תודה לכולכן, כמה תובנות
ראשית, תודה רבה לכולכן, שטרחתן והקדשתן מזמנכן להתייחס
כולכן אמרתן דברים מלאי טעם, תודה!
אני חושבת שעיקר המסר שאני צריכה לקחת מהתגובות שלכן,
זה שאני צריכה לקחת את הכדור לידיים שלי, ובאמצעות שינוי ההתנהגות שלי, לגרור שינוי בהתנהגות שלהם.
אני לא יודעת עדיין לחלוטין איך לעשות זאת, אני לא חושבת שאני יכולה לפתוח את זה לשיחה.
כמו שכתבתי, בעבר ניסיתי, והם בכלל לא הבינו מה אני רוצה, או הבינו והגיבו בצורה לא נעימה ואין לא רוה להתמודד עם זה שוב.
הם חושבים (כמוני) שמשפחה זה בשביל לעזