גאונות
הר הקסמים\תומאס מאן. 721 עמודים, ספרית פועלים. נכתב בין השנים 1913-1924, הופיע בגרמניה ב1924. נחשב ליצירה הספרותית הגרמנית החשובה ביותר במאה ה20, וזיכה את מאן בפרס נובל לספרות. מעולם לא שיניתי דעתי על ספר במהלך קריאתו, כפי שקרה לי עם הספר הזה. תחושתי עם תחילת קריאת הספר היה: "תומאס מאן איכזב הפעם", וכן שלא מובנת לי ההמולה וסופרלטיבים שהורעפו על הספר הזה. עם סיום קריאתו , הבנתי גם הבנתי. פה המקום לציין, שאני מרגיש שבאמת קטונתי מלכתוב ביקורת על הספר הזה, זו בהחלט יומרה שמן הסתם תיכשל, כי קשה לי במילים פשוטות לנסות לתאר מה קורה שם. אפתח בציטוט הכריכה האחורית, שטרם קריאת הספר לא הבנתי ממנה הרבה (מי שמתנגד לקריאת כריכות אחוריות, מוזמן לדלג על הקטע): "וכך, במהומה, בדמדומים, בגשם, הוא נעלם מנגד עינינו. חיה בטוב, הנס קסטורפ, בן אונים לחיים, בן לבב נאמן! תם ונשלם סיפורך.סיפרנו אותו עד הסוף; הוא לא היה קצר ולא היה ארוך, הוא היה סיפור הרמטי. סיפרנו אותו למען עצמו, לא למענך, כי אתה הרי צנוע היית.- - - שלום עליך – אם תחיה ואם שם אחריתך! סיכוייך אינם טובים; חינגה זו, אליה נגררת, תימשך עוד כמה שנים קטנות, עמוסות חטא, ולא היינו מוכנים לערוב במחיר גבוה לשובך בשלום. - - - הרפתקאות בשר ורוח, שהעלו את פשטותך לדרגה גבוהה, הן יקיימוך ברוח עד מעבר לזמן אשר אתה, כבשר ודם, ספק אם תוכל להגיע אליו. הגיעו בחייך רגעים, בהם צמח לך, מתוך המוות ופריצות הגוף חלום אהבה מלא חזון ורב ממשל. האמנם תעלה פעם גם מקרב חג המוות העולמי הזה, מתוך אש קדחת זדונית זו, שהציתה מסביב את רקיע הערב המוריד גשמים, האם תעלה ותבוא פעם גם מכאן האהבה?" מיד עם סיום הקריאה, הבנתי כל מילה. ואם יורשה לי, בטרם אתחיל בסיפור המעשה, לרשום עוד מספר אבחנות: 1. הספר תורגם בשנת 1955. מה שהופך את העברית לדי מיושנת, ועם כל הסימפטיה שלי לעברית ישנה, זה קצת הורס את חווית הקריאה, במיוחד אחרי שהתרגלתי לתרגום של נילי מירסקי ל"בית בודנברוק". הגיע הזמן לתרגום מחודש. 2. נשאלתי ע"י אחד מחברי הפורום, אם הספר דומה ל"בית בודנברוק". התשובה היא חד משמעית לא, אפילו לא מזכיר (יש קשר סימבולי כלשהו בצורה בה הדמויות מתפתחות, אך זהו הקשר היחיד.) 3. גם הקוראים הבריאים ביותר בגופם ובנפשם, צפויים לפתח סימפטומים גופניים במהלך הקריאה; "אלת הירח" דיווחה על מחלת ריאות מסתורית דמוית שחפת, ואילו אני יכולתי להישבע מספר פעמים שעלה לי החום. 4. צריך לציין מה הספר הזה הוא לא. הוא לא ספר קל, ואני די גא בעצמי על שהצלחתי לסיים אותו. הוא לא ספר "זורם", ולא מהנה. הוא מאתגר. הוא לא טיול יפה ומהנה, הוא טיפוס על ההימלאיה( במיוחד בכרך הראשון, לא הצלחתי לקרוא יותר מ15-20 עמודים ביום). והוא מאוד מרגש, במיוחד הסיום שלו (את ה100 עמודים האחרונים קראתי ביום אחד, לא יכולתי להפסיק). אולי הסיבה להבדל בין תחילת הספר לסופו היא בגלל שכתיבת הספר נקטעה למספר שנים במלחמה,אז אני מניח שהפסקה של כמה שנים תגרום להבדלי סגנון ותוכן. 