משהו קצת שונה
ביום ראשון התעוררתי מוקדם. אמא העירה אותי, ומלמלה משהו על הליכה למקום אחר. האמת שלא ממש האמנתי. היא הרי יודעת היטב, אמאל´ה כמה כיף לי איתה בבית, יכול להיות שהיא תשלח אותי למקום זר? למקום חדש, עם אנשים זרים, וריח שונה... כן, בטח שאני מבינה. היא צריכה לחזור לעבודה, פרנסה, הכל נכון. אבל אני, אני יש לי הרגלים משלי, ובית משלי, ופינת משחקים, ואת תשומת הלב של אמא או של המטפלת ההיא, ועכשיו - מה יהיה עלי עכשיו? שמעתי כבר את הסיפורים על המטפלות שמדברות בטלפון, על אלה שרק עושות הצגות ליד ההורים, על אלה שמעשנות ליד התינוקות, שמענישות תינוקות שבוכים יתר על המידה. ועוד לא דיברתי על אלה שמדברות עברית ברמה של כתה ה´, או מדליקות את הרדיו בקולי קולות אחרי פיגוע. שמעתי על אכזריות של תינוקות בוגרים יותר, שמעתי דברים די איומים, ואני קצת, איך לומר, קצת חוששת... כן, סביר להניח שהכל יהיה בסדר. הכל הרי תמיד מסתדר בסוף. אבל מה יקרה אם לא? איך אמא תדע? הרי אני עוד לא יודעת לדבר. איך היא תדע אם הבכי שלי בבוקר, כשהיא הולכת לעבודה, האם הוא בכי של געגוע אליה או פחד מהגן? איך אסביר את עצמי? אולי בכל זאת אמאל´ה, אולי עוד קצת בבית? אולי עם מטפלת? אולי, אם ממש רוצים לחסוך, להצטרף לעוד תינוק או שניים עם מטפלת שאמא מכירה כבר? זהו, אני אולי קטנה, ולא יודעת לדבר, אבל רציתי שתדעו גם את דעתי. ולא, ממש לא התכוונתי לגרום לאמא להזיל דמעה. אני אוהבת אותה הכי בעולם ושום דבר לא ישנה את זה...