לכבוש את ההר
New member
גדול - כדאי לקרוא!
אצבע המתנחלים מאת דורון רוזנבלום אוצרי-תערוכות, שירצו להציג את מצעד הביזבוז והאיוולת של ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ייטיבו לעשות אם ירכזו את כל התצלומים, שבהם נראים מתנחלים ומתנחלות מנופפים באצבע באיום לעבר ראשי הממשלה והצבא בשלושים השנים האחרונות. תערוכה עצומת היקף זו - שתיקרא אולי ``אצבע אלוהים`` - תתחיל בנפנופי האצבע המאיימים כלפי שמעון פרס - אי-שם בסבטיה, בשחור-לבן, אי-אז במאה הקודמת - ותגיע עד נפנופי אצבע המאיימים כלפי אריאל שרון בקרני שומרון, שנת 2001. המבקר הנפעם יוכל לעקוב אחר התהליך ההדרגתי והלא ייאמן, שבו סדר היום הלאומי-הישראלי נחטף, נכפה ונכפת - לא אחת מתוך רצון וכניעה - בידי קבוצת מיעוט פנאטית ושתלטנית. מרחק גדול עשו המתנחלים מאז אותה דרישה צנועה לחגוג את סדר הפסח בחברון, ועד תביעתם הנוכחית - האולטימטיווית, המפורשת, חסרת-הבושה-כבר - שישראל תצא עכשיו למלחמה. כן, למלחמה! איטי, כמעט בלתי מורגש היה התהליך הזה של נפילת המסכות, שבו יוהרת המתנחלים ויומרתם לנהל את סדר היום הלאומי הפכו מאקסצנטריות מצטנעת לאדנותיות גלויה. תחילה קבעו בשטח עובדות ``בלתי הפיכות``, שמנעו כל אפשרות לפשרה או - למיצער - להפרדה כלשהי; אחר כך לחמו בשיניים ובציפורניים כנגד מאמצי השלום; עכשיו הם מלבים בגלוי את אש המלחמה הכוללת, ואף מתיימרים להכתיב את עיתויה והיקפה. ``תילחם!``, הם מורידים פקודה חד-משמעית לשר הביטחון; ``טיפשים, מתי כבר תצאו למלחמה?!``, צווחת מתנחלת מנופפת-אצבע כנגד שרון, וחבריה מחרים-מחזיקים אחריה, ואף מורידים פקודות מבצע ל``כל מח``ט בשטח``. וכדרך שיגרה מדווחים לנו בטלוויזיה ש``המתנחלים נתנו לצבא אולטימטום שעד הערב יתחיל בכריתת עצים``... ואמנם, ``לעת ערב התחיל הצבא בגיזום מאסיווי של עצים``, אבל, כרגיל, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כרגיל, זה לא הפיס את דעתם של הבוסים. ``יש שלוש מילים שצריכים היום להגשים: `סע, בנצור, סע!!```, אמר לפני שבוע אחד מראשי המתנחלים, בהתייחסו לפקודה המפורסמת, האינרטית כשלעצמה, של מוטה גור לנהגו, בזמן כיבוש ירושלים. טוב להיווכח שחלה תזוזה כלשהי באנכרוניזם של המתנחלים, המצוי ב``לאג`` קבוע של שלושים שנה, וכי אחרי דשדוש של שנים בימי ``השומר`` ו``חומה ומגדל`` הגיע כיום בשעה טובה למלחמת ששת הימים. אך לאן צריך אותו בנצור לנסוע כיום? לדידם של אנשי האינרציה לא חשוב - העיקר שייסע. מה יעדי המלחמה? לא חשוב - העיקר שתהיה. העיקר האינרציה: של ההתנחלות, של הכיבוש, של המלחמה, של הזמן המסתובב סביב זנבו... בחיל ורעדה נמסר לנו מדי פעם, ש``סבלנות המתנחלים פוקעת``, כשהאיום האולטימטיווי הוא ``הקמת פלאנגות`` משל עצמם. כאשר כבר עתה הם מתייחסים לצה``ל כולו - ולממשלות ישראל - כאל מעין פלאנגה הכפופה למרותם, לא לגמרי ברור אם לפנינו איום, או רעיון מעניין.
