ג'אז רוק? או רוק ג'אז?

Jflyaway

New member
ג'אז רוק? או רוק ג'אז?

יש פה ושם דיבור על מה שנקרא ג'אז רוק, שאני מניח שהוא כולל בעיקר הרכבים אינסטרומנטלים מה 70S, כמו SOFT MACHINE (המאוחרים יותר) ואולי BRAND X, MAHAVISHNU ORCHESTRA וכו,... אבל אני דווקא רוצה לכתוב היום על "ג'אז רוק" אחר, ואולי ליתר דיוק עדיף לומר : "רוק ג'אז"... הנציגים הבולטים של הז'אנר היו אמריקאים, כאשר מקובל לתת את הקרדיט ל"המצאה" הזו לגאון מוסיקלי שנקרא AL KOOPER. ההרכב הראשון שהביא לנו פנינים מן הסגנון הזה היה BLOOD SWEAT AND TEARS כשהאלבום הראשון שלהם התבסס על השילוב של כלי נשיפה עם צבעוניות ג'אזית ורוק אמריקאי. השילוב בין AL KOOPER ו STEVE KATZ הוא שעשה את הסאונד הזה. ממשיכי הדרך באו משיקאגו, וכך הם נקראו: SHICAGO TRANSIT AUTHORITY ומאוחר יותר, פשוט: שיקאגו. שני ההרכבים הללו תרמו שורה של להיטים גדולים, אבל אבי אמליץ פה על האלבומים: שיקאגו הראשון, שנקרא SHICAGO TRANSIT AUTHORITY עם הביצוע המדהים שלהם ל I'M A MAN של ספנסר דייויס גרופ, ושיקאגו 2, עם הלהיטים MAKE ME SMILE ו TWENTY FIVE OR SIX TO FOUR וכמובן הבלאדה הנצחית COLOR MY WORLD. BLOOD SWEAT AND TEARS ידעו שני תקופות: התקופה שהתבססה על AL KOOPER (שני אלבומי המופת הראשונים) והתקופה שבא הסולן ה"חדש" DAVID CLAYTON THOMAS לקח את המושכות. אישית יש לי העדפה לתקופת KOOPER ולכן אני ממליץ על 2 האלבומים הראשונים. קופר עצמו הוציא שורה ארוכה של אלבומי סולו: I STAND ALONE היה הראשון. עם יציאתו הוא קיבל ביקורות פושרות, אבל היום הוא נחשב לאלבום נהדר שהקדים את זמנו. פייבוריטים אחרים כוללים את SUPER SESSION עם STEVE STILLS ועם MIKE BLOOMFIELD אלבום מצויין שאותו הקהל הישראלי מכיר יותר, אולי בגלל שיצא במקור בהוצאה מקומית. עוד אלבומים נפלאים של אל קופר המולטי אינסטרומנטלי המופלא (קופר ניגן במגוון עצום של כילים בכל אלבומיו) : NAKED SONGS, YOU NEVER KNOW WHO YOUR FRIENDS ARE והאהוב עלי מכל: NEW YOURK CITY YOURE A WOMAN, אלבום אינטימי ומלודי, שמתנגן אצלי הרבה בסתיו, אשר בו קופר משתמש גם במלוטרון, ועושה זאת עם המון המון רגישות, וכל כך אחרת מהבריטים. שאלות? המלצות?
 

pasteran

New member
Yow Al! ../images/Emo91.gif

הבנאדם מוכשר כשדון. יש לי אוסף כפול שלו rare and well done. הדיסק הראשון הוא קטעים נדירים - גרסאות מיוחדות, הופעות וכו'. הדיסק השני כולל את מעט ה"להיטים" המוכרים ועוד כמה להיטים בעיני עצמם. הקטעים משנות השישים ותחילת שנות השבעים רובם מצויינים - עוד מהתקופה שלפני BST דרכם אל הסופר סשן, שאחריו בא גם "קופר סשן" ועוד הרכבים כאלה ואחרים. חוץ מבעיבודים עשירים (בעיקר לנשיפה) קופר מראה את כוחו בג'אמים כמעט ג'אזיים. משנות השמונים יש קטעים די מגניבים שהלחין לטלויזיה. משנות התשעים יש כמה חידושים עצמיים - הלחנים עדיין מוצלחים אבל זה כבר לא זה. הסאונד המודרני פשוט לא יושב טוב. בחוברת של הדיסק יש ציטוטים עליו של כל מיני אמנים מוכרים שהוא שתף פעולה עמם וביוגרפיה. בקיצור מדובר על מלחין, מעבד ונגן מצוין ובהחלט אחד הדברים היותר טובים שהשגתי ב-33 שקל.
 

