ב- 1 בספטמבר

ב- 1 בספטמבר

אני מכניסה את הבת שלי לגן בפעם הראשונה. היא תהיה בת תשעה וחצי חודשים. יש כאן הרבה הורים מנוסים אז רציתי לבקש קצת עידוד
 
בתור הורה מנוסה...

רציתי להגיד לך שיהיה בסדר. כולנו עברנו את הרגע הזה, מי יותר ומי פחות... הקושי בפרידה, החשש המתמיד שהכל בסדר - זה הכל טבעי... אבל אל תשכחי שאת לא הראשונה ושרבים כבר עשו את זה לפניך והילדים שלהם גדלו ופרחו... במחשבה שניה...אין לי ילדים...טוב תשכחי ממה שכתבתי... (אבל הייתי קרוב - לא ?)
 

מיכל31

New member
מה שבטוח יהיה בסדר

אם ילדך כמו הבת שלי אז היא תגיד לך ביי ותטרוק לך את הדלת בפרצוף, אם ילדך כמו הבן שלי אז הולך להיות לך סרט טורקי. אז הרבה כח.
 

י פ ע ת

New member
אני שמחה בשבילה...

לסבול היא בטח לא תסבול בחברת בני גילה, פעילויות מותאמות לגילה ושלל משחקים...מה כבר יכול להיות רע חוץ ממשברון קטן עקב השינוי? את יכולה להיות רגועה שהיא עצמה כבר זקוקה לזה יותר ממה שאת חושבת. ייתכן בכי קורע לב בימים הראשונים אבל זה מאד לגיטימי כי כל התחלה היא קשה. הייתי מציעה לך לקשר בינה לבין ילדה מהגן העתידי בימים שנותרו עד ה-1.9 כדי להקל עליה את ההשתלבות. <אוףףף מזכיר לי שהחופש שלי נגמר>
 

טאקילה~*

New member
זו קריעה אין ספק..../images/Emo7.gif

הפרידה הראשונה תהיה מלווה בהרבה דמעות. ההסתגלות לוקחת ימים לפעמים שבועות, פחד הנטישה, עם הזן היא תבין שהיא באה לגן וחוזרת הביתה. היא תלמד לפרוח ,כל יום תקבלי ממנה חוויות חדשות, עם הזמן תתרגלו למצב החדש, בהצלחה..אני ניפרדתי משלושה תינוקות ביום אחד, ילדה בת שנה ושמונה חודשים, ותאומים בני חצי שנה,זה היה ים של דמעות...עכשיו הם גדלו ראבק מי יעיר אותם שיצאו לשחק חחחחחחחחחחחחחחחחחחח בהצלחה וקלות לך ולה
 

Windbluesea

New member
תהי חזקה......

כי בשלב שהוא תצטרכי להשאיר אותה לבד.... וזה כ"כ קשה לשמוע את הבכי ולא לגשת אליהם עלי עבר שבוע מאוד קשה,הייתי מכניס את הבת שלי לגן ועומד בחוץ ושומע אותה בוכה ונקרע לי הלב..... אבל בסופו של דבר זה עובר והם מתרגלים לגן ולסביבה החדשה... אבל צפי לפחות לשבועיים קשים. בהצלחה
 

טליה34

New member
את בהחלט יכולה להיות

רגועה. אני מניחה שאת הגן בדקת, המלצות קיבלת ומה שנשאר זה החשש מהאופן בו הילדה תסתגל. אז מנסיון שלי - בעיית ההסתגלות היא שלך ולא שלה.... את הגדולה הכנסתי גם בגיל 9 חודשים. ביום הראשון הייתי איתה כמה שעות, ביום השני שעה...הלכתי...חזרתי.. ביום השלישי השארתי אותה ויצאתי בוכה..."איך אני משאירה ככה ילדה קטנה". היא לא בכתה...אבל אני במשך השבוע הראשון בכיתי בכל בוקר....חחחחחחח הילדה השנייה - היא כבר בגיל 4 חודשים נכנסה. אני הייתי משופשפת יותר, מנוסה יותר, רגועה יותר. בכיתי רק ביום הראשון....טוב אולי גם ביום השני. וזהו. לילדה היה קצת יותר קשה....אבל זה בשל סיבות אחרות שלא שייכות.......
 