אצבע המתנחלים מאת דורון רוזנבלום אוצרי-תערוכות, שירצו להציג את מצעד הביזבוז והאיוולת של ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ייטיבו לעשות אם ירכזו את כל התצלומים, שבהם נראים מתנחלים ומתנחלות מנופפים באצבע באיום לעבר ראשי הממשלה והצבא בשלושים השנים האחרונות. תערוכה עצומת היקף זו - שתיקרא אולי ``אצבע אלוהים`` - תתחיל בנפנופי האצבע המאיימים כלפי שמעון פרס - אי-שם בסבטיה, בשחור-לבן, אי-אז במאה הקודמת - ותגיע עד נפנופי אצבע המאיימים כלפי אריאל שרון בקרני שומרון, שנת 2001. המבקר הנפעם יוכל לעקוב אחר התהליך ההדרגתי והלא ייאמן, שבו סדר היום הלאומי-הישראלי נחטף, נכפה ונכפת - לא אחת מתוך רצון וכניעה - בידי קבוצת מיעוט פנאטית ושתלטנית. מרחק גדול עשו המתנחלים מאז אותה דרישה צנועה לחגוג את סדר הפסח בחברון, ועד תביעתם הנוכחית - האולטימטיווית, המפורשת, חסרת-הבושה-כבר - שישראל תצא עכשיו למלחמה. כן, למלחמה! איטי, כמעט בלתי מורגש היה התהליך הזה של נפילת המסכות, שבו יוהרת המתנחלים ויומרתם לנהל את סדר היום הלאומי הפכו מאקסצנטריות מצטנעת לאדנותיות גלויה. תחילה קבעו בשטח עובדות ``בלתי הפיכות``, שמנעו כל אפשרות לפשרה או - למיצער - להפרדה כלשהי; אחר כך לחמו בשיניים ובציפורניים כנגד מאמצי השלום; עכשיו הם מלבים בגלוי את אש המלחמה הכוללת, ואף מתיימרים להכתיב את עיתויה והיקפה. ``תילחם!``, הם מורידים פקודה חד-משמעית לשר הביטחון; ``טיפשים, מתי כבר תצאו למלחמה?!``, צווחת מתנחלת מנופפת-אצבע כנגד שרון, וחבריה מחרים-מחזיקים אחריה, ואף מורידים פקודות מבצע ל``כל מח``ט בשטח``. וכדרך שיגרה מדווחים לנו בטלוויזיה ש``המתנחלים נתנו לצבא אולטימטום שעד הערב יתחיל בכריתת עצים``... ואמנם, ``לעת ערב התחיל הצבא בגיזום מאסיווי של עצים``, אבל, כרגיל, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כרגיל, זה לא הפיס את דעתם של הבוסים. ``יש שלוש מילים שצריכים היום להגשים: `סע, בנצור, סע!!```, אמר לפני שבוע אחד מראשי המתנחלים, בהתייחסו לפקודה המפורסמת, האינרטית כשלעצמה, של מוטה גור לנהגו, בזמן כיבוש ירושלים. טוב להיווכח שחלה תזוזה כלשהי באנכרוניזם של המתנחלים, המצוי ב``לאג`` קבוע של שלושים שנה, וכי אחרי דשדוש של שנים בימי ``השומר`` ו``חומה ומגדל`` הגיע כיום בשעה טובה למלחמת ששת הימים. אך לאן צריך אותו בנצור לנסוע כיום? לדידם של אנשי האינרציה לא חשוב - העיקר שייסע. מה יעדי המלחמה? לא חשוב - העיקר שתהיה. העיקר האינרציה: של ההתנחלות, של הכיבוש, של המלחמה, של הזמן המסתובב סביב זנבו... בחיל ורעדה נמסר לנו מדי פעם, ש``סבלנות המתנחלים פוקעת``, כשהאיום האולטימטיווי הוא ``הקמת פלאנגות`` משל עצמם. כאשר כבר עתה הם מתייחסים לצה``ל כולו - ולממשלות ישראל - כאל מעין פלאנגה הכפופה למרותם, לא לגמרי ברור אם לפנינו איום, או רעיון מעניין.