5. זהו אמנם רומן, אבל אני הייתי מכנה אותו בשם "רומן פילוסופי". למי שהוא חובב פילוסופיה, הספר הזה מומלץ קל וחומר. 6. לעולם אל תסמכו על רופאים מראשית המאה העשרים. סוף סוף, ניגש אל סיפור המעשה. "אדם צעיר, אדם פשוט, נסע בחומו של קיץ מעיר מולדתו האמבורג לדאבוס פלאץ שבקנטון גראובינדן. הוא נסע לשם על מנת שישהה שם שלושה שבועות." כך מתחילה שהותו של גיבורנו, הנס קסטרופ, בסנטוריום "ברגהוף", הנמצא בגבהים בקרבת העיר דאבוס שבשוויץ . הנס קסטורפ הוא בחור צעיר בן 23, מהנדס לבינוי ספינות, העולה אל הסנטוריום הן בשביל לבקר את בן דודו, יואכים צימסן, והן בשביל להחלים מהתקררות קלה בה לקה. במשך שלושת השבועות האלה, הוא נמצא על תקן של אורח, כך שהחובות המוטלות על הפציינטים של הסנטוריום אינם חלים עליו. הוא מתוודע לאורח החיים השגרתי של המקום (הכולל חמש ארוחות ביום, כל שחדר האוכל הוא בהחלט מקום מרכזי לעלילה), לנפשות הפועלות בו ול"סצינה החברתית" של המקום. כבר ביום הראשון צדות עיניו את קלאוודיה שושא, סלאבית נשואה ברברית במקצת, וזה כבר מתחיל להיות ברור לקורא (אם כי עדיין לא להנס עצמו) שהוא מאוהב בה. הוא מתוודע גם למר סטמבריני, הומניסט, פדגוג ופלפלן חריף מח, שהופך במרוצת הספר להיות המנטור של הנס קסטורפ, ורואה בו אובייקט פדגוגי, בו הוא יוכל להרביץ את משנתו. אך "בן זוגו" הקבוע של הנס קסטורפ במהלך השהייה שם הוא יואכים, ביחד הם עושים כמעט הכל (החל מישיבה זה ליד זה החדר האוכל וכלה בטיולים רגליים משותפים, והתנצחויות עם סטמבריני). יואכים הוא היפוכו של הנס קסטורפ: חייל במקצועו, הרואה בשהייה למעלה שהייה לצורך החלמה בלבד ולהוט עד מאודו לחזור אל הגדוד. בהתקרב שעתו של הנס קסטורפ לשוב אל ביתו, חייו הרגילים, מקצועו, משפחתו, או כל מה שמכונה בשם "ארץ השפילה", כינוי שהופך לביטוי של העולם הגשמי, הפיסי, האמיתי, חלה התדרדרות במצב בריאותו, ורופא הבית ("יועץ החצר") בירנס מגלה אצלו "נקודה לחה בחזה", מה שמעיד על קיומה של שחפת, ומצווה עליו להישאר עוד תקופת זמן של מספר חודשים. האורח הופך לדייר של קבע. אין צורך לומר, שהנס קסטורפ מקבל עליו ברצון רב את רוע הגזירה, ואפילו תוך כדי אנחת רווחה. הוא לא יצטרך להיפרד מגברת שושא, מושא אהבתו והערצתו. אך