המקורית kay007
New member
בראש מורם
מחפשת ללא מנוח את הסיבה לקיומי, מדוע הינני כאן ולאן מיועדת אני להגיע. הזמן אינו עוצר מלכת, הוא רץ, חולף לעיתים מהר מדי.. מחפשת את הרגע לעצור במקום, לעצום עיניים ולנשום עד מלוא ראותיי, נותנת לטירוף למצוא טיפה של שפיות היכן שאין. ראשי מושפל וליבי עייף. וכמעין דלת אל עולם ההבנה הצלול שבתת המודע אני נסחפת עם הנשימה שמעמיקה אל כל הווייתי. מביטה מסביב כנגד העולם, בוחרת את החופש שלי, את השלווה שלי, את האור והתקוות שלי ושם מאחורי כל אלה הוא ניצב. הוא מביט בי בעיניים טובות בהן רואה אני את עצם קיומו שלו, הוא מחייך חיוך מתוק ורך, חיוך מעודד, חיוך מנחם, חיוך מרגיע... נשימותיי לפתע הופכות עמוקות משהיו. הן חודרות אל נפשי אף עמוק מדימיינתי שתוכלנה. מאז ומעולם הייתה בי הידיעה כי השכל עומד בראש, הלב ניצב מאחוריו ומעניק לו את הרכות כשצריך לדעת לסלוח ולהבין, ולאחר מכן שוכנת לה הנשמה, הנשמה, הרוחניות... האם זה כל מה שיש? מה אם אין זה הכל? מה אם יש משהו ששוכן לו בפנים, משהו חזק מן הנשמה.. חזק מן הלב, חזק מן התובנות וההבנות משהו שלא לכולם ניתנת ההזדמנות להכיר ולחוש. תחושה מוזרה ולא מוכרת שנמצאת תחת מעטה הנשמה, זרעון קטנטן של תחושה עמוקה יותר מן האושר עצמו, תחושה נדירה... כיוון שמה שליבי חש אינו יכול להתאים להגדרת האושר... זוהי מילה חדשה לגמרי, מילה שלא מבוטאת במילים... זוהי מילה שעוברת במבט של עיניים טובות שבהן, בתוכן, עמוק בפנים אפשר לראות את מהות הקיום. הוא ניצב שם והושיט זוג ידיים לתפוס אותי, שלא אפול ואשבר.. וידעתי, ידעתי שעליו אני סומכת עם חיי. עצמתי את עיני תת המודע וידעתי. ידעתי שהוא שם למרות היות עיניי עצומות. ידעתי שהוא שם ממתין, ממתין לרגע שעיניינו יפגשו שוב ויחקרו את אין ספור העולמות המתקיימים בתוכינו. כעת, לא היה ראשי מושפל עוד. כאשר פקחתי את עיניי הגשמיות מצאתי את ראשי מורם וחיוך נדיר ואמיתי, חיוך היוצא מבפנים, מתפרש על פניי העצובות. אני חושבת אחורה ויודעת כעת את התשובה לשאלה שהעסיקה אותי ארוכות, `האם לב שבור מסוגל לאהוב?` מסוגל! מסוגל לאהוב, להעריך, לשאוף, לבכות, לצחוק, לחוש אושר ומסתבר שאף יותר מכך, הוא מסוגל לחוש את אותה התחושה שמילה לה אין... מעבר לכיף, מעבר לשמחה, מעבר לאושר, מקום שבו לא דרכה עוד רגל אדם, עמוק בתוכי, מתחת למעטה הנשמה בדרך אל האושר העילאי... וכשאמרו לי כל השנים `אל דאגה, תהיינה עוד אהבות..` כעת אני יודעת שזה נכון, כי ליבי נכבש ויצא אל מסע אל מעבר להרי הדימיון ושבעת הימים ואיש לא יוכל לעוצרו! אני יוצאת לדרך, מתחילה מחדש, חזקה מתמיד, בראש מורם כדי לפגושו שוב עמוק בתוך נשמתי... שם הוא נמצא. (תודה לי`, הראת לי שאפשר גם אחרת.)
מחפשת ללא מנוח את הסיבה לקיומי, מדוע הינני כאן ולאן מיועדת אני להגיע. הזמן אינו עוצר מלכת, הוא רץ, חולף לעיתים מהר מדי.. מחפשת את הרגע לעצור במקום, לעצום עיניים ולנשום עד מלוא ראותיי, נותנת לטירוף למצוא טיפה של שפיות היכן שאין. ראשי מושפל וליבי עייף. וכמעין דלת אל עולם ההבנה הצלול שבתת המודע אני נסחפת עם הנשימה שמעמיקה אל כל הווייתי. מביטה מסביב כנגד העולם, בוחרת את החופש שלי, את השלווה שלי, את האור והתקוות שלי ושם מאחורי כל אלה הוא ניצב. הוא מביט בי בעיניים טובות בהן רואה אני את עצם קיומו שלו, הוא מחייך חיוך מתוק ורך, חיוך מעודד, חיוך מנחם, חיוך מרגיע... נשימותיי לפתע הופכות עמוקות משהיו. הן חודרות אל נפשי אף עמוק מדימיינתי שתוכלנה. מאז ומעולם הייתה בי הידיעה כי השכל עומד בראש, הלב ניצב מאחוריו ומעניק לו את הרכות כשצריך לדעת לסלוח ולהבין, ולאחר מכן שוכנת לה הנשמה, הנשמה, הרוחניות... האם זה כל מה שיש? מה אם אין זה הכל? מה אם יש משהו ששוכן לו בפנים, משהו חזק מן הנשמה.. חזק מן הלב, חזק מן התובנות וההבנות משהו שלא לכולם ניתנת ההזדמנות להכיר ולחוש. תחושה מוזרה ולא מוכרת שנמצאת תחת מעטה הנשמה, זרעון קטנטן של תחושה עמוקה יותר מן האושר עצמו, תחושה נדירה... כיוון שמה שליבי חש אינו יכול להתאים להגדרת האושר... זוהי מילה חדשה לגמרי, מילה שלא מבוטאת במילים... זוהי מילה שעוברת במבט של עיניים טובות שבהן, בתוכן, עמוק בפנים אפשר לראות את מהות הקיום. הוא ניצב שם והושיט זוג ידיים לתפוס אותי, שלא אפול ואשבר.. וידעתי, ידעתי שעליו אני סומכת עם חיי. עצמתי את עיני תת המודע וידעתי. ידעתי שהוא שם למרות היות עיניי עצומות. ידעתי שהוא שם ממתין, ממתין לרגע שעיניינו יפגשו שוב ויחקרו את אין ספור העולמות המתקיימים בתוכינו. כעת, לא היה ראשי מושפל עוד. כאשר פקחתי את עיניי הגשמיות מצאתי את ראשי מורם וחיוך נדיר ואמיתי, חיוך היוצא מבפנים, מתפרש על פניי העצובות. אני חושבת אחורה ויודעת כעת את התשובה לשאלה שהעסיקה אותי ארוכות, `האם לב שבור מסוגל לאהוב?` מסוגל! מסוגל לאהוב, להעריך, לשאוף, לבכות, לצחוק, לחוש אושר ומסתבר שאף יותר מכך, הוא מסוגל לחוש את אותה התחושה שמילה לה אין... מעבר לכיף, מעבר לשמחה, מעבר לאושר, מקום שבו לא דרכה עוד רגל אדם, עמוק בתוכי, מתחת למעטה הנשמה בדרך אל האושר העילאי... וכשאמרו לי כל השנים `אל דאגה, תהיינה עוד אהבות..` כעת אני יודעת שזה נכון, כי ליבי נכבש ויצא אל מסע אל מעבר להרי הדימיון ושבעת הימים ואיש לא יוכל לעוצרו! אני יוצאת לדרך, מתחילה מחדש, חזקה מתמיד, בראש מורם כדי לפגושו שוב עמוק בתוך נשמתי... שם הוא נמצא. (תודה לי`, הראת לי שאפשר גם אחרת.)
