גוף כבד נורא

[יעל של אודי]

גוף כבד נורא

הי כולם עברו כמה ימים טובים מאז מצאתי את הכוחות לכתוב כאן. לפני חמישה ימים קמתי בבוקר והרגשתי כאילו משהו כובל אותי למיטה. כאילו לא רוצה להניח לי לקום. לבסוף קמתי, אבל התחושה לוותה אותי במשך כל היום .התקשיתי להרים את הרגל כדי לעלות במדרגות. שמתי לב שאני גוררת את הרגליים כמו דבוקים היו לרצפה, כאילו כח עליון אינו מרפה ודוחף אותי למטה. ולתחושה הפיזית הקשה התלוותה תאומתה הריגשית שרק הכבידה עוד יותר. כל היום נשאתי על גבי ובליבי את העומס הזה עד שהגיע הלילה ושכבתי במיטה בוכה בשקט, וככל שהוא חיבק אותי ככה הבכי הלך וגדל והתחזק. הרגשתי שאני מפסיקה לנשום, נכנסת להיסטריה, והוא אמר לי לנשום לאט, תנשמי לאט ממי ,אני פה איתך, ואני רק צעקתי את מה שכלכך הכביד כל היום אני רוצה את החיים שלי בחזרה, תחזירו לי את החיים שלי בחזרה היה לי קשה להבין למה דוקא באותו היום נשברתי ככה ואז אחרי שקצת נרגעתי קלטתי את התאריך 5/5/02 ב דיוק חודשיים למותה של חלום חיי, היום לפני חודשיים התחיל הסיוט שילווה אותי לעולם. שמנו סוף לחייה של התינוקת שלנו, שהיתה כל כך מושלמת אך לא מושלמת מספיק, כך אמרו. אני מעבירה את הימים שלי בתוך בועה. עושה את מה שצריך בשביל לגמור את היום אבל מרגישה כאילו הכל חולף על פני. אני מנותקת. לא מתחברת לכלום חוץ מאשר לכאב שאני כואבת עכשיו. התחלתי ללכת לטיפול וזה קשה,קשה להסתכל על עצמך בראי ולמחול. אני עדיין כל כך מאופקת. מפחדת להשתחרר. אני כלכך מפחדת לתת לכעס העצור בתוכי לפרוץ החוצה כיון שאני לא יודעת איזה צורה הוא יאמץ ולאיזה כיוון הוא יפרוץ. וזה מפחיד נורא הייתי בשקט גמור מבטלת את השנה הזאת מחיי לילה שקט לכולנו (או מה שנותר ממנו) יעל

 

[פילה סגולה]

יעלוש

כל כך התגעגענו אליך. כבר דאגתי. אני כל כך מבינה את התחושות שלך. ימים שלמים חייתי חיים כפולים: מצד אחד תפקוד סביר ביותר ומעלה בחיים החיצונים (שאצלי כוללים ילדים ויש בהם את כח החיים שאינו מרפה) ומצד שני תהומות של ריק וכאב. לפעמים אני לא יודעת מה יותר גרוע, עצם השהייה בתהומות האלה או ההבנה שיש פער עצום בין התהומות לבין החיים הרגילים. נראה לי ששתי התשובות נכונות (זכית בנקודה). גם אני הייתי צריכה לקבל החלטה לגבי ההריון שלנו (כלומר, זו לא הייתה הפלה טבעית) ובמצב כזה תמיד מצטרף נטל האשמה ותחושת הברירה שכן יכולתי להיות היום אמא לשלושה ילדים חיים, גם אם אחד מהם פגוע מאוד ואני בחרתי שלא. רציונלית הבנתי מן ההתחלה שאין ברירה אבל לקח יותר מחצי שנה עד שהתחלתי ממש גם להרגיש ככה וגם זה לפרקים. עד היום אני מסתכלת בראי לעיתים ופשוט אומרת לעצמי "הנה פרצוץ של רוצחת" או שחולפת בי המחשבה "זו אני? לא יתכן שאני עשיתי החלטה כזו." כמובן שאין תועלת במחשבות האלה והן רק מסכלות את ההחלמה, הנוחם והסליחה אבל עובדה שהן כאן. מאוד קל מבחוץ לייעץ ולהמליץ על השלמה ולהסביר לי שלא הייתה ברירה, אבל מבפנים זה הרבה יותר קשה ולכן אני אנסה לעודד בקלישאה שהזמן יעשה את שלו. זו לא סתם חליפת הזמן, אלא העבודה שאת עושה בה. אני יודעת שלך זה נראה נצח, אבל חודשיים הם זמן די קצר בתחום הזה ופשוט (ממש "פשוט") צריך לתת לזה עוד זמן. אני לא יכולה להבטיח שזה יהיה קל אבל אני יכולה להבטיח שתמיד נהיה כאן בשבילך. ועוד דבר קטן: מנסיוני אני חושבת שעצם העובדה שיכולת פשוט לשמוח בשביל תמי היא דבר מעודד ביותר. ואם כבר עסקנו בקלישאות. אני תמיד אומרת "צריך לדעת עם מי להתחתן" אין ספק שאת ידעת (וכך גם אודי) ויום אחד תהיו הורים נהדרים ובינתיים יש לכם זה את זו (וההפך) וגם זה עולם ומלואו. חיבוקים גדולים הפילה הסגולה

