למה כל השמות תפוסים
New member
גוש קטיף
בס"ד יום שישי י"ד אב התשס"ה חזרתי אתמול מנווה דקלים לאחר כשבועיים בגוש קטיף. מה שעברתי שם זה אחד הדברים הקשים שאדם יכול לחוות, הייתי בביה"כ בזמן הפינוי ויצאנו משם בידיעה שהמקום הקדוש הזה יינתן לזרים, לעוכרי ישראל. חבל ארץ שלם נחרב בימים אלו והשאלה היא מה אנחנו עושים?? בעוד כעשרים שנה הימים האלו יכנסו לספרי ההיסטוריה, והילדים שלנו יבואו וישאלו אותנו מה עשינו בזמן הזה, מה היה פה בארץ. אני חושבת שכל ילד שגדל על ברכי התורה ירצה לשמוע מאביו או מאמו כי הוא עשה כל שיכל ע"מ למנוע את רע הגזירה. השאלה היא האם אנחנו באמת עושים כל שביכולתנו??? הידיעה שבזמן שהייתי בגוש אנשים בכל רחבי הארץ יצאו להפגין עודדה את רוחנו. חופש גדול יכול להיות לנו עוד הרבה פעמים גם למי שסיים שמינית, תמיד יש זמן פנוי, אבל השאלה היא איך אנחנו מנצלים אותו. עמ"י זקוק לנו עכשיו, א"י זקוקה לנו עכשיו, איך זה יכול להיות שבמקום לבא ולהפגין ולאמר ולצעוק שדבר כזה לא יכול לקרות במדינת ישראל, ארצנו ניתנת לנוכרים, לעוכרי ישראל ע"י אחינו, במקום זה אנחנו הולכים לבלות, בעוד כעשרים שנה נתבייש בפני ילדינו על זה שבעת קשה כ"כ לא עשינו דבר אז למה עכשיו אנחנו לא מתביישים??? יש המון מה לעשות עדיין, זה לא נגמר, הגזירה עוד יכולה להתבטל אם רק נבקש את זה, אם רק נראה כלפי הקב"ה את מרב השתדלותנו, וגם ברגע שחלילה תושלם הגזירה, עמ"י עדיין זקוק לנו, מאות משפחות משוכנות כעת בבתי מלון, באולפנות ובישיבות, הם צריכים אותנו, את העזרה והתמיכה, משפחות בעם התפרקו הן נפשית והן פיזית וכל עזרה מצידנו תעזור להם. אתמול ישבתי בבי"כ ועשיתי קריעה, קריעה על חורבן יישוב בא"י, על מסירתו לנוכרים, עמדו איתי עוד מאות בנות וכולנו בכינו, כאבנו את רע הגזירה א"י הארץ ששבנו אליה, שבנינו ששקמנו מהריסותיה, ניתנת שוב לעוכרי ישראל, זה מחזה נורא, אבל זה דבר שיצרב בתודעתי לעולם, הידיעה שהייתי שם, שעזרתי, שעשיתי, אבל עם זאת, עדיין לא מספיק, עדיין תריך אותי במקום אחר כי הרי אם לי שאיני תושבת המקום צרב כ"כ מה עבר שם על משפחות?? אנשים שאת כל חייהם השקיעו בקרקע הזאת, במקום המדהים הזה, מה קורה איתם עכשיו??? עלינו, הנוער, לבא ולעזור להם, לתמוך בהם, להראות להם שיש עתיד, שאנחנו, הדור הבא, נעשה הכל כדי שדבר כזה לא יקרה שנית. במשפחה אחת שעזרתי להם לארוז בא אליי אחד הילדים, נשוי, ואמר לי שכשהוא רואה אותנו, הנוער שנמצא כאן הוא יודע שיש לו למה לגדל את הילדים שלו, הוא יודע שיש עתיד טוב, שיש אנשים שאכפת להם. אני אסיים בשלט שראיתי במס' מקומות בארץ, זאת שאלה שהיא חשבון נפש לכל אחד מאיתנו- מה עשית היום למען גוש קטיף? בתקווה לקריעת רע הגזירה ולגאולה שלמה.