Jflyaway

New member
יש לי את

האוסף והוא נהדר. אם תתקל באבומי הסולו - קפוץ עליהם אבל קודם בדוק טוב, יש גם נפילות. אלו שהמלצתי הם ה "בטוחים"
 

noamrap

New member
אל קופר - הספר

יש לי ספר נדיר אוטוביוגרפי של אל קופר בו הוא מספר על כל מה שעבר בקריירה שלו (דילן, בלוז פרוג'קט, דם יזע ודמעות, סופר סשן, לינרד סקינרד ועוד... ועוד...). הספר מגלה המון פרטי טריוויה מדהימים שלא ידעתי מהתקופה ההיא. קראתי אותו ונמאס לי להחזיק אותו בבית. מי שמעוניין בו שיכתוב לי ל- [email protected]
 
I STAND ALONE - האמנם יצירת מופת?

יש לי את הנ"ל בויניל, מזה שנים רבות. לא הייתי בדיוק מגדירה את זה כ"יצירת מופת שהקדימה את זמנה". יש שם כמה נסיונות מוסיקליים נחמדים, הרבה נפילות (אבל לפחות הוא ניסה..) ושיר נפלא אחד - right now, for you. אגב RNFY - השיר תורגם לעברית. אני לא זוכרת מי ביצע אותו, אולי אושיק לוי? מן הסתם יונתן גפן תרגם, אבל גם לגבי זה אני לא בטוחה. הכיוון הג'אז-רוקי שקופר נקט לאחר מכן, וכל הענפים שיצאו ממנו, משעממים אותי מחץ. מה לעשות.
 

Jflyaway

New member
יפה...

וגם אני לא הייתי מגדיר את I STAND ALONE כ "יצירת מופת שהקדימה את זמנה", ולכן לא כך הגדרתי את האלבום. מאידך, " אלבום נהדר שהקדים את זמנו " די ממצה.... ולמה נהדר? כי האלבום נהדר לטעמם של רוב (אם לא כל) מי שאני מכיר ו/או קראתי את הביקורות שלהם, וכמובן- לטעמי. והקדים זמנו על שום מה? בעיקר בגלל האסופה האקלקטית של הסגנונות ומצבי הרוח השונים. כשיצא - התייחסו אליו כאל "לא מגובש" וזאת עקב הנטייה דאז לייחס לגיבוש סגנוני ערך אסטטי. אבל מאז זרמו המון מים בנהרות הרוק, וה"פיזור" הסגנוני שנחשב אז למגבלה - היה למשהו מקובל ואף מעניין. היום, ברטרוספקטיבה, יש הרבה אלבומים מה 60S וה 70S שהיו "לא מגובשים" ע"פ הקריטריונים של התקופה ההיא, והם זוכים סוף סוף לעדנה שהגיעה להם. דוגמא מצויינת אחת: STEVE MILLER BAND הראשון (שכחתי את שמו... אולי CHILDREN OF THE FUTURE ? ) השילוב של בלוז רוק ופסיכדליה הזוייה.. כשהשירים קופצים מסגנון לסגנון... המבקרים קצת החמירו עם האלבום בתקופת הוצאתו, אבל נכון להיום כמעט שלא תמצאי מבקרים שלא מפרגנים (ובגדול) לאלבום הזה. אצל קופר האקלקטיות הזו עוד יותר מוקצנת. ובעניין ז'אנר זה או אחר - משעמם אדם זה או אחר - זה לגיטימי ומקובל. ועדיין - זה לא אומר כלום על המוסיקה עצמה...רק עלייך. אני אישית גם משתעמם מ"כיוונים " מסויימים, וכך כולם - לא? למשל ELP, REFUGE, וכל הפרוג של הקלידנים החכמים משעמם אותי ברמות שאין לתאר... אבל זה כאמור עניין אישי, זה לא קשור לאלבומים עצמם אלא לטעם שלי.
 
