורים, שתקשטנה מאד את הנסר בצפיפותן המרשימה.
אם יצא לך לראות נסר כזה, את בודאי יודעת על מה אני מדבר. ואם לא, קחי ת'זמן
וסעי לשווקים בברצלונה. שם תפגשי באלה בהמוניהם. עושים מהם בעיקר קרשי חיתוך למטבח.
והנה כמה תמונות להבהרה... שימי לב: בקישור הראשון את רואה "אוטו" צעצוע, שעשוי
מגזע משמעותי. חלקו החזיתי הוא החתך לרוחב הגזע. חלקו הימני: פרופיל החתך, ושם , היות שהחיתוך בוצע ב"קשת", את רואה גם טבעות, למרות שבחתך ישר, היית רואה
במקום זאת פסים ישרים שיזכירו לך את ה"פיג'מה של יוסי", הבן של אבא יעקב.
אבל גג המכונית הוא החיתוך הישר באזור הסורים, וזה מה שמסביר את העיגולים ששם.
הצילום לא הכי הכי, אבל זה הכי טוב שמצאתי.
https://www.google.com/search?q=גזע...wKHXewDE4Q9QEwAXoECAoQBQ#imgrc=xzea7oYJ1IcOVM
ועכשיו צעד קדימה.
בגובה הברך של עלמת החן שבצילום, את תראי התעבות בגזע. מה זה? זה אזור
ההרכבה,
שנראה היטב גם בעץ הכל כך מבוגר.
https://www.google.com/search?q=גזע...wKHXewDE4Q9QEwAXoECAoQBQ#imgrc=xf2HMg891mGakM
ועוד שאלה... (המוגשת כבונוס לתלמיד המצטיין):
מה את רואה כאן? נסי להסביר זאת את, ואם לא תצליחי, אסביר אני.
https://www.misgeret.co.il/BigSampleShow.php?pic=318844

 

[מיכי 10]

אנסה. נראֶה לי שגזע העץ התפצל, ואני מנחשת שזה קרה

מעל להרכבה. אולי בגלל יובש, או בגלל כובד ועומס של ענפי העץ.
וה"נחשים" הרבים שניראים על הגזע, זו אולי התעבות של שורשים או של חוטרים רבים?
זה לא הכי הגיוני בעיניי. כי עד כמה שידוע לי, לעצי זית אין שורשי אוויר (כאלה שיש למשל לפיקוסים). ואִילו אם מדובר בחוטרים, הם צומחים ישרים, ולא מתפתלים.
אז אני לא באמת יודעת להסביר את מה שרואים בתמונת העץ העתיק.

או שהיתה לעץ איזו מחלה, או עפצים??

 

[מ ש ה 53]

תופעה זו מאפיינת עצי זית מבוגרים מאד ואת היית די בכיוון,
למרות לבטייך הרבים.
כשהעץ מזדקן, קורה שפנים הגזע נרקב, אולי בגלל נברנים ואולי מסיבות אחרות.
ענפי העץ שולחים שורשים שנכרכים ע"ג הגזע, ולמעשה, אלה הם שורשים ולא גזעים.
ונכון. אלה לא שורשי אוויר, אלא שורשים שנכרכים ומשתרגים על גבי הגזע.
בסוף התהליך, אנו רואים גזע חלול, ושורשים שכרוכים סביבו.
בדיקת סיווג של רקמות העץ, תעיד שמדובר בשורשים ולא ברקמת גזע.
ועובדה.. לשורשים הללו אין עיניים ואין לבלוב צעיר על גביהם.

 

[מיכי 10]

תודה! ואני שמחה שהייתי די בכיוון.

ראיתי לא מעט עצים - בפארק הלאומי, בחצר הבניין שלנו ובחצר ביה"כ השכונתי, ליד גן פסלים בבית חולים שיבא, במרכז תל אביב, וכמובן במקווה ישראל - עם תופעות של שורשי אוויר שהתעבו. אבל עד כמה שזכור לי, כולם עצי פיקוס. בחלקם השורשים האלה מפותלים על גזעי העצים (ולפעמים גם על גזעים של עצים אחרים, אשר אליהם הם נטפלו), ועל האדמה.

אז אני מניחה שהתופעה דומה ולא דומה, כי בפיקוסים אלה בפירוש שורשי אוויר ושורשים מעובים מהאדמה.

 

[מיכי 10]

.

 

[מיכי 10]

ניסיתי לשלוח תמונות של שורשים, אבל התמונות כבדות מדי. חבל.

 

[מ ש ה 53]

ההבדל הוא שהפיקוס שולח שורשים תלויים ודקיקים שמתעבים עם הזמן
בהתחלה הם תלויים באוויר ובמהלך הזמן הם משמשים כ"רגליים" או שנתפסים סביב הגזע
של העץ או סביב גזעים אחרים.
הזית מכה שורשים שנכרכים סביב הגזע שלו. אין לו שורשים דקיקים שמטיילים באוויר
ואין לו שורשי אוויר.