בס"ד יום שישי י"ד אב התשס"ה חזרתי אתמול מנווה דקלים לאחר כשבועיים בגוש קטיף. מה שעברתי שם זה אחד הדברים הקשים שאדם יכול לחוות, הייתי בביה"כ בזמן הפינוי ויצאנו משם בידיעה שהמקום הקדוש הזה יינתן לזרים, לעוכרי ישראל. חבל ארץ שלם נחרב בימים אלו והשאלה היא מה אנחנו עושים?? בעוד כעשרים שנה הימים האלו יכנסו לספרי ההיסטוריה, והילדים שלנו יבואו וישאלו אותנו מה עשינו בזמן הזה, מה היה פה בארץ. אני חושבת שכל ילד שגדל על ברכי התורה ירצה לשמוע מאביו או מאמו כי הוא עשה כל שיכל ע"מ למנוע את רע הגזירה. השאלה היא האם אנחנו באמת עושים כל שביכולתנו??? הידיעה שבזמן שהייתי בגוש אנשים בכל רחבי הארץ יצאו להפגין עודדה את רוחנו. חופש גדול יכול להיות לנו עוד הרבה פעמים גם למי שסיים שמינית, תמיד יש זמן פנוי, אבל השאלה היא איך אנחנו מנצלים אותו. עמ"י זקוק לנו עכשיו, א"י זקוקה לנו עכשיו, איך זה יכול להיות שבמקום לבא ולהפגין ולאמר ולצעוק שדבר כזה לא יכול לקרות במדינת ישראל, ארצנו ניתנת לנוכרים, לעוכרי ישראל ע"י אחינו, במקום זה אנחנו הולכים לבלות, בעוד כעשרים שנה נתבייש בפני ילדינו על זה שבעת קשה כ"כ לא עשינו דבר אז למה עכשיו אנחנו לא מתביישים??? יש המון מה לעשות עדיין, זה לא נגמר, הגזירה עוד יכולה להתבטל אם רק נבקש את זה, אם רק נראה כלפי הקב"ה את מרב השתדלותנו, וגם ברגע שחלילה תושלם הגזירה, עמ"י עדיין זקוק לנו, מאות משפחות משוכנות כעת בבתי מלון, באולפנות ובישיבות, הם צריכים אותנו, את העזרה והתמיכה, משפחות בעם התפרקו הן נפשית והן פיזית וכל עזרה מצידנו תעזור להם. אתמול ישבתי בבי"כ ועשיתי קריעה, קריעה על חורבן יישוב בא"י, על מסירתו לנוכרים, עמדו איתי עוד מאות בנות וכולנו בכינו, כאבנו את רע הגזירה א"י הארץ ששבנו אליה, שבנינו ששקמנו מהריסותיה, ניתנת שוב לעוכרי ישראל, זה מחזה נורא, אבל זה דבר שיצרב בתודעתי לעולם, הידיעה שהייתי שם, שעזרתי, שעשיתי, אבל עם זאת, עדיין לא מספיק, עדיין תריך אותי במקום אחר כי הרי אם לי שאיני תושבת המקום צרב כ"כ מה עבר שם על משפחות?? אנשים שאת כל חייהם השקיעו בקרקע הזאת, במקום המדהים הזה, מה קורה איתם עכשיו??? עלינו, הנוער, לבא ולעזור להם, לתמוך בהם, להראות להם שיש עתיד, שאנחנו, הדור הבא, נעשה הכל כדי שדבר כזה לא יקרה שנית. במשפחה אחת שעזרתי להם לארוז בא אליי אחד הילדים, נשוי, ואמר לי שכשהוא רואה אותנו, הנוער שנמצא כאן הוא יודע שיש לו למה לגדל את הילדים שלו, הוא יודע שיש עתיד טוב, שיש אנשים שאכפת להם. אני אסיים בשלט שראיתי במס' מקומות בארץ, זאת שאלה שהיא חשבון נפש לכל אחד מאיתנו- מה עשית היום למען גוש קטיף? בתקווה לקריעת רע הגזירה ולגאולה שלמה.