זה לא מוצא חן בעיני סטמבריני, שהוא ריאליסט גמור, בז לחיי הפריצות של "דרי מעלה", וחוזר ומזהיר את הנס קסטורפ, בדרכו הפילוסופית (המאתגרת מאוד את הקורא), מפני ניתוק הקשרים עם "ארץ השפילה", ובחירה במחלה ובחיי מעלה. אך לשווא... החודשים הופכים לשנה , ו... כמובן שישנן דמויות רבות, ובמשך הזמן נוספות לסיפור דמויות נוספות. המשמעותית ביניהן היא פרופסור נאפטא, יריבו האידיאולוגי של סטמבריני והיפוכו הגמור. לעומת סטמבריני הריאליסט, התומך במודרניזם ובקדמה, מתייצב נאפטא, איש המסדר הישועי, תומך הכנסיה, ובז לרעיונות הקידמה כגון אינדיבידואליזם ורעיונות כמו "צדק אזרחי" וכו'. ניתן לומר שהמחלה היא דמות בפני עצמה; כל הדמויות בספר חולות, והמחלה מהווה סמל למוות, לרוחניות, לבריחה, לחירות. המחלה והמוות אף הוא, שדרים בכפיפה אחת. כך מתגולל לו הסיפור, כתוב ביד אומן, ומרתקים במיוחד הם התהליכים הנפשיים העוברים על הנס קסטורפ במרוצת הזמן. המהפך שהוא עובר ממהנדס , איש טכני גשמי, פשוט לחלוטין, ההופך בהשפעת ההר, מוריו הרוחניים והוא עצמו, לאדם בעל שיעור קומה רוחני, תהליך התייחסותו אל מושא אהבתו, תהליך התרחקותו מארץ השפילה. בנוסף באות לידי ביטוי בספר מגוון הדעות השליטות בימים ההם, בנושאי חיים רבים; מדע, פוליטיקה וממשל, חברה, חיים ומוות.
הר הקסמים\תומאס מאן. 721 עמודים, ספרית פועלים. נכתב בין השנים 1913-1924, הופיע בגרמניה ב1924. נחשב ליצירה הספרותית הגרמנית החשובה ביותר במאה ה20, וזיכה את מאן בפרס נובל לספרות. מעולם לא שיניתי דעתי על ספר במהלך קריאתו, כפי שקרה לי עם הספר הזה. תחושתי עם תחילת קריאת הספר היה: "תומאס מאן איכזב הפעם", וכן שלא מובנת לי ההמולה וסופרלטיבים שהורעפו על הספר הזה. עם סיום קריאתו , הבנתי גם הבנתי. פה המקום לציין, שאני מרגיש שבאמת קטונתי מלכתוב ביקורת על הספר הזה, זו בהחלט יומרה שמן הסתם תיכשל, כי קשה לי במילים פשוטות לנסות לתאר מה קורה שם. אפתח בציטוט הכריכה האחורית, שטרם קריאת הספר לא הבנתי ממנה הרבה (מי שמתנגד לקריאת כריכות אחוריות, מוזמן לדלג על הקטע): "וכך, במהומה, בדמדומים, בגשם, הוא נעלם מנגד עינינו. חיה בטוב, הנס קסטורפ, בן אונים לחיים, בן לבב נאמן! תם ונשלם סיפורך.סיפרנו אותו עד הסוף; הוא לא היה קצר ולא היה ארוך, הוא היה סיפור הרמטי. סיפרנו אותו למען עצמו, לא למענך, כי אתה הרי צנוע היית.