 

[יעל של אודי]

כלכך טוב לדעת שיש מי שמבין

חבל רק שכל מי שבאמת מבין נמצא פה ושההבנה לא נמצאת שם בחוץ איפה שהיא באמת נחוצה. הבוקר שלי התחיל בטלפון מהארץ מאחותי, שבדרך כלל הייתי מתארת אותה כבן אדם מאד רגיש, רק שהבוקר היא הפתיעה וחטפה על הראש בשביל כל חסרי הרגישות וההבנה שנתקלתי בהם. באופן מאד בנאלי היא שאלה איך אנחנו מתמודדים פה. עניתי לה שהמזג אויר בסדר. היא ענתה שלא ממש מעניין אותה המזג אויר ושהיא התכונה לאיך אנחנו מתמודדים עם החיים כרגע (לאאאאא! לא ידעתי!). אמרתי סבבה. אתם הולכים לטיפול? הוסיפה,כן, עניתי. אז משתפר המצב? שאלה, ואז כמובן שאיבדתי לרגע קל את הצפון ואמרתי לה בעצבים שלא!!! לא! המצב לא משתפר ואנחנו לא מרגישים יותר טוב ונשבר לי שכולם מצפים שהכל כבר יעבור כדי שהם לא יצטרכו להתמודד עם האי נעימות שגורמת להם המצב ושהכי טוב יעשו אם לא ישאלו את השאלות המטומטמת האלה כי מה בעצם הם רוצים לשמוע?! שקרים?! כי זה מה שיקבלו. הכל בסדר, כן כבר התגברנו וכן אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב בזכות כל עצות הסרק שלכם! ואז הגיע הדובדבן, שאלה אחרונה, היא אומרת, אתם כבר חושבים על לנסות שוב?

מה לא היה ברור במה שאמרתי עד כה? או שסתם אף אחד לא מקשיב?!

 

[תמי ס]

