גיור חילוני
שלום לכולם,
לפני כמה ימים נכנסתי לספר על הגיור של בנינו ואמרתי שאחזור לפרט. אז קצת הקדמה למי שלא מכיר אותנו. אני ובן זוגי אימצנו את בנותינו הגדולות לפני 8 וכמעט 7 שנים בארה"ב בינקותן. בנותינו ממוצא אפרו אמריקאי. את הקטנטן שלנו אימצנו לפני כחצי שנה מרוסיה. פעם הייתי יותר פעילה בפורום, אבל חוסר הזמן, העייפות, והעבודה ...
כבר כאשר אימצנו את ביתנו הבכורה בארה"ב הרגשנו שאנחנו נתקלים בחומה כאשר ניסינו לגיירה. האמת שהחומה לא היתה גבוהה כי די מהר הבנו שאנחנו לא רוצים לעמוד בדרישות ולא להתחייב התחייבויות שאנחנו לא מתכוונים לממש. בסופו של דבר, חבר מהעבודה הציע לנו לגיירה בקהילתו – קהילה יהודית קונסרבטיבית. הטקס היה ביסודו זהה לטקס האורתודוקסי (שיחה, ברכות, טבילה) אך נעשה בלי שום בדיקה שלנו או התחייבות לשמירה על אורח חיים דתי. גם את הקטנה, גיירנו בדרך זו.
כאשר חזרנו לארץ הגיור הוכר על ידי המדינה (כמו רפורמי). חוץ מפרצוף עקום שעשתה לנו הפקידה במשרד הפנים שבאנו לאזרח את הקטנות, ואחרי שהבהרנו לה שזה לא עניינה בעזרת שיחה עם המנהלת (גיור לא קשור לאזרחות. ילדינו אזרחים מתוקף היותם ילדינו) המשכנו הלאה בחיינו. אף פעם לא בדקתי מה ההבדל ברישום שלהן בתעודת זהות שלי לעומת רישום של ילדים אחרים (פתאום זה מסקרן אותי, אני אשווה עם ילדיה של אחותי).
לפני שאימצנו את הקטנטן ידענו שרוב הסיכויים שזה יהיה בן ואז נושא הגיור נעשה מורכב יותר כי לא רצינו למול. ידענו שלא נוכל לגייר בלי ברית מילה. לפני שנסענו לרוסיה עוד לא היינו סגורים האם באמת לא נמול. אני הייתי מאד נגד אפילו במחיר הגיור, הבן זוג התלבט כי היה חשוב לו הגיור. בקיצור, כמו שאתם בטח יודעים, אחרי שמקבלים תמונה ונוסעים לביקור הכול מתגמד, אז שמרנו את ההתלבטות לאחר כך.
ואז הגענו, ואחרי החודשים הראשונים (המתישים!) חזרנו לחשוב... ואני בניסיון לפתור את הדילמה מתוך רצון כן לבצע גיור (מסיבות של זהות ושייכות) הקלדתי בגוגל "גיור חילוני". כמובן שתי מילים שסותרות אחת את השנייה, אבל נכונה לי הפתעה. הגעתי לאתר של ארגון בשם "תמורה – יהדות ישראלית", ארגון של רבנים חילוניים. כתבתי להם הודעה קצרה והשארתי גם מספר טלפון. חצי שעה אחר כך קיבלת שיחת טלפון מפתיעה. האמת בכלל לא ציפיתי לתגובה. במקום היתה לי שיחה ארוכה ומעניינת עם רב חילוני מהארגון. בסיומה הבנתי שבהחלט נוכל לגייר את קטנטן על פי דרכנו, למרות שהגיור לא יוכר על ידי המדינה כפי שהדגיש הרב.