הומ

לא יצא לי לקרוא ביקורות מפרגנות ל-ISA; אחפש אותן. בכל מקרה, הבעיה באלבום אינה האקלקטיות, לטעמי, אלא העובדה שרוב הנסיונות המוסיקליים בו פשוט נכשלים. הם נשמעים הזויים וחסרי כיוון ופואנטה, ונופלים על הפנים - וזאת למרות שאני די מבינה ומעריכה את מה שקופר ניסה לעשות. ברור שהטעם שלי מעיד רק עלי, אבל מעבר לכך, יש מקום לשאול עד כמה סגנון מסויים (אם אפשר להגדיר כזה בכלל) מצליח לתקשר עם הקהל, ואם כן, באיזה קהל מדובר. ישנם קריטריונים אובייקטיביים להערכת מוסיקה, כמו כל תחום אמנות אחר - זה לא רק עניין סובייקטיבי.
 

Jflyaway

New member
?

"לא יצא לי לקרוא ביקורות מפרגנות ל-ISA " (?) יש אינטרנט....ויש שם ביקורות טובות עד 'מדהימות' כולל AMG שנחשב פה בפורום אתר רציני....אם אני לא טועה. "יש מקום לשאול עד כמה סגנון מסויים (אם אפשר להגדיר כזה בכלל) מצליח לתקשר עם הקהל" - ציף, זה לא אוואנגרד, זה פופ. מיליונים אוהבים, מליונים קנו BLOOD SWEAT N TEARS ו CHICAGO (זה הסגנון). ובאיזה קהל מדובר? החל משוודים ועד למתנחלים....גורף. לא מכיר הרבה שחושבים שהסגנון לא מתקשר, נגיד אם זה היה HENRY COW הייתי מבין. ועכשיו תגידי ....את באמת מאמינה בכל מה שכתבת? באמת נראה לך כל כך תמוה שרוק ג'אזי הצליח כל כך יפה בכל העולם? שתקליטי CHICAGO (לפחות שניים) היו תקליטי זהב ופלטינה... כנ"ל שלושה של BLOOD SWEAT N TEARS... לא נראה לי שאת מאמינה... שמעת פעם את שיקגו 2? או את השיר SOMETIMES IN WINTER ואת I LOVE YOU MORE THAN YOULL EVER KNOW של BLOOD SWEAT N TEWARS?
 
לצערי

אני זוכרת הסגנון, ובמיוחד את להקת "שיקגו", שכמדומני נחשבת, ע"י המבקרים האמריקאיים מהשורה הראשונה, לאחת הלהקות הגרועות בהסטוריה, ובצדק. היא היתה אחת מהבולטות בלהקות ה"אצטדיונים" של אמצע שנות השבעים, וכמו האיגלז, כל דבר שלהם היה (ואולי עדיין) נמכר בכמויות אבסורדיות. לא שאני מאשימה את אל קופר בכך. אגב, אשמח אם תתן לי שם/שמות של מבקרים שכתבו ביקורות מפרגנות על ISA - אשמח לקרוא. לגבי מה שכתבתי: נגישות מוסיקלית היא בסיס להערכתה של מוסיקה. היינו, מוסיקה שאינה מצליחה לתקשר, שהיא א-מוסיקלית (או אי-מוסיקלית) פשוט אינה מוסיקה טובה, שכן המטרה הבסיסית של מוסיקה היא תקשורת. מצד שני, הצלחה מסחרית - אף שהיא מעידה על נגישות - אינה קנה מדה לאיכות, ו"שיקגו" היא ההוכחה. לגבי BS&T, שכחתי מהם מזמן. אני זוכרת רק כמה מהלהיטים... i love you more than you'll ever know, 25 or 6 to 4 והיו עוד כמה. 25 הוא שיר לא רע. השני הוא פשוט גרוע; CCR עשו את זה הרבה, הרבה יותר טוב (ובלי כלי נשיפה). אגב ב': אני לא ממש מוצאת אלמנטים של "ג'ז" בשתי הלהקות האלו. הן היו להקות פופ מהשורה - במיוחד שיקגו - שעשו שימוש בולט בכלי נשיפה, ותו לא. אם כבר, ההשפעה של סול soul עליהן היתה גדולה יותר; השיר i love you more than you'll ever know הוא דוגמא טובה לכך.
 