נוגה...

את תאומותי הכנסתי בגיל אחד עשר חודשים למעון. מנסיוני - אם "תלכי על זה" בלב שלם, ברצון ובאמונה שזה הדבר הנכון לעשותו - לילדונת, לך ולמשפחה - תעבור אליה רוחך הטובה והאנרגיה החיובית שלך, ושתיכן תהיו שמחות וטובות לב. בלי טקסי פרידה ארוכים, רוויי דמעות, ובעיקר, עד כמה שאפשר, ללא נקיפות המצפון ההוריות האלה, שאנחנו כל כך נוטים להמתמחות בהן... בהצלחה, בהנאה, ושנה טובה
 

קסומה

New member
ופה אני חייבת לומר

הילדה הגדולה שלי היא ילדה סתגלנית. מסתגלת לכל מצב לכל מקום ולה לא ממש דאגתי. אחרי יום יומיים היא כבר היתה המנהיגה בגן ותפעלה את הילדים ביחד עם הגננת.....חחח עם הקטנה עברתי סיוט. כנראה שהיא מאנה להתבגר והגיעה השעה והייתי חייבת לשלוח אותה לפעוטון. בגיל 11 חודש היא נכנסה ומאז שנה שלמה לא הפסיקה ליילל כשהלכתי. כל יום אותו הסיפור. הייתי הולכת לעבודה עם עיניים דומעות,ולב כבד. וכך חלפו להם כמה חודשים כמעט עד סוף השנה היא ייללה. הגננות אמרו לי שהיא משחקת לי ברגשות סתם שדקה אחרי שאני הולכת היא מפסיקה לבכות. וכך עברה לה ש נ ה. בשנה שעברה העברתי אותה לגן אחר. חששתי מהמעבר, מההסתגלות, מהבכי הקורע לב שלה וידעתי שגם אני הולכת להזיל לא מעט דמעות. ו..........לא להאמין, הילדה כל כך שמחה להיות בגן הזה, לשחק עם הילדים. המעבר הזה הזיל לנו דמעה יום אחד בלבד. פה כבר הייתי בטוחה במאת האחוזים שהבעיה לא היתה אצל הבת אלא בגן שבו היא היתה. היום היא פורחת, רצה לגן, יש לה חברות, ואין מאושרת ממני. ולמה אני מספרת לך את זה? חשוב לנו ההורים לדעת שלילדים יש את הדרכים שלהם כדי לומר לנו איפה רע להם ואיפה טוב. אני תמיד חשבתי שבגלל שהיא קטנה ומפונקת היא בוכה. היום אני מקווה שלא נעשה לה שם עוול ומנסה לדחוק את השנה ההיא עמוק בתת ההכרה שלי.....שימי
לתגובות של ביתך בחודש הראשון, זה החודש המכריע. תמיד תהיי עם היד על הדופק לגבי התגובות שלה כשאת לוקחת אותה לגן וכשאת מחזירה אותה משם....... הילדים האלה חכמים מעל המשוער ואת שפת הגוף שלהם קל מאוד לקרוא... בהצלחה אמא טרייה. ושיהיה רק טוב
 

giulietta

New member
הדבר הכי חשוב בגיל הרך

זה המטפלות. אם המטפלת היא אישה חמה, רכה , מנוסה (אמא בעצמה), סבלנית, עובדת במקום מתוך אהבה ולא מחוסר ברירה - יש סכוי טוב להסתגלות מהירה ולשנה טובה. אצל בתי בגן היו שתי מטפלות לקבוצה שלה. בבוקר שהיתה המטפלת האמהית, הקטנה רצה בשמחה בלי לבזבז זמן על טכסי פרידה ואחר הצהריים בקושי רב היתה מסכימה לעבור מהידיים שלה לידיים שלי...
לעומת זאת, כשנכחה במקום המטפלת הצעירה, בת 21 שעוד מחפשת את עצמה, קרה ועצורה הילדה נצמדה אלי והייתי נאלצת לחכות עד שתגיע גם השניה. עזבי תוכניות דידקטיות בלה בלה...הכי חשוב - החום של המטפלת. בהצלחה. ג´ול
 