- - - שלום עליך – אם תחיה ואם שם אחריתך! סיכוייך אינם טובים; חינגה זו, אליה נגררת, תימשך עוד כמה שנים קטנות, עמוסות חטא, ולא היינו מוכנים לערוב במחיר גבוה לשובך בשלום. - - - הרפתקאות בשר ורוח, שהעלו את פשטותך לדרגה גבוהה, הן יקיימוך ברוח עד מעבר לזמן אשר אתה, כבשר ודם, ספק אם תוכל להגיע אליו. הגיעו בחייך רגעים, בהם צמח לך, מתוך המוות ופריצות הגוף חלום אהבה מלא חזון ורב ממשל. האמנם תעלה פעם גם מקרב חג המוות העולמי הזה, מתוך אש קדחת זדונית זו, שהציתה מסביב את רקיע הערב המוריד גשמים, האם תעלה ותבוא פעם גם מכאן האהבה?" מיד עם סיום הקריאה, הבנתי כל מילה. ואם יורשה לי, בטרם אתחיל בסיפור המעשה, לרשום עוד מספר אבחנות: 1. הספר תורגם בשנת 1955. מה שהופך את העברית לדי מיושנת, ועם כל הסימפטיה שלי לעברית ישנה, זה קצת הורס את חווית הקריאה, במיוחד אחרי שהתרגלתי לתרגום של נילי מירסקי ל"בית בודנברוק". הגיע הזמן לתרגום מחודש. 2. נשאלתי ע"י אחד מחברי הפורום, אם הספר דומה ל"בית בודנברוק". התשובה היא חד משמעית לא, אפילו לא מזכיר (יש קשר סימבולי כלשהו בצורה בה הדמויות מתפתחות, אך זהו הקשר היחיד.) 3. גם הקוראים הבריאים ביותר בגופם ובנפשם, צפויים לפתח סימפטומים גופניים במהלך הקריאה; "אלת הירח" דיווחה על מחלת ריאות מסתורית דמוית שחפת, ואילו אני יכולתי להישבע מספר פעמים שעלה לי החום. 4. צריך לציין מה הספר הזה הוא לא. הוא לא ספר קל, ואני די גא בעצמי על שהצלחתי לסיים אותו. הוא לא ספר "זורם", ולא מהנה. הוא מאתגר. הוא לא טיול יפה ומהנה, הוא טיפוס על ההימלאיה( במיוחד בכרך הראשון, לא הצלחתי לקרוא יותר מ15-20 עמודים ביום). והוא מאוד מרגש, במיוחד הסיום שלו (את ה100 עמודים האחרונים קראתי ביום אחד, לא יכולתי להפסיק). אולי הסיבה להבדל בין תחילת הספר לסופו היא בגלל שכתיבת הספר נקטעה למספר שנים במלחמה,אז אני מניח שהפסקה של כמה שנים תגרום להבדלי סגנון ותוכן. 5. זהו אמנם רומן, אבל אני הייתי מכנה אותו בשם "רומן פילוסופי". למי שהוא חובב פילוסופיה, הספר הזה מומלץ קל וחומר. 6. לעולם אל תסמכו על רופאים מראשית המאה העשרים. סוף סוף, ניגש אל סיפור המעשה. "אדם צעיר, אדם פשוט, נסע בחומו של קיץ מעיר מולדתו האמבורג לדאבוס פלאץ שבקנטון גראובינדן. הוא נסע לשם על מנת שישהה שם שלושה שבועות." כך מתחילה שהותו של גיבורנו, הנס קסטרופ, בסנטוריום "ברגהוף", הנמצא בגבהים בקרבת העיר דאבוס שבשוויץ . הנס קסטורפ הוא בחור צעיר בן 23, מהנדס לבינוי ספינות, העולה אל הסנטוריום הן בשביל לבקר את בן דודו, יואכים צימסן, והן בשביל להחלים מהתקררות קלה בה לקה. במשך שלושת השבועות האלה, הוא נמצא על תקן של אורח, כך שהחובות המוטלות על הפציינטים של הסנטוריום אינם חלים עליו. הוא מתוודע לאורח החיים השגרתי של המקום (הכולל חמש ארוחות ביום, כל שחדר האוכל הוא בהחלט מקום מרכזי לעלילה), לנפשות