Jflyaway

New member
אז 25 או 6

היה של שיקאגו, לא של BST ולא תמצאי ביקורות גרועות על שני האלבומים הראשונים של "הלהקה הגרועה" הזאת... החטא היחידי שלהם היה מסחור יתר בתקופה מן האלבום השלישי ואילך, וזה היה אופייני להתהליך של יותר מחצי מהאומנים ב 60S . אבל לא בא לי להמשיך את הוויכוח הזה כי יש לו טעם של "להוכיח שאני "צודק/ת" יותר מאשר דיון כנה ... בעיקר לאור העובדה שלא שמעת לעומק את האלבומים שאותם את חורצת בכזה בטחון.
 

Jflyaway

New member
כן, הגרביים...אתה יודע

אני דווקא אוהב, בעיקר את הגרב הלבנה . רוצה להמליץ על עוד אלבומי הנרי קאו?
 

HelterSkelter1

New member
פרובוקציה שהשיגה את מטרתה ../images/Emo13.gif

אז אם מדברים על הנרי קאו: הגרב הלבנה - אתה בטח מתכוון לאלבום הראשון שלהם, Leg End. היא לא לבנה כל כך, למרות זאת
לדעתי זה האלבום החלש ביותר שלהם, אבל אני בדעת מיעוט.אני ממליץ על שתי אפשרויות: Unrest שהוא אלבום מעולה, אינסטרומנטלי, נוטה לפיוז'ן, אוונגארד ואילתור חופשי. הקטעים המולחנים גאוניים לדעתי (חלקם פיוז'ניים-ג'אזיים יותר, וחלקם יותר מושפעים מקלאסי-מודרני), והמאולתרים מעניינים מאוד. או In Praise Of Lerning, שהוא האלבום האהוב עלי. הסגנון פה יותר מושפע מקלאסי-מודרני ומ Kurt Wiell (מה שיוצר קאבארט נשכני משהו בחצי מהאלבום, ובחצי השני יותר נוטה לאילתור ונויז) בעיקר עקב הצטרפותם של סלאפ האפי, והזמרת הנהדרת שלהם, דאגמאר קראוז. שניהם אלבומים מאוד מומלצים. גם האלבום האחרון, Western Culture מעולה, אך הייתי ממליץ לשמוע קודם את הנ"ל.
 

Jflyaway

New member
יעני הכל טוב....

מסכים. ועוד פרובוקציה: ספר לנו על SLAP HAPPY ?
 

HelterSkelter1

New member
אותם אני עדיין לא מכיר ../images/Emo13.gif

שמעתי כמה קטעים של Slapp Happy, אבל זה מעט מדי כדי לדבר עליהם. לפי מה שהבנתי הסגנון שלהם הוא שילוב מסויים של פופ, אוונגארד וקאבארט. אמ"ג גם יכולים כמובן לעזור בנושא
NP - הפלטינה - הנערה עם שיער הפשתן - אם מדברים על ג'אז רוק, אז האלבום הזה פשוט מעולה. אני שומע אותו אחרי הרבה מאוד זמן מהפעם האחרונה, ומגלה קטעים מחדש. יש בו גם כמה קטעי פרוג מעולים אומנם (כמו קטע הנושא) אבל רובו זה ג'אז וג'אז-רוק. אהבתי במיוחד את Capricorn Dance של Berne Senensky ואת הביצוע האנרגטי ל Doxy של Sonny Rollins. מומלץ.
 

Jflyaway

New member
אם אהבת

את הנרי-פרה אני ממליץ לך על SLAP HAPPY יש לי אלבום מצויין שלהם, פשוט הולך טוב עם הנרי קאו, ובאיזשהו מקום אולי קשור....
 

noamrap

New member
אל קופר ואושיק לוי

אכן אושיק לוי שר את השיר של אל קופר באלבומו הראשון "קצת שקט". לשיר קוראים בביצוע של אושיק "אין מילים" והוא עושה את זה פשוט פנטסטי.
 
ללא ספק

לטעמי, הוא היה הזמר המעניין, ואולי גם החשוב ביותר בארץ, בתקופתו. חבל רק שזו היתה תקופה כל כך קצרה.
 
למעלה