זה לא נכון

אני בת 21 ולפני העבודה שאני עובדת בה עכשיו הייתי עוזרת גננת (מטפלת) והייתי נותנת לילדים בגן הרבה חום ואהבה ואהבתי אותם מאוד ותמיד שיחקתי איתם עשיתי להם פעילות והייתי עושה להם כל הזמן ריכוז בבוקר ממש כמו הגננת ולעומת זאת הגננת לא עשתה כלום כל היום כל הזמן היתה יושבת ומדברת בטלפון ולא עושה איתם כלום. רק שהורים היו מגיעים לגן היא היתה מחליפה אותי בריכוז עם הילדים שהורים יחשבו שהיא זאת שמעסיקה אותם ולא העוזרת. ותאמיני לי שנתתי להם חום ואהבה ללא גבולות, אני חולה על ילדים.
 

giulietta

New member
אמרתי:

"בת 21 שעוד מחפשת את עצמה, קרה ועצורה". את לא המקרה. חבל שלא היית בגן של בתי השנה.
 
כן ראיתי שזה מה שכתבת

אבל זה לא בהיכרח יש גם בנות 40 ו- 50 שהם קרות ועצורות חבל באמת שהבת שלך לא היית בגן שלי היא היתה מתה עליי ונהנית לבוא לגן.
 
היא לא התכוונה לכל בנות ה- 21, רק

לאחת הספציפית הזאת. ובטח שהייתי שמחה להביא את הבת שלי לגן שלך. בתנאי שתהיי כל היום עם הילדים ולא תיכנסי פה לפורום!!!
 

נעמי 1

New member
חחחחחח נוגה... את מתוקה../images/Emo9.gif

אגב, גם אני טיפלתי בילדי הקיבוץ כשהייתי בתיכון. הם מאוד אהבו אותי וגם אני החזרתי להם אהבה... שרפתי להם כמה חולצות לבנות... עם המגהץ הישן
הצלתי אותם מצעקות המטפלת הזקנה חייק´ה (מנוחתה עדן) כל פעם שהם עשו פיפי במיטה. אבל את אהבה הגדולה שלהם הם החזירו לי בניפוח בלונים מקנדומים... בארוחת צהריים אחת. נעמי
 

קסומה

New member
גם אני בגילגול הקודם שלי

הייתי עוזרת לגננת. היתה לנו מישהי שעבדה איתנו, בת 40 בערך, קרה כקרח. היתה מחליפה לקטנטנים טיטול עם כפפות (בטענה שבבית חולים עובדים כך מטעמים סניטריים)....בלי מגע אוהב, בלי דיגדוג מענג, ככה ברגשות קפואים היתה מסיטה את הראש שלה הצידה מהריח ועושה את זה מהר ככל שניתן. הזמן שלו היא חיכתה כל היום זה שינת צהרים....רוצה רק להשכיב אותם לישון.... שלא נדע ממטפלות כאלה....
 
באמת שמתי את הדגש על המטפלות

והיחס שלהן כשחיפשתי לה גן, ומצאתי בסוף גן נחמד שהגננת בו נתנה לי הרגשה ממש טובה. רק שאני לא יודעת עדיין מי יהיו המטפלות. מקווה שיהיה בסדר. באמת הבעיה היא אצלי שאני עדיין רוצה לשמור אותה בתוך צמר גפן נעים ורך .... אבל בסוף אני אתחשל, כמו כולם
 
למעלה