סיום הכתבה
חברים מתארים אותם כצעירים אנרגטים שאהבו לרקוד, לבלות ולצחוק. אסי קוז'אק, חבר קרוב של אדר ודי.ג'יי קבוע באומן 17 מנסה להבין מה קרה. "הוא ילד טוב, מאד נאיבי, בלי טיפה של רוע. אני לא רואה אותו בשום צורה מסתבך עם אנשים פליליים. אולי הוא נקלע לצרה שלא היתה קשורה אליו. מתוך ההיכרות העמוקה שלי אתו אין סיכוי שהוא ייעלם מרצונו. ברור לי שקרה משהו וצריך לעשות משהו כדי לדעת מה קרה. אנחנו עושים מסיבה ביום ראשון בקולנוע זמיר בתל אביב, כל מי שרוצה מוזמן לתרום 40 שקל בכניסה. אנחנו רוצים לעורר צעקה כדי שמישהו יזיז את העניינים". משפחתו של בן ברגר (שנולד תחת השם ברנרד ורצברגר), עלתה מרומניה בשנות התשעים. אביו, מוני, טכנאי מזון, עבד במשך עשר שנים כמנהל שיווק בחברת תה פומפדור שנסגרה לפני שמונה חודשים. מאז הוא מנסה את מזלו בעבודות שונות. בימים אלה הוא מחוסר עבודה. גם אישתו יוהנה, שעבדה בחברת דיאדורה, פוטרה לאחרונה, בינתיים היא מובטלת. בתם ביאטריס לומדת שנה שישית רפואת שיניים ברומניה. "בשנה האחרונה אני על הפנים מבחינה רגשית ופיזית, ופתאום נפל עלינו משהו שאני לא יודע איך להגדיר אותו", אומר האב. לבני הזוג נאמן שלושה ילדים. אדר, 25, עומר 18. משפחתו של אדר ידועה בראשון לציון. אמו, סילבי, היא הכוריאוגרפית של להקת המחול המקומית ומורה לחינוך גופני. אביו, אוריאל, פיזיותרפיסט של קבוצות כדורגל. השניים ארגנו מופע של להקת המחול, שכל הכנסותיו יועדו למימון עלות החוקרים הפרטיים, שאולי יתנו מענה לשאלה שלא מרפה: לאן נעלמו בן ואדר? שתי שיחות טלפון אוריאל נאמן, גבר רזה באמצע שנות הארבעים, יושב בסלון המטופח בקוטג' המשפחתי בראשון לציון, מעשן סיגריות בעצבנות ועונה בקוצה רוח לטלפון שלא מפסיק לצלצל. הוא מספר את סיפור היעלמותם של הבנים, נאחז בשינון הפרטים המדוייקים, כדי לא לפרוץ בבכי, לא להישבר. בן ואדר שמרו על קשר מצוין גם בתקופת השירות הצבאי ולאחריו. "אדר שמר על קשר עם בן, שעבד בלאס וגאס, והחליט להצטרף אליו. הוא עזב את הארץ ב- 18 בנובמבר והודיע לנו שהוא מתכוון להישאר שם חצי שנה. הוא שכר חדר במנהטן, היה מספר ימים אצל קרובי משפחה ונפגש עם חברים שהכיר בארץ. ב- 29 בנובמבר הוא טס ללוס אנג'לס, ומשם אמור היה להגיע לבן, בלאס וגאס. הוא ביקש ממני למכור את האוטו שלו וכתב לנו שהוא מרוצה". אדר ובן היו בקשר טלפוני עם חברים ועם ההורים. "היינו ביחסים קרובים וחמים", אומר מוני וורצברגר, "כל דבר הוא סיפר לנו. איזה סינטיסייזר הוא קנה ואיזו מכונית, איפה שכר דירה ואיזה מוזיקה הוא מתכוון לערוך לאיזה סרט שהתחיל לעבוד בו. אישתי ביקרה אותו בארצות הברית, הכירה את החברים שלו והתרשמה בצורה חיובית ממסלול החיים שבחר לעצמו. בשיחה האחרונה אתו הוא סיפר לנו שאדר יגיע אליו, שיש להם שתי מסיבות בלוס אנג'לס ולאחר מכן הם יעברו ללאס וגאס, שם סידר לאדר דירה. לדירה הזו הם אף פעם לא הגיעו. משהו קרה להם בדרך". סילבי משחזרת את השיחה האחרונה שוב ושוב, מנסה לדלות פרטים נוספים מנבכי זכרונה. "אדר הגיע כמתוכנן ב- 29 בנובמבר לשדה התעופה בלוס אנג'לס והבטיח להתקשר כשינחת. הוא יספר לי שהיום הערב הם הולכים לתקלט במסיבה. אמרתי, 'יופי, ומהיום אתה דואג להתקשר אלי כל יום כי אנחנו טסים לפריז עם להקת הילולים לסיבוב הופעות'. "מאז שהוא נסע דיברנו פעם ביום ולפעמים פעמיים. עברו יומיים והוא לא התקשר. התקשרתי ולא היתה תשובה. נכנסתי לטירוף והתקשרתי כל כמה דקות. באחת הפעמים ענה בחור צעיר עם מבטא היספני וכשביקשתי את אדר, הוא אמר שהוא היה עם עוד מישהו ושניהם יחזרו בעוד חצי שעה. ביקשתי ממנו שברגע שהם יחזרו שאחד מהם יתקשר לאמא דחוף. המשכתי להתקשר, השארתי אלפי הודעות במשיבון עד ארבע בבוקר. אז נאלצתי לנסוע לשדה התעופה. כשנחתנו, הבת שלי כתבה לי שהיה טלפון מאד מוזר". רונה, שמאז נסיעתו של אחיה מבלה בחדרו בכל שעות הפנאי שלה, מספרת: "בשבע בבוקר התקשרו, הייתי ערה. סגנון