melancholy man
New member
אולי רוק ג'אזי?
מצטרף לשבחים לאל קופר שהוא אחד האגדות הנעלמות של עולם הרוק, יוצר מחונן שמעולם לא קיבל את הקרדיט המגיע לו, אני הייתי ממליץ בהמשך להמלצותיך גם על The Blues Project הרכב דיי אלמוני היום, שבין חבריו היו סטיב כץ ואל קופר, שעברו לאחר מיכן ל Blood Sweat and Tears, ל Blues Project היה אלבום אולפן אחד למרבה הצער: Projections, שהורכב מכל ההשפעות שאספו סביבם חברי הלהקה: בלוז, פולק ג'אז ורוק אנד רול והיה חגיגה אמיתי כמוה רואים מעט מאוד בעולם הרוק. בקרירת הסולו של קופר הייתי רוצה להמליץ על אלבום ההמשך של ה supper sessions ונקרא: Live Adventures ov Al Copper and Mike Bloomfield. האלבום מתעד סדרה של הופעות שערכו השנים ב filmore east, למרבה הצער כמו ב Supper session בריאותו ובעיות ההתמכרות של בלומפילד גרמו לא להפסיק את ההופעות באמצע, וקופר המשיך אותם עם גיטריסטים אורחים המעניקים להופעה גוונים מענינים במיוחד. הייתי מעוניין להגיד גם כמה מילים על הצד הבריטי של המטבע ובעיקר על שנים: ג'ק ברוס, הבאסיסט שידוע בעיקר כחברו(?) ללהקה של קלפטון ב Cream ומהבחינה הזו זכה להכרה שקרובה לזו של מיטש מיטשל ונואל ראדינג (מלווים של הנדריקס ב the Jimi Hendrix Experience שעוצבה לפי המודל של Cream) אך בניגוד למיטשל וראדינג, ברוס (ובייקר) היו לא רק נגנים מדהימים, הם היו גם יוצרים מוכשרים (במיוחד ברוס). בעוד ש Cream היו שילוב בין שירים מקוריים פסיכדליים ג'אזים שיצר ברוס יחד עם משורר הרוק Pete Brown לבין סטאנדרטים של בלוז שעיבד קלפטון, כאשר הכל מוגש בסערה של מה שכונה אז Rave up והיום אפשר פשוט להגיד שהיה ג'אם ג'אזי עם גיטרת בלוז דומניננטית (הדומניטיות של הגיטרה של קלפטון עשתה המון טוב ללהקה אבל אין ספק שעצרה במקצת את היצרתיות של ברוס) אחרי פרוק הלהקה יצא ברוס לקרירת סולו עם ההרכב: Jack Bruce & Friends, שהורכב בתחילה ממיטש מיטשל (כן אותו אחד ממש) ולארי קוריאל, שם אפשר היה לשמוע ברוס אחר, ג'אזי יותר, פולקי יותר ואולי אפילו מעניין יותר, בין האלבומים הבולטים שלו באותו תקופה אפשר לציין את: Songs for a Tailor המענג, וכמובן את Things We Like המדהים המציג קטעים שברוס עבד בשעה שהיה חבר ב Cream ועוד לפני זה ב the Graham Bond Organisation, ב Things We Like אפשר לקבל הצצה נדירה לברוס שהוא בשיאו היצרתי ובאלמנט הטבעי שלי (ג'אז חופשי, עם ובלי מבנה של שיר פופ/רוק). בהמשך הקרירה עבד ברוס עם אמנים רבים, חזר למבנה ה power trio ולבלוז עזב אותו וחזר חזרה לג'אז ולרוק ולבלוז רוק, תמיד השתנה ותמיד היה מעניין.
מצטרף לשבחים לאל קופר שהוא אחד האגדות הנעלמות של עולם הרוק, יוצר מחונן שמעולם לא קיבל את הקרדיט המגיע לו, אני הייתי ממליץ בהמשך להמלצותיך גם על The Blues Project הרכב דיי אלמוני היום, שבין חבריו היו סטיב כץ ואל קופר, שעברו לאחר מיכן ל Blood Sweat and Tears, ל Blues Project היה אלבום אולפן אחד למרבה הצער: Projections, שהורכב מכל ההשפעות שאספו סביבם חברי הלהקה: בלוז, פולק ג'אז ורוק אנד רול והיה חגיגה אמיתי כמוה רואים מעט מאוד בעולם הרוק. בקרירת הסולו של קופר הייתי רוצה להמליץ על אלבום ההמשך של ה supper sessions ונקרא: Live Adventures ov Al Copper and Mike Bloomfield. האלבום מתעד סדרה של הופעות שערכו השנים ב filmore east, למרבה הצער כמו ב Supper session בריאותו ובעיות ההתמכרות של בלומפילד גרמו לא להפסיק את ההופעות באמצע, וקופר המשיך אותם עם גיטריסטים אורחים המעניקים להופעה גוונים מענינים במיוחד. הייתי מעוניין להגיד גם כמה מילים על הצד הבריטי של המטבע ובעיקר על שנים: ג'ק ברוס, הבאסיסט שידוע בעיקר כחברו(?) ללהקה של קלפטון ב Cream ומהבחינה הזו זכה להכרה שקרובה לזו של מיטש מיטשל ונואל ראדינג (מלווים של הנדריקס ב the Jimi Hendrix Experience שעוצבה לפי המודל של Cream) אך בניגוד למיטשל וראדינג, ברוס (ובייקר) היו לא רק נגנים מדהימים, הם היו גם יוצרים מוכשרים (במיוחד ברוס). בעוד ש Cream היו שילוב בין שירים מקוריים פסיכדליים ג'אזים שיצר ברוס יחד עם משורר הרוק Pete Brown לבין סטאנדרטים של בלוז שעיבד קלפטון, כאשר הכל מוגש בסערה של מה שכונה אז Rave up והיום אפשר פשוט להגיד שהיה ג'אם ג'אזי עם גיטרת בלוז דומניננטית (הדומניטיות של הגיטרה של קלפטון עשתה המון טוב ללהקה אבל אין ספק שעצרה במקצת את היצרתיות של ברוס) אחרי פרוק הלהקה יצא ברוס לקרירת סולו עם ההרכב: Jack Bruce & Friends, שהורכב בתחילה ממיטש מיטשל (כן אותו אחד ממש) ולארי קוריאל, שם אפשר היה לשמוע ברוס אחר, ג'אזי יותר, פולקי יותר ואולי אפילו מעניין יותר, בין האלבומים הבולטים שלו באותו תקופה אפשר לציין את: Songs for a Tailor המענג, וכמובן את Things We Like המדהים המציג קטעים שברוס עבד בשעה שהיה חבר ב Cream ועוד לפני זה ב the Graham Bond Organisation, ב Things We Like אפשר לקבל הצצה נדירה לברוס שהוא בשיאו היצרתי ובאלמנט הטבעי שלי (ג'אז חופשי, עם ובלי מבנה של שיר פופ/רוק). בהמשך הקרירה עבד ברוס עם אמנים רבים, חזר למבנה ה power trio ולבלוז עזב אותו וחזר חזרה לג'אז ולרוק ולבלוז רוק, תמיד השתנה ותמיד היה מעניין.