בתיה ../images/Emo16.gif
היום ליוויתי חברה בדרכה האחרונה. בתיה, שכל כך אהבתי, בתיה שהייתה לי כמו אם, שלימדה אותי על עצמי. בתיה, שלמרות המחלה המשפילה והמעוותת לא ויתרה ותמיד דאגה להמשיך ולהתאים עגיל לצמיד, לצבוע את השיער גם שהיה מדובלל, ולסדר את הצפרניים גם שכבר לא ראתה אותן. בתיה, שאמרה לי שזו זכות שמאור נולד לי אבל שזו זכות שלמאור יש אמא כמוני, שלימדה אותי שמעבר להיותי אמא אני גם בן אדם, ובת זוג. רציתי להגיד לה עד כמה הייתה לי זכות להיות חברה שלה. בתיה, שתמכה בי ועזרה לי והבינה אותי, שעודדה אותי לצמוח ולהבשיל, שעזרה לי להגיע להחלטות, ששמחה עבורי בשינויי החיים (עברת לפרובנס הפרטית שלך - ככה היא אמרה לי שעברנו לגליל). בתיוש, שהיו לה ידיים של אמא, שהסרטן המגעיל לא קילקל. ששמחה עבורי ודאגה לי (איך הילדים מסתדרים בצפון, תספרי לי, בואי נדבר רק עליהם...) וצחקה לסיפורים שלי על הילדים, גם בפעם האחרונה שדיברנו אצלה, כשהיא כבר לא רואה ובקושי מדברת. בתיה שבעלה אהב כל כך שהיה לו קשה לתת לה ללכת, שרצתה שאעשה עוד ילד, שיהיה לה כמו נכד. רציתי לבקש ממך סליחה בתיוש, ביום ראשון שבאתי לבקר אותך בהוספיס, לא יכולתי להסתכל עליך בתיה, לא יכולתי לגעת, זו כבר לא היית את בתיה,, ובכיתי, וידעתי שתביני. נלחמת כמו לביאה שנה וחצי, במלחמה אבודה מראש, לא ויתרת, לא הרפית, הספקת להגשים חלומות, לנסוע ליוון ולפרובנס למרות הקושי הפיזי הגדול, לראות את בתך מסיימת קורס קצינות, לחגוג יום הולדת 50 בהפקת ענק כמו שרק את יודעת, לכל החברים, ולהרגיש נאהבת על כולנו. רציתי להגיד גם תודה - לדורון, רותי וגלית שהיו לי קבוצת תמיכה, ותודה גדולה ומיוחדת לעמנואל, שלא הספקתי להתקשר אליך לפני כניסת שבת, הייתי לי מורה דרך בשבועות האחרונים, ותודה, תודה ענקית על העזרה, על המילה ועל ההבנה לכל מי שכתב לי בזמנו ועכשיו לא הזכרתי. עצוב לי, מאוד.
היום ליוויתי חברה בדרכה האחרונה. בתיה, שכל כך אהבתי, בתיה שהייתה לי כמו אם, שלימדה אותי על עצמי. בתיה, שלמרות המחלה המשפילה והמעוותת לא ויתרה ותמיד דאגה להמשיך ולהתאים עגיל לצמיד, לצבוע את השיער גם שהיה מדובלל, ולסדר את הצפרניים גם שכבר לא ראתה אותן. בתיה, שאמרה לי שזו זכות שמאור נולד לי אבל שזו זכות שלמאור יש אמא כמוני, שלימדה אותי שמעבר להיותי אמא אני גם בן אדם, ובת זוג. רציתי להגיד לה עד כמה הייתה לי זכות להיות חברה שלה. בתיה, שתמכה בי ועזרה לי והבינה אותי, שעודדה אותי לצמוח ולהבשיל, שעזרה לי להגיע להחלטות, ששמחה עבורי בשינויי החיים (עברת לפרובנס הפרטית שלך - ככה היא אמרה לי שעברנו לגליל). בתיוש, שהיו לה ידיים של אמא, שהסרטן המגעיל לא קילקל. ששמחה עבורי ודאגה לי (איך הילדים מסתדרים בצפון, תספרי לי, בואי נדבר רק עליהם...) וצחקה לסיפורים שלי על הילדים, גם בפעם האחרונה שדיברנו אצלה, כשהיא כבר לא רואה ובקושי מדברת. בתיה שבעלה אהב כל כך שהיה לו קשה לתת לה ללכת, שרצתה שאעשה עוד ילד, שיהיה לה כמו נכד. רציתי לבקש ממך סליחה בתיוש, ביום ראשון שבאתי לבקר אותך בהוספיס, לא יכולתי להסתכל עליך בתיה, לא יכולתי לגעת, זו כבר לא היית את בתיה,, ובכיתי, וידעתי שתביני. נלחמת כמו לביאה שנה וחצי, במלחמה אבודה מראש, לא ויתרת, לא הרפית, הספקת להגשים חלומות, לנסוע ליוון ולפרובנס למרות הקושי הפיזי הגדול, לראות את בתך מסיימת קורס קצינות, לחגוג יום הולדת 50 בהפקת ענק כמו שרק את יודעת, לכל החברים, ולהרגיש נאהבת על כולנו. רציתי להגיד גם תודה - לדורון, רותי וגלית שהיו לי קבוצת תמיכה, ותודה גדולה ומיוחדת לעמנואל, שלא הספקתי להתקשר אליך לפני כניסת שבת, הייתי לי מורה דרך בשבועות האחרונים, ותודה, תודה ענקית על העזרה, על המילה ועל ההבנה לכל מי שכתב לי בזמנו ועכשיו לא הזכרתי. עצוב לי, מאוד.
