ברצוני לשתף../images/Emo13.gif
מידי פעם אני נכנסת לפורום שלכם וממש נהנת, זה עדיף מלשבת בספריה לבד. אז רציתי לשתף אתכם בסיפור קצר שכתבתי, בין הדברים היחידים, אז ביקורת בונה תתקבל בברכה. ללא שם: השנה אמא שלי היתה צריכה לדאוג לדגל במכונית כי אבא היה עסוק מעל הראש עם סבתא. אשפזו אותה במקום מלא זקנים שכמעט אך אחד לא בא לבקר, היא אומרת שהיא רוצה ללכת הביתה אבל הרופא אומר שהשבר לא נרפא. תמיד שהוא יוצא מהחדר אז היא מסננת לעברו איזה קללה במרוקאית ואז אבא שלי ואני צוחקים. היום אמא ואני חזרנו מהשוק אחרי שקנינו מלא בשר, זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לרחוב הזה, כשהייתי הולכת עם אבא הוא היה אומר לי לחכות ואז הוא היה חוזר עם שקיות מסריחות, כמעט מסריחות כמו הריח שהיה נודף מהרחוב. אבל היום אמא לא הרשתה לי להשאר לבד, הסברתי לה שאני לא אוהבת את הריח אבל היא התעצבנה ואמרה לי שזה מה יש ושאני אגיד תודה שיש בכלל בשר בבית. היו שם מלא רגלים של תרנגולים והמדרכה הייתה מלאה בתערובת של מים דם וסבון. בהתחלה ניסיתי לכסות את האף עם החולצה שלי אבל השקיות שהחזקתי היו יותר מידי כבדות ולא רציתי להניח אותם על הרצפה שלא יתלכלכו. עד שסוף סוף יצאתי מהרחוב הזה החלטתי שאני לא יוכל יותר בחיים שלי בשר. בדרך כשחזרנו אמא קנתה דגל למכונית מילד אחד שמכר אותם בצומת, בהתחלה הוא אמר שזה ארבע שקל אבל אמא קנתה בשתים. כשהגענו הביתה אמא שמה את השקיות במטבח ואמרה שהיא חייבת ללכת, היא אמרה לי לקחת את אורית ושאול מהגן לסדר את השקיות ולתלות את הדגל הגדול במרפסת. זה היה התפקיד שלי כל שנה, אני הייתי תולה את הדגל, ובניגוד לכל שאר התפקידים שלי דווקא הייתי אוהבת אותו, כי אהבתי את הדגל והייתי קושרת אותו חזק חזק כדי שלא יעוף ברוח. אבל כשסיימתי לסדר את כל מה שהיה בשקיות כבר היה אחד וחצי והייתי צריכה להוציא את האחים שלי מהגן. בדרך שאול שאל אותי איפה זה ג'נין, ועניתי לו למרות שלא ממש ידעתי והוא שאל מי גר שם אז אמרתי לו שערבים ואז הוא שאל אם גם עכשיו יש שם ערבים אז אמרתי לו שכן. בערב כשאימא רחצה אותו הוא סיפר לה על ג'נין, רק שהוא היה אומר ז'נין. ואז אמא אמרה לו בדיוק איפה זה והיא סיפרה לו שלמרות שהיה מגיע לערבים שנכנס בהם זה לא קרה, ושאמרו בחדשות שזה היה כי העולם שונא אותנו. ואז שאול שאל למה? אז היא אמרה לו בגלל שאנחנו יהודים, ואז שאול שאל אם העולם שונא אותנו בגלל שאנחנו יהודים כמו שאנחנו שונאים את הערבים בגלל שהם ערבים. ואז אמא הסבירה לו שהעולם שונא אותנו בלי סיבה ואנחנו שונאים את הערבים בגלל שהם הורגים אותנו " כמו שהם עשו לבלה?" שאול שאל, ואז אמא אמרה לו שכן. כשהיא סיפרה על זה לאבא אז הוא דיבר עם הגננת ואמר לה שהוא ואמא לא מסכימים שידברו על הדברים האלה עם ילדים בני חמש. אני חושבת שהיא הסכימה כי למחרת הוא שאל אותי איך נראה הכותל. וגם אז עניתי לו