הי יעלי

לפני הכל, רוצה אני להודות לך על ששמחת בשבילי, וזה לא קל. אחד הדברים שאני לא הייתי מסוגלת להתמודד איתו ועדיין קשה לי איתו הוא הריונות של אחרים. אז נכון הם לא אשמים ש"להם זה הצליח ולי לא", אבל לראות בטן תופחת אצל אחרת, כשאצלך כבר כל כך ריק, אצלי - זה זרק אותי אחורה כל פעם מחדש. די ניתקתי קשר עם הריוניות אחרות, כאלו שהיו בהריון יחד איתי וילדו, הבנתי שאיני מסוגלת להתמודד עם המראה שלהם, ולא רציתי בכלל לשמוח בשבילן, למה לי?? אותי עיניין רק הכאב שלי, והוא בלבד. ומשום מה, רק עכשיו, כשאני שוב הרה, אני מסוגלת להסתכל להן בעיניים, אבל איכשהו, לשמוח ממש- אני יכולה רק עם מי שעברה משבר כמוני. אגואיסטי מצידי? אולי, אבל לא ממש אכפת לי מה חושבות אלו שלא נתקלו בכאב. ואת כל כך צודקת במה שכתבת, שכל האנשים שיכולים להבין נמצאים כאן בפורום, כי איכשהו רק מי שעבר/ה טראומה כל כך קשה, של איבוד ילד/תינוק/עובר/הריון, רק מי שעבר זאת מסוגל להבין את עצם הכאב. אחרי הפסקת ההריון שלי, כשהיו אומרים לי שאני חייבת לנסות שוב מהר, היה שיערי סומר, מה מהר? למה חייבת? מי אתם שתגידו לי מה לעשות? מה אתם מבינים בכלל?, רציתי לצעוק, לשבור, לצרוח, כל כך הרגיז אותי שכולם כביכול יודעים טוב ממני מה טוב עבורי, ואיך הם יכולים להתערב בכלל? מי הם שיגידו לי לצאת מזה? מהאבל הגדול של חיי? וכל אמירה כזו גרמה לי להבין שגם הקרובים אלי ביותר, פשוט לא מבינים ולא מסוגלים להבין. וכשהריתי עכשיו, ושמרתי זאת עד עכשיו בסוד גם מפני הקרובים אלי ביותר, הדבר שהכי מעצבן אותי עכשיו, כשאני מספרת, הוא לשמוע אומרים, "איזה יופי, התאוששת, תשכחי מה שהיה", ואני אומרת "לא" "לא אוכל לשכוח מה שקרה", ואיך אפשר? זה היה הבן שלי, שביוזמתי הפסקתי את חייו, שביוזמתי החלטתי שאין בכוחי להתמודד עם המום שלו, שבגלל אגואיזם (?!?) החלטתי שאיני מוכנה לשבת בבתי חולים ולהמתין לניתוחים. אני יודעת שהחלטתי הייתה נכונה, אבל כמו שאומרת חברתי הטובה פילה הסגולה, "הרבה פעמים, אני מתבוננת במראה, ורואה פנים של רוצחת" וזה לא קל. אנשים לא מבינים שזה שהריתי עכשיו, הוא לא בגלל שנרפאתי נפשית, ממש לא, אבל כנראה שלטבע חוקים משלו, ולמרות שהייתי בטוחה שמשהו מאד בסיסי השתבש בגופי כתוצאה מהטראומה, הסתבר שהטבע חזק יותר מכל דבר אחר. אני שמחה שהפעם יש לי בת, כך אוכל לעשות הפרדה מוחלטת יותר בין מה שהיה ואיננו למה שנמצא וקיים. ותוספת אחרונה אחרי כל המכתב הארוך והמבולבל שכתבתי עכשיו, בנושא רגישויות של אנשים, כשהודעתי בעבודה שאני צריכה יומיים חופש (ע"מ לעשות בדיקת מי שפיר), אמר לי הבוס ה"רגיש" וה"מתחשב" שלי (שאגב אני עובדת אצלו כבר הרבה שנים) ואז אמר לי הגאון: "מה?, כבר?, מה לא יכולתם להתאפק?". רק טוב שיהיה לך יעלי, ולכולנו כאן ובכלל, מזלך הגדול הוא שיש לך את אודי, שמבין ואוהב ומתחשב וכואב יחד איתך, (לא כל הגברים רגישים כמוהו). תני לעצמך זמן, הכל עדיין כל כך טרי וכל כך כואב, ונכון שהכאב יישאר לתמיד, אבל איכשהו כנראה החיים חזקים יותר, והזמן מקהה מעט את הכאב.

 

[יעל של אודי]

לשמוח בשבילך זה יותר קל

תמי חמודה כפי שגם את אמרת יותר קל ואפשרי לשמוח בשביל מי שחוותה חוויה דומה. אולי גם העובדה שאנחנו מכירות רק פה ולא הכרנו לפני מקל קצת, כי עם אנשים שהכרנו קודם שלוו את כל הציפיות והחלומות קשה יותר. בשהייתי בסוף השלישי נודע לי שחברתי הטובה בכל העולם גם כן נכנכסה להריון. הבדל של חודש וחצי היה בינינו. גם לה היתה בת. העברנו שעות בפינטוזים על איך יגדלו ביחד, איך נחגוג ביחד יום הולדת, צחקנו על איך שיגדלו לתוך חברות אם ירצו ואם לא ירצו. ואז הכל נגמר. ומאז קשה לי כל כך לדבר איתה. קשה לי לשמוח. וקשה מכל המחשבה שבקיץ אנחנו נחזור לארץ ואני לא יודעת איך אני אתמודד איתה ואם התינוקת שלה שכבר היתה כל חלק מהתינוקת שלי. אני לא מצליחה לחשוב על זה. אני נחנקת רק מהמחשבה. אבל לך אני מאחלת רק טוב שילך לך בקלות.ושגם אנחנו נהיה שם איתך בעתיד הלא כלכך רחוק. חיבוקים יעל

 

[livnat lu]

שלום יעל

שלום לך יעל, לצערי מילות נחמה אין לי. אני רק יכולה לאמר לך שאני מבינה אותך וכואבת איתך. עברתי דבר דומה לפני חודש וחמישה ימים ואני עדיין כואבת וזה עדיין טרי גם בישבילי. רק רציתי שתדעי שאת לא לבד ואני אחשוב עלייך. אני מקווה שבקרוב יהיה לי הכח גם ליכתוב לך את סיפורי. חיזקי ואימצי יקירתי הלוואי והמילים היו יכולות לרפא את הכאב אבל נראה לי שרק הזמן יעשה את שלו. חושבת עלייך, ליבנת.