זמן מה אחר כך נפגשנו כל המשפחה עם שלושה רבנים מהארגון שהיו מעין מועצת חכמים שדנה באפשרות הגיור. השיחה היתה מרתקת ולמרות ששלושת השובבים שלנו לא הפסיקו להתערב בשיחה ולכרסם בקולי קולות בייגלה (השארנו אחרינו שבילי פרורים), הצלחנו לדון במשמעות וברצון, לחשוב על הדרך, ולהחליט שניפגש כמובן שוב. בתחילת השיחה שאלו אותנו שוב האם אנחנו יודעים שהגיור לא מוכר על ידי המדינה. ענינו בחיוך ובהשלמה, כן. שלושתם מאד התעניינו בסיבות שהביאו אותנו למחשבה על גיור חילוני (שבועיים לפני בכלל לא חשבתי שזה קיים!), התרגשו מהאימוץ ומהדרך שבחרנו. מה שהיה יפה בשיחה זה שהיא התקיימה ליד הילדים ובצורה חופשית לגמרי ובהשתתפותם.
אני חייבת לציין עד כמה היה לי נעים לגלות גמישות מחשבתית שלא האמנתי שקיימת בכלל במקום שבו אני חייה. אני מאמינה גדולה בהפרדת הדת מהמדינה. אין לי שום דבר נגד הדת, או אנשים דתיים, אבל תמיד הרגשתי שאמונות הן דבר מאד פרטי ולכן אין למדינה זכות להתערב באמונותי.
נפגשנו שוב עם שלושת הרבנים, הפעם בלי הזאטוטים ובנינו טקס אישי שכלל גם את גיורו של הקטן וגם את חגיגת אימוצו. אשמח להעביר את מילות הטקס למי שמעוניין בתהליך. כמובן שהכנת הטקס כללה הרבה מחשבה מוקדמת מצידינו וגם לאחר הפגישה המשכנו לבנות את הטקס. יום לפני המסיבה טבלנו את בננו הקטן במעיין, בנוכחותו של הרב, ולאחר מכן דקרנו את אצבעו של הקטנטן לסמל "הטפת דם". במסיבת האימוץ התקיים הטקס המרגש שבסיומו הקטנטן הוכרז כיהודי.
יש לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב על המשמעות, על האחיות והשאלות שלהן, על תגובה המשפחה והסביבה ועל המחשבות מה יביא העתיד. אני מאד אשמח אם יתפתח דיון פה בפורום, גם בהשתתפותם של אלו שלא מסכימים עם דרכנו. אנא שתפו במחשבות שלכם.
שלום לכולם,
לפני כמה ימים נכנסתי לספר על הגיור של בנינו ואמרתי שאחזור לפרט. אז קצת הקדמה למי שלא מכיר אותנו. אני ובן זוגי אימצנו את בנותינו הגדולות לפני 8 וכמעט 7 שנים בארה"ב בינקותן. בנותינו ממוצא אפרו אמריקאי. את הקטנטן שלנו אימצנו לפני כחצי שנה מרוסיה. פעם הייתי יותר פעילה בפורום, אבל חוסר הזמן, העייפות, והעבודה ...
כבר כאשר אימצנו את ביתנו הבכורה בארה"ב הרגשנו שאנחנו נתקלים בחומה כאשר ניסינו לגיירה. האמת שהחומה לא היתה גבוהה כי די מהר הבנו שאנחנו לא רוצים לעמוד בדרישות ולא להתחייב התחייבויות שאנחנו לא מתכוונים לממש. בסופו של דבר, חבר מהעבודה הציע לנו לגיירה בקהילתו – קהילה יהודית קונסרבטיבית. הטקס היה ביסודו זהה לטקס האורתודוקסי (שיחה, ברכות, טבילה) אך נעשה בלי שום בדיקה שלנו או התחייבות לשמירה על אורח חיים דתי. גם את הקטנה, גיירנו בדרך זו.
כאשר חזרנו לארץ הגיור הוכר על ידי המדינה (כמו רפורמי). חוץ מפרצוף עקום שעשתה לנו הפקידה במשרד הפנים שבאנו לאזרח את הקטנות, ואחרי שהבהרנו לה שזה לא עניינה בעזרת שיחה עם המנהלת (גיור לא קשור לאזרחות. ילדינו אזרחים מתוקף היותם ילדינו) המשכנו הלאה בחיינו. אף פעם לא בדקתי מה ההבדל ברישום שלהן בתעודת זהות שלי לעומת רישום של ילדים אחרים (פתאום זה מסקרן אותי, אני אשווה עם ילדיה של אחותי).
לפני שאימצנו את הקטנטן ידענו שרוב הסיכויים שזה יהיה בן ואז נושא הגיור נעשה מורכב יותר כי לא רצינו למול. ידענו שלא נוכל לגייר בלי ברית מילה. לפני שנסענו לרוסיה עוד לא היינו סגורים האם באמת לא נמול. אני הייתי מאד נגד אפילו במחיר הגיור, הבן זוג התלבט כי היה חשוב לו הגיור. בקיצור, כמו שאתם בטח יודעים, אחרי שמקבלים תמונה ונוסעים לביקור הכול מתגמד, אז שמרנו את ההתלבטות לאחר כך.
ואז הגענו, ואחרי החודשים הראשונים (המתישים!) חזרנו לחשוב... ואני בניסיון לפתור את הדילמה מתוך רצון כן לבצע גיור (מסיבות של זהות ושייכות) הקלדתי בגוגל "גיור חילוני". כמובן שתי מילים שסותרות אחת את השנייה, אבל נכונה לי הפתעה. הגעתי לאתר של ארגון בשם "תמורה – יהדות ישראלית", ארגון של רבנים חילוניים. כתבתי להם הודעה קצרה והשארתי גם מספר טלפון. חצי שעה אחר כך קיבלת שיחת טלפון מפתיעה. האמת בכלל לא ציפיתי לתגובה. במקום היתה לי שיחה ארוכה ומעניינת עם רב חילוני מהארגון. בסיומה הבנתי שבהחלט נוכל לגייר את קטנטן על פי דרכנו, למרות שהגיור לא יוכר על ידי המדינה כפי שהדגיש הרב.
זמן מה אחר כך נפגשנו כל המשפחה עם שלושה רבנים מהארגון שהיו מעין מועצת חכמים שדנה באפשרות הגיור. השיחה היתה מרתקת ולמרות ששלושת השובבים שלנו לא הפסיקו להתערב בשיחה ולכרסם בקולי קולות בייגלה (השארנו אחרינו שבילי פרורים), הצלחנו לדון במשמעות וברצון, לחשוב על הדרך, ולהחליט שניפגש כמובן שוב. בתחילת השיחה שאלו אותנו שוב האם אנחנו יודעים שהגיור לא מוכר על ידי המדינה. ענינו בחיוך ובהשלמה, כן. שלושתם מאד התעניינו בסיבות שהביאו אותנו למחשבה על גיור חילוני (שבועיים לפני בכלל לא חשבתי שזה קיים!), התרגשו מהאימוץ ומהדרך שבחרנו. מה שהיה יפה בשיחה זה שהיא התקיימה ליד הילדים ובצורה חופשית לגמרי ובהשתתפותם.
אני חייבת לציין עד כמה היה לי נעים לגלות גמישות מחשבתית שלא האמנתי שקיימת בכלל במקום שבו אני חייה. אני מאמינה גדולה בהפרדת הדת מהמדינה. אין לי שום דבר נגד הדת, או אנשים דתיים, אבל תמיד הרגשתי שאמונות הן דבר מאד פרטי ולכן אין למדינה זכות להתערב באמונותי.
נפגשנו שוב עם שלושת הרבנים, הפעם בלי הזאטוטים ובנינו טקס אישי שכלל גם את גיורו של הקטן וגם את חגיגת אימוצו. אשמח להעביר את מילות הטקס למי שמעוניין בתהליך. כמובן שהכנת הטקס כללה הרבה מחשבה מוקדמת מצידינו וגם לאחר הפגישה המשכנו לבנות את הטקס. יום לפני המסיבה טבלנו את בננו הקטן במעיין, בנוכחותו של הרב, ולאחר מכן דקרנו את אצבעו של הקטנטן לסמל "הטפת דם". במסיבת האימוץ התקיים הטקס המרגש שבסיומו הקטנטן הוכרז כיהודי.
יש לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב על המשמעות, על האחיות והשאלות שלהן, על תגובה המשפחה והסביבה ועל המחשבות מה יביא העתיד. אני מאד אשמח אם יתפתח דיון פה בפורום, גם בהשתתפותם של אלו שלא מסכימים עם דרכנו. אנא שתפו במחשבות שלכם.