למרות שלא ידעתי בדיוק. אחרי בצפר נסעתי באוטובוס לבית חולים כדי לבקר את סבתא, והיא נישקה אותי כמו תמיד והביאה לי עוגיה, אכלתי אותה למרות שלא רציתי כי פחדתי שהיא תיעלב. עזרתי לה לקחת כדור שהאחות נתנה לנו, והיא סיפרה לי שהם בכלל לא עוזרים לה. כשאבא בא הוא ליטף אותי בראש והחליף כמה מילים עם סבתא במרוקאית כדי שאני לא אבין, אבל הם לא ידעו שאני מבינה קצת. הוא אמר לה שהרופא רוצה להשאיר אותה עוד ואז היא עוד פעם קיללה אותו אבל הפעם רק אני צחקתי. שדוד עזרא בא עם דודה שושנה והילדים הם עשו הרבה רעש ואז הזקנה שהייתה בחדר צעקה שהיא מנסה לישון למרות שהיה רק חמש. אז יצאנו עם סבתא לחדר ששם אף אחד לא ניסה לישון. דוד עזרא ואבא התווכח איפה ניסע ביום העצמאות, עזרא רצה שנעשה על האש בחצר החדשה שלהם ואבא רצה שנטייל. עד שהם החליטו שנטייל הם התחילו להתווכח לאן. וסבתא אמרה שהיא לא תוכל לבוא השנה ואז אבא ודוד עזרא אמרו שגם אם הרופא יביא שמירה הם יסחבו אותה איתם. אני הצעתי שנלך לירושלים כי אף פעם עוד לא היינו שם אבל אבא אמר שזה יותר מידי רחוק. כשהלכתי לחדר של סבתא להביא שתייה הזקנה שאף אחד לא בא אליה אף פעם קראה לי. בהתחלה פחדתי כי מקודם היא צעקה עלינו אבל עכשיו היא ביקשה יפה. כשהיא חייכה ראיתי שבקושי יש לה שיניים.היה לה ריח של תרופות למרות שחשבתי שיהיה לה ריח כמו של הזקנים האחרים. היא הושיטה לי סוכריית מנטה ישנה ואמרה משהו שלא הבנתי.שאלתי אותה מה היא אמרה אז היא הסבירה לי שהיא אמרה שאני ילדה יפה ושהיא אמרה את זה ביידיש. היא לקחה לי את היד וליטפה אותה עם הידיים המקומטות שלה. אז חייכתי ואמרתי לה שאני צריכה ללכת. אחרי שהלכתי זרקתי את הסוכרייה בפח בלי שהיא תראה, והתחלתי לרחם עליה כי הנכדים שלה אף פעם לא באים. כשבאתי לסבתא למחרת אמרו לי שהיא בבדיקות ותכף תחזור. אז חיכיתי על המיטה שלה. ואז הזקנה עם השיניים התחילה עוד פעם לדבר איתי. היא שאלה אותי איך קוראים לי ועניתי לה, ואז היא שאלה בת כמה אני ואמרתי לה שאני בת ,9 ואז היא חייכה וסיפרה לי שהיא הייתה בת תשע היו לה הרבה אחים ואחיות ואבא ואמא ושמלות וצעצועים. אבל לא שאלתי אותה למה עכשיו אין, כי ראיתי את המספר שהיה לה על היד. היא אמרה לי שקוראים לה פולה ורצתה לתת לי עוד סוכריית מנטה אבל לא רציתי לקחת כי פחדתי שאם הנכדים שלה פתאום יפתיעו אותה לא יהיה לה מה לתת להם. ליד המיטה שלה ראיתי תמונה של איש אחד שנראה צעיר כמו הבן של בלה שעכשיו בצבא. אבל לא היה נראה לי שהוא עדיין צעיר כי התמונה שלו הייתה נורא ישנה. אחרי שדברנו קצת ביקשתי ממנה שתלמד אותי משהו ביידיש. והיא שאלה מה אני רוצה ללמוד אז אמרתי לה שתלמד אותי קללה ואז היא צחקה ולימדה אותי. כששאלתי אותה מה זה אומר בדיוק היא אמרה שזה "שכל האויבים שלנו יהיו עברים" אז צחקתי כי זה היה בדיוק מה שסבתא שלי הייתה אומרת במרוקאית כל פעם שהרופא היה יוצא