הפועלות בו ול"סצינה החברתית" של המקום. כבר ביום הראשון צדות עיניו את קלאוודיה שושא, סלאבית נשואה ברברית במקצת, וזה כבר מתחיל להיות ברור לקורא (אם כי עדיין לא להנס עצמו) שהוא מאוהב בה. הוא מתוודע גם למר סטמבריני, הומניסט, פדגוג ופלפלן חריף מח, שהופך במרוצת הספר להיות המנטור של הנס קסטורפ, ורואה בו אובייקט פדגוגי, בו הוא יוכל להרביץ את משנתו. אך "בן זוגו" הקבוע של הנס קסטורפ במהלך השהייה שם הוא יואכים, ביחד הם עושים כמעט הכל (החל מישיבה זה ליד זה החדר האוכל וכלה בטיולים רגליים משותפים, והתנצחויות עם סטמבריני). יואכים הוא היפוכו של הנס קסטורפ: חייל במקצועו, הרואה בשהייה למעלה שהייה לצורך החלמה בלבד ולהוט עד מאודו לחזור אל הגדוד. בהתקרב שעתו של הנס קסטורפ לשוב אל ביתו, חייו הרגילים, מקצועו, משפחתו, או כל מה שמכונה בשם "ארץ השפילה", כינוי שהופך לביטוי של העולם הגשמי, הפיסי, האמיתי, חלה התדרדרות במצב בריאותו, ורופא הבית ("יועץ החצר") בירנס מגלה אצלו "נקודה לחה בחזה", מה שמעיד על קיומה של שחפת, ומצווה עליו להישאר עוד תקופת זמן של מספר חודשים. האורח הופך לדייר של קבע. אין צורך לומר, שהנס קסטורפ מקבל עליו ברצון רב את רוע הגזירה, ואפילו תוך כדי אנחת רווחה. הוא לא יצטרך להיפרד מגברת שושא, מושא אהבתו והערצתו. אך זה לא מוצא חן בעיני סטמבריני, שהוא ריאליסט גמור, בז לחיי הפריצות של "דרי מעלה", וחוזר ומזהיר את הנס קסטורפ, בדרכו הפילוסופית (המאתגרת מאוד את הקורא), מפני ניתוק הקשרים עם "ארץ השפילה", ובחירה במחלה ובחיי מעלה. אך לשווא... החודשים הופכים לשנה , ו... כמובן שישנן דמויות רבות, ובמשך הזמן נוספות לסיפור דמויות נוספות. המשמעותית ביניהן היא פרופסור נאפטא, יריבו האידיאולוגי של סטמבריני והיפוכו הגמור. לעומת סטמבריני הריאליסט, התומך במודרניזם ובקדמה, מתייצב נאפטא, איש המסדר הישועי, תומך הכנסיה, ובז לרעיונות הקידמה כגון אינדיבידואליזם ורעיונות כמו "צדק אזרחי" וכו'. ניתן לומר שהמחלה היא דמות בפני עצמה; כל הדמויות בספר חולות, והמחלה מהווה סמל למוות, לרוחניות, לבריחה, לחירות. המחלה והמוות אף הוא, שדרים בכפיפה אחת. כך מתגולל לו הסיפור, כתוב ביד אומן, ומרתקים במיוחד הם התהליכים הנפשיים העוברים על הנס קסטורפ במרוצת הזמן. המהפך שהוא עובר ממהנדס , איש טכני גשמי, פשוט לחלוטין, ההופך בהשפעת ההר, מוריו הרוחניים והוא עצמו, לאדם בעל שיעור קומה רוחני, תהליך התייחסותו אל מושא אהבתו, תהליך התרחקותו מארץ השפילה. בנוסף באות לידי ביטוי בספר מגוון הדעות השליטות בימים ההם, בנושאי חיים רבים; מדע, פוליטיקה וממשל, חברה, חיים ומוות.
