בעוד שהפעלים מניח ומלין שניהם
מגזרת נחי ע"ו, ויש להן שתי צורות ניקוד שונות: אחת בדגש ע"ד חפ"נ ושנייה בצירי ע"ד נע"ו, הרי הפעלים שציינת - אין דינם כזה: מַזִּיעַ - שורשו י-ז-ע, והוא נוהג ע"ד חפ"נ בדומה ל"חבריו": י-צ-ב, י-צ-ג, י-צ-ק, י-צ-ע, י-צ-ר, י-צ-ת. ואיני מכיר צורת מזיע בצירי. ואתה מכיר? היכן? והפועל מטיל בפתח ו/או בצירי הוא בעל שני שורשים שונים: ט-ו-ל, נ-ט-ל , ואני נהגתי להבחין ביניהם לפי שורשיהם כך: ט-ו-ל משמעותו לזרוק, על כן מֵטיל כידון; לעומתו נ-ט-ל משמעותו לקחת, ל(נ)טול, ולכן הגיוני שנאמר הִטִּיל עלינו לנקות, לשלם (גם מסים), אבל מבדיקה שערכתי אצל אא"ש גיליתי שיש בלבול ושני השורשים מציינים משמעות דומה לעתים. וזה בהחלט מוזר בעיניי. אך מה לעשות? וכי אני קובע הלכות?! בהקשר זה אני נזכר בפועל הסית, ששורשו הנו ס-ו-ת, ובכל זאת הוא מופיע בדומה ל-נ-ו-ח וכן ל-ו-נ בשתי צורות ניקוד (הֵסית והִסִּית), אלא שכאן שניהם מופיעים באותה המשמעות. אני מניח שישנם עוד פעלים מוזרים כאלה. מי יכול להוסיף מצקלונו ולתרום מזיכרונו? נפלאות דרכי השם. כבר אמרנו?