מהחדר. אחרי שסבתא שלי חזרה ישבתי אתה קצת ואז הלכתי הביתה ונזכרתי שעוד לא תליתי את הדגל ובטח אמא מאוד תכעס. אז בבית תליתי את הדגל מהר לפני שאמא תחזור מהעבודה. בערב כשאני אורית ושאול אכלנו עם אמא ארוחת ערב היה בטלוויזיה טקס של יום הזיכרון ושהייתה הצפירה אז עמדנו בשקט במשך שתי דקות ובאמצע אורית התחילה לבכות כי היא הייתה צריכה לשירותים ולפני שהספקתי להגיד לה שהיא צריכה להיות בשקט שאול לחש לה באוזן והיא שתקה. בסוף הצפירה אמא שאלה את שאול מה הוא אמר לה אז הוא סיפר שהוא הזכיר לה שהם צריכים להיות בשקט ולזכור את כל החיילים כמו שהם עשו לפני שבוע רק שאז הם היו צריכים לזכור את כל היהודים האשכנזים. אז אמא צחקה ונתנה לו נשיקה ואז גם הוא צחק וגם אורית, ששכחה בכלל שהיא צריכה בכלל לשירותים. כשאמא ראתה שאני לא צוחקת היא שאלה למה, אז עניתי לה שזה לא יפה שאנחנו צוחקים כשזה יום הזיכרון ובטלוויזיה האנשים היו עצובים. ואז אמא נשקה גם אותי ואמרה לי שזה בסדר לצחוק בימים עצובים ושזה בסדר לבכות בימים שמחים אבל מה שחשוב שנהיה בני אדם. ואז שאלתי אותה אם היינו בני אדם בג'נין והיא מחקה את החיוך מהפרצוף שלה ואמרה שכן. אני חושבת שהיא כעסה עלי ששאלתי את זה במיוחד שזה יום שאנחנו צריכים לזכור את החיילים שלנו, ובמיוחד שבג'נין נהרגו עוד חיילים שלנו. ושעכשיו יש עוד נשים שאין להם בעל ועוד אמהות שאין להם בן ועוד ילדים שאין להם אבא כמו שלבן של בלה אין עכשיו אמא.
מידי פעם אני נכנסת לפורום שלכם וממש נהנת, זה עדיף מלשבת בספריה לבד. אז רציתי לשתף אתכם בסיפור קצר שכתבתי, בין הדברים היחידים, אז ביקורת בונה תתקבל בברכה. ללא שם: השנה אמא שלי היתה צריכה לדאוג לדגל במכונית כי אבא היה עסוק מעל הראש עם סבתא. אשפזו אותה במקום מלא זקנים שכמעט אך אחד לא בא לבקר, היא אומרת שהיא רוצה ללכת הביתה אבל הרופא אומר שהשבר לא נרפא. תמיד שהוא יוצא מהחדר אז היא מסננת לעברו איזה קללה במרוקאית ואז אבא שלי ואני צוחקים. היום אמא ואני חזרנו מהשוק אחרי שקנינו מלא בשר, זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לרחוב הזה, כשהייתי הולכת עם אבא הוא היה אומר לי לחכות ואז הוא היה חוזר עם שקיות מסריחות, כמעט מסריחות כמו הריח שהיה נודף מהרחוב. אבל היום אמא לא הרשתה לי להשאר לבד, הסברתי לה שאני לא אוהבת את הריח אבל היא התעצבנה ואמרה לי שזה מה יש ושאני אגיד תודה שיש בכלל בשר בבית. היו שם מלא רגלים של תרנגולים והמדרכה הייתה מלאה בתערובת של מים דם וסבון. בהתחלה ניסיתי לכסות את האף עם החולצה שלי אבל השקיות שהחזקתי היו יותר מידי כבדות ולא רציתי להניח אותם על הרצפה שלא יתלכלכו. עד שסוף סוף יצאתי מהרחוב הזה החלטתי שאני לא יוכל יותר בחיים שלי בשר. בדרך כשחזרנו אמא קנתה דגל למכונית מילד אחד שמכר אותם בצומת, בהתחלה הוא אמר שזה ארבע שקל אבל אמא קנתה בשתים. כשהגענו הביתה אמא שמה את השקיות