הדיבור של הבחורה נשמע אמריקני כזה. היא אמרה לי, אדר שולח לך הפתעה. איזה הפתעה הוא כבר יכול לשלוח לי?". במקביל, שלח האח האמצעי עומר מספר פעמים מייל לתיבת הדואר שלו והמייל חזר. בסלולרי לא היתה תשובה. סילבי ואוריאל חזרו מפאריז והחליטו לחפש סימנים באמצעות כרטיס האשראי. בשלב זה התברר להם שבשלושה בדצמבר נעשה נסיון להשתמש בכרטיס האשראי של אדר בכל-בו גדול בלאס וגאס, ברכישה של 8,200 דולר, שנחסמה על ידי החברה. "לא יכול להיות שאדר ניסה למשוך כל כך הרבה כסף, כי הוא ידע שאין לו סכומים כאלה, ואז עוד לא מכרתי את האוטו", אומר אוריאל. שעה לאחר מכן נעשה נסיון נוסף עם אותו כרטיס, בחנות בגדים בעיר, בסך 400 דולר. גם כאן נחסם הכרטיס. כעבור כמה שעות נעשתה רכישה נוספת, הפעם עם כרטיס המסטרקארד של אדר, בסך 400 דולר שהצליחה. המשפחות הצליחו להשיג את שובר החתימה וטוענות שהחתימה של אדר וזוייפת. שעתיים לאחר מכן נעשה שימוש נוסף בכרטיס במסעדה יוקרתית במרכז לאס וגאס. סילבי הגישה תלונה במשטרה על השימוש בכרטיסי האשראי. ביום בו בוצעו הרכישות, קיבלו שתי המשפחות בארץ את שיחת הטלפון המסתורית. ההבטחה המצמררת לקבל הפתעה מהבנים, היתה נדבך נוסף באווירת המסתורין האופפת את הפרשה. התחושה שמשהו נורא קרה להם התחזקה לאחר מציאת מכונית השברולט על כל תכולת חפציהם האישיים, למעט הכסף המזומן. זה השלב שבו נפגשות שתי המשפחות. "מה שנותר לנו לעשות", היא אומרת, "זה לגייס תרומות כדי לשלם מקדמה לחוקר פרטי. בסך הכל, אנחנו לא גוף מוכר ולא נפגעי טרור, או אסון אחר. אנחנו אנשים פרטיים וכך גם התורמים הפוטנציאליים. ללא כסף אין חקירה, וזה אומר לחזור לארץ בידיים ריקות. אני לא אוכל להמשיך לתפקד, כשאני יודעת שהשארתי ילד שנעלם ואיש לא מחפש אחריו, זה לא משהו שאמא או אבא יכולים להרשות לעצמם. יש לי בקשה נואשת לתרומות, בלי זה לא יזוז כלום". בינתיים מנסות האימהות לגייס תרומות בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית. "אנחנו מנסות ליצור קשר טלפוני עם בתי כנסת, עם קהילות יהודיות, נפגשות עם אנשים חשובים ובעלי אמצעים ומנסות לשכנע אותם לתרום. אני אחזור לארץ ברגע שאדע שעשיתי את המקסימום – שמישהו יחפש את הבן שלי". שתי האמהות התראיינו בעיתונות המקומית והופיעו בתוכנית מקבילה לשידור חוקר של רפי גינת. בעקבות התוכנית היה רק טלפון אחד אנונימי לאולפן, מאדם שטען כי ראה אותם קונים מיץ תפוזים בקיוסק. כשגם התוכנית, שנחשבת לפופולרית, לא הניבה כל תוצאה, הייאוש החל לחלחל. "התקווה שלי היא שמישהו יחקור וימצא אותם", אומרת סילבי נאמן. בעלה אוריאל רוצה להאמין שהם בחיים. "זה מכניס אנרגיה לחפש אותם ולעשות מאמצים. אנחנו חסרי אונים ומתחננים שיעזרו לנו להחזיר את הבנים הביתה. בכל מקרה צריך להוכיח שקרה משהו". מוני: "קשה לי לתפוס שבמדינה הכי דמוקרטית בעולם, לא מדינה בעולם השלישי או במזרח, שני ישראלים נעלמים ואף אחד לא עוזר לנו לדעת מה קרה. הכל ספקולציות. אין דבר כזה שישראלי חי שנתיים במקום, יש לו מכרים ופתאום הוא נעלם ואף אחד לא יודע כלום. חייבים לחקור את זה כדי שנוכל להמשיך בחיים, אם אלה נקראים חיים". בקשה נואשת לתרומות חודשיים וחצי חלפו ואדר ובן עדיין משתייכים לסטטיסטיקה האכזרית של ההיעדרויות בלאס וגאס. הם לא פנו לרבנים ומכשפים למיניהם ולא רוצים להיתלות בשום אשליה. סילבי: "ברור לו שמשהו נורא קרה, ובכל זאת, אני חולמת על הרגע שבו אחבק את הבן שלי". "מה שנותר לנו לעשות", היא אומרת, "זה לגייס תרומות כדי לשלם מקדמה לחוקר פרטי. בסך הכל, אנחנו לא גוף מוכר ולא נפגעי טרור, או אסון אחר. אנחנו אנשים פרטיים וכך גם התורמים הפוטנציאליים. ללא כסף אין חקירה, וזה אומר לחזור לארץ בידיים ריקות. אני לא אוכל להמשיך לתפקד, כשאני יודעת שהשארתי ילד שנעלם ואיש לא מחפש אחריו, זה לא משהו שאמא או אבא יכולים להרשות לעצמם. יש לי בקשה נואשת לתרומות, בלי זה לא יזוז כלום".
