יעל של אודי
New member
גוף כבד נורא
הי כולם עברו כמה ימים טובים מאז מצאתי את הכוחות לכתוב כאן. לפני חמישה ימים קמתי בבוקר והרגשתי כאילו משהו כובל אותי למיטה. כאילו לא רוצה להניח לי לקום. לבסוף קמתי, אבל התחושה לוותה אותי במשך כל היום .התקשיתי להרים את הרגל כדי לעלות במדרגות. שמתי לב שאני גוררת את הרגליים כמו דבוקים היו לרצפה, כאילו כח עליון אינו מרפה ודוחף אותי למטה. ולתחושה הפיזית הקשה התלוותה תאומתה הריגשית שרק הכבידה עוד יותר. כל היום נשאתי על גבי ובליבי את העומס הזה עד שהגיע הלילה ושכבתי במיטה בוכה בשקט, וככל שהוא חיבק אותי ככה הבכי הלך וגדל והתחזק. הרגשתי שאני מפסיקה לנשום, נכנסת להיסטריה, והוא אמר לי לנשום לאט, תנשמי לאט ממי ,אני פה איתך, ואני רק צעקתי את מה שכלכך הכביד כל היום אני רוצה את החיים שלי בחזרה, תחזירו לי את החיים שלי בחזרה היה לי קשה להבין למה דוקא באותו היום נשברתי ככה ואז אחרי שקצת נרגעתי קלטתי את התאריך 5/5/02 ב דיוק חודשיים למותה של חלום חיי, היום לפני חודשיים התחיל הסיוט שילווה אותי לעולם. שמנו סוף לחייה של התינוקת שלנו, שהיתה כל כך מושלמת אך לא מושלמת מספיק, כך אמרו. אני מעבירה את הימים שלי בתוך בועה. עושה את מה שצריך בשביל לגמור את היום אבל מרגישה כאילו הכל חולף על פני. אני מנותקת. לא מתחברת לכלום חוץ מאשר לכאב שאני כואבת עכשיו. התחלתי ללכת לטיפול וזה קשה,קשה להסתכל על עצמך בראי ולמחול. אני עדיין כל כך מאופקת. מפחדת להשתחרר. אני כלכך מפחדת לתת לכעס העצור בתוכי לפרוץ החוצה כיון שאני לא יודעת איזה צורה הוא יאמץ ולאיזה כיוון הוא יפרוץ. וזה מפחיד נורא הייתי בשקט גמור מבטלת את השנה הזאת מחיי לילה שקט לכולנו (או מה שנותר ממנו) יעל
הי כולם עברו כמה ימים טובים מאז מצאתי את הכוחות לכתוב כאן. לפני חמישה ימים קמתי בבוקר והרגשתי כאילו משהו כובל אותי למיטה. כאילו לא רוצה להניח לי לקום. לבסוף קמתי, אבל התחושה לוותה אותי במשך כל היום .התקשיתי להרים את הרגל כדי לעלות במדרגות. שמתי לב שאני גוררת את הרגליים כמו דבוקים היו לרצפה, כאילו כח עליון אינו מרפה ודוחף אותי למטה. ולתחושה הפיזית הקשה התלוותה תאומתה הריגשית שרק הכבידה עוד יותר. כל היום נשאתי על גבי ובליבי את העומס הזה עד שהגיע הלילה ושכבתי במיטה בוכה בשקט, וככל שהוא חיבק אותי ככה הבכי הלך וגדל והתחזק. הרגשתי שאני מפסיקה לנשום, נכנסת להיסטריה, והוא אמר לי לנשום לאט, תנשמי לאט ממי ,אני פה איתך, ואני רק צעקתי את מה שכלכך הכביד כל היום אני רוצה את החיים שלי בחזרה, תחזירו לי את החיים שלי בחזרה היה לי קשה להבין למה דוקא באותו היום נשברתי ככה ואז אחרי שקצת נרגעתי קלטתי את התאריך 5/5/02 ב דיוק חודשיים למותה של חלום חיי, היום לפני חודשיים התחיל הסיוט שילווה אותי לעולם. שמנו סוף לחייה של התינוקת שלנו, שהיתה כל כך מושלמת אך לא מושלמת מספיק, כך אמרו. אני מעבירה את הימים שלי בתוך בועה. עושה את מה שצריך בשביל לגמור את היום אבל מרגישה כאילו הכל חולף על פני. אני מנותקת. לא מתחברת לכלום חוץ מאשר לכאב שאני כואבת עכשיו. התחלתי ללכת לטיפול וזה קשה,קשה להסתכל על עצמך בראי ולמחול. אני עדיין כל כך מאופקת. מפחדת להשתחרר. אני כלכך מפחדת לתת לכעס העצור בתוכי לפרוץ החוצה כיון שאני לא יודעת איזה צורה הוא יאמץ ולאיזה כיוון הוא יפרוץ. וזה מפחיד נורא הייתי בשקט גמור מבטלת את השנה הזאת מחיי לילה שקט לכולנו (או מה שנותר ממנו) יעל