 

[פילה סגולה]

ליבנת

אמנם היה עדיף שאף אחד מאיתנו לא היה מגיע לכאן, אבל אם קרה מה שקרה, הגעת למקום הנכון. זה עוד מאוד טרי, קחי את הזמן שלך וכאר תוכלי שתפי את כולנו בפרטי האירוע, זה יעזור גם לך לנסח את הדברים ולהתחיל להאמין שזה קרה. שולחת חיבוק גדול וחם פילה סגולה.

 

[סוף טוב]

רוצה לחזק....

אני לא מרבה לכתוב פה אבל...חייבת לכתוב לך. הסיפור המפורט שלי מופיע בתחילת דרכו של פורום זה{את מוזמנת לקרוא}. עברתי חמישה הריונות,במשך 5 שנים,והיום יש לי תאומים מדהימים בני 7 חודשים. אני כותבת לך,כי היום בראיה לאחור-החיים היו בניוטרל במשך כל השנים. גם אני לא יכולתי לפרגן לחברות טובות בהריון,לא הלכתי לשום יום הולדת של ילדי חברים,ובעיקר עשיתי רק מה שטוב לי.{לפחות השתדלתי} זו היתה תקופה מלאה בתהומות שחורים.היו גם עליות,אבל כמות האכזבות שצברתי בתקופה זו היתה עצומה. נקודת האור הגדולה ביותר והיחידה שבאמת עזרה לי-בעלי המקסים. זה חיזק אותנו כל כך והאהבה הגיע לעוצמות אינסופיות. ואני חושבת שהאהבה נמדדת במצבים כאלה ולשלנו לא היה גבול! חיפשנו פיצויים קטנים כל הדרך. זה אף פעם לא באמת מפצה,אבל נותן כח להמשיך עוד קצת. התאומים הגיעו אחרי הריון ארוך ומייגע,"מלא בכל טוב". ואנחנו היינו כל כך בשלים.......שהיום רק אושר ממלא אותנו. מאחלת לך את מה שטוב לך,בקצב שלך ,עם האיש שלך,והמון אהבה.

 

[karen01]

לשחרר

הי יעל, אין לי הרבה מה להוסיף על דברי החוכמה והאהבה של קודמותי. מה שאת מתארת כל כך מוכר וכל כך מופרע! אם היית מספרת לי לפני כן שאפשר להגיע לתהומות כאלו, לא הייתי מאמינה לך (וכך כנראה גם הסביבה שלנו). אני דוקא חושבת שאת כן מתחילה לשחרר. שמחת בשביל תמי, אמרת לאחותך את האמת למרות שזה לא היה נעים - זה חלק מהדרך הקשה הזו של להבין לאן נזרקנו ואיך מתמודדים עם זה. בסופו של התהליך גם מתחילים למצוא את השביל החוצה מהמקום הזה, אם כי כנראה הוא תמיד נשאר שם ברקע. חשוב מאוד לעבור את התהליך הזה, למצוא את כל הבורות שזה יצר בנו, לשחרר את כל הזעם כדי לחזור לאיזו צורה של עצמנו. יש לך בן זוג מאוד אוהב, ואני בטוחה שהוא יעמוד בכל צורה של זעם או כאב שלך. הוא יבכה ויכאב, אבל הוא לא יישבר ממך. אם אחותך אכן אדם רגיש בד"כ (לא הייתי פוסלת את זה למרות השאלות שלה), תציעי לה לקרוא את הפורום. אמנם זה אינטימי מאוד, כי גם את כתבת כאן ממעמקי השחור, אבל זה יוכל קצת לקרב אותה לענין, ובודאי להקטין את הסבירות לשאלות כאלו. שולחת לך חיבוק גדול, קרן.

 

[becky11]

יעל יקרה, אנחנו לא מכירות אבל אחיות

לכאב הנורא הזה. המון זמן לוקח עד שחוזרים הכוחות. כי עכשיו צריך את הכוחות לחיות עם הכאב והכעס. הוא לעולם לא עובר. מגיע מקום גדול ויקר של כבוד ואהבה לאובדן, ולכל אחד ואחת יש את הקצב הפנימי שלו. אנשים מסביב אינם לא-רגישים, הם פשוט לא מסוגלים להבין (למזלם). הלוואי והייתי יכולה לספר לך שהזמן עוזר. הכאב נשאר אבל מצליחים למצוא כוחות גם קצת לשמוח מדברים אחרים.