במטבח ואמרה שהיא חייבת ללכת, היא אמרה לי לקחת את אורית ושאול מהגן לסדר את השקיות ולתלות את הדגל הגדול במרפסת. זה היה התפקיד שלי כל שנה, אני הייתי תולה את הדגל, ובניגוד לכל שאר התפקידים שלי דווקא הייתי אוהבת אותו, כי אהבתי את הדגל והייתי קושרת אותו חזק חזק כדי שלא יעוף ברוח. אבל כשסיימתי לסדר את כל מה שהיה בשקיות כבר היה אחד וחצי והייתי צריכה להוציא את האחים שלי מהגן. בדרך שאול שאל אותי איפה זה ג'נין, ועניתי לו למרות שלא ממש ידעתי והוא שאל מי גר שם אז אמרתי לו שערבים ואז הוא שאל אם גם עכשיו יש שם ערבים אז אמרתי לו שכן. בערב כשאימא רחצה אותו הוא סיפר לה על ג'נין, רק שהוא היה אומר ז'נין. ואז אמא אמרה לו בדיוק איפה זה והיא סיפרה לו שלמרות שהיה מגיע לערבים שנכנס בהם זה לא קרה, ושאמרו בחדשות שזה היה כי העולם שונא אותנו. ואז שאול שאל למה? אז היא אמרה לו בגלל שאנחנו יהודים, ואז שאול שאל אם העולם שונא אותנו בגלל שאנחנו יהודים כמו שאנחנו שונאים את הערבים בגלל שהם ערבים. ואז אמא הסבירה לו שהעולם שונא אותנו בלי סיבה ואנחנו שונאים את הערבים בגלל שהם הורגים אותנו " כמו שהם עשו לבלה?" שאול שאל, ואז אמא אמרה לו שכן. כשהיא סיפרה על זה לאבא אז הוא דיבר עם הגננת ואמר לה שהוא ואמא לא מסכימים שידברו על הדברים האלה עם ילדים בני חמש. אני חושבת שהיא הסכימה כי למחרת הוא שאל אותי איך נראה הכותל. וגם אז עניתי לו למרות שלא ידעתי בדיוק. אחרי בצפר נסעתי באוטובוס לבית חולים כדי לבקר את סבתא, והיא נישקה אותי כמו תמיד והביאה לי עוגיה, אכלתי אותה למרות שלא רציתי כי פחדתי שהיא תיעלב. עזרתי לה לקחת כדור שהאחות נתנה לנו, והיא סיפרה לי שהם בכלל לא עוזרים לה. כשאבא בא הוא ליטף אותי בראש והחליף כמה מילים עם סבתא במרוקאית כדי שאני לא אבין, אבל הם לא ידעו שאני מבינה קצת. הוא אמר לה שהרופא רוצה להשאיר אותה עוד ואז היא עוד פעם קיללה אותו אבל הפעם רק אני צחקתי. שדוד עזרא בא עם דודה שושנה והילדים הם עשו הרבה רעש ואז הזקנה שהייתה בחדר צעקה שהיא מנסה לישון למרות שהיה רק חמש. אז יצאנו עם סבתא לחדר ששם אף אחד לא ניסה לישון. דוד עזרא ואבא התווכח איפה ניסע ביום העצמאות, עזרא רצה שנעשה על האש בחצר החדשה שלהם ואבא רצה שנטייל. עד שהם החליטו שנטייל הם התחילו להתווכח לאן. וסבתא אמרה שהיא לא תוכל לבוא השנה ואז אבא ודוד עזרא אמרו שגם אם הרופא יביא שמירה הם יסחבו אותה איתם. אני הצעתי שנלך לירושלים כי אף פעם עוד לא היינו שם אבל אבא אמר שזה יותר מידי רחוק. כשהלכתי לחדר של סבתא להביא שתייה הזקנה שאף אחד לא בא אליה אף פעם קראה לי. בהתחלה פחדתי כי מקודם היא צעקה עלינו אבל עכשיו היא ביקשה יפה. כשהיא חייכה ראיתי שבקושי יש לה שיניים.היה לה ריח של תרופות למרות שחשבתי שיהיה לה ריח כמו של הזקנים האחרים. היא הושיטה לי סוכריית מנטה ישנה ואמרה משהו שלא הבנתי.שאלתי אותה מה היא אמרה אז היא הסבירה לי שהיא אמרה שאני ילדה יפה ושהיא אמרה את זה ביידיש. היא לקחה לי את היד וליטפה אותה עם הידיים המקומטות שלה. אז חייכתי ואמרתי לה שאני צריכה ללכת. אחרי שהלכתי זרקתי את הסוכרייה בפח בלי שהיא תראה, והתחלתי לרחם עליה כי הנכדים שלה אף פעם לא באים. כשבאתי לסבתא למחרת אמרו לי שהיא בבדיקות ותכף תחזור. אז חיכיתי על המיטה שלה. ואז הזקנה עם השיניים התחילה עוד פעם לדבר איתי. היא שאלה אותי איך קוראים לי ועניתי לה, ואז היא שאלה בת כמה אני ואמרתי לה שאני בת ,9 ואז היא חייכה וסיפרה לי שהיא הייתה בת תשע היו לה הרבה אחים ואחיות ואבא ואמא ושמלות וצעצועים. אבל לא שאלתי אותה למה עכשיו אין, כי ראיתי את המספר שהיה לה על היד. היא אמרה לי שקוראים לה פולה ורצתה לתת לי עוד סוכריית מנטה אבל לא רציתי לקחת כי פחדתי שאם הנכדים שלה פתאום יפתיעו אותה לא יהיה לה מה לתת להם. ליד המיטה שלה ראיתי תמונה של איש אחד שנראה צעיר כמו הבן של בלה שעכשיו בצבא. אבל לא היה נראה לי שהוא עדיין צעיר כי התמונה שלו הייתה נורא ישנה. אחרי שדברנו קצת ביקשתי ממנה שתלמד אותי משהו ביידיש. והיא שאלה מה אני רוצה ללמוד אז אמרתי לה שתלמד אותי קללה ואז היא צחקה ולימדה אותי. כששאלתי אותה מה זה אומר בדיוק היא אמרה שזה "שכל האויבים שלנו יהיו עברים" אז צחקתי כי זה היה בדיוק מה שסבתא שלי הייתה אומרת במרוקאית כל פעם שהרופא היה יוצא מהחדר. אחרי שסבתא שלי חזרה ישבתי אתה קצת ואז הלכתי הביתה ונזכרתי שעוד לא תליתי את הדגל ובטח אמא מאוד תכעס. אז בבית תליתי את הדגל מהר לפני שאמא תחזור מהעבודה. בערב כשאני אורית ושאול אכלנו עם אמא ארוחת ערב היה בטלוויזיה טקס של יום הזיכרון ושהייתה הצפירה אז עמדנו בשקט במשך שתי דקות ובאמצע אורית התחילה לבכות כי היא הייתה צריכה לשירותים ולפני שהספקתי להגיד לה שהיא צריכה להיות בשקט שאול לחש לה באוזן והיא שתקה. בסוף הצפירה אמא שאלה את שאול מה הוא אמר לה אז הוא סיפר שהוא הזכיר לה שהם צריכים להיות בשקט ולזכור את כל החיילים כמו שהם עשו לפני שבוע רק שאז הם היו צריכים לזכור את כל היהודים האשכנזים. אז אמא צחקה ונתנה לו נשיקה ואז גם הוא צחק וגם אורית, ששכחה בכלל שהיא צריכה בכלל לשירותים. כשאמא ראתה שאני לא צוחקת היא שאלה למה, אז עניתי לה שזה לא יפה שאנחנו צוחקים כשזה יום הזיכרון ובטלוויזיה האנשים היו עצובים. ואז אמא נשקה גם אותי ואמרה לי שזה בסדר לצחוק בימים עצובים ושזה בסדר לבכות בימים שמחים אבל מה שחשוב שנהיה בני אדם. ואז שאלתי אותה אם היינו בני אדם בג'נין והיא מחקה את החיוך מהפרצוף שלה ואמרה שכן. אני חושבת שהיא כעסה עלי ששאלתי את זה במיוחד שזה יום שאנחנו צריכים לזכור את החיילים שלנו, ובמיוחד שבג'נין נהרגו עוד חיילים שלנו. ושעכשיו יש עוד נשים שאין להם בעל ועוד אמהות שאין להם בן ועוד ילדים שאין להם אבא כמו שלבן של בלה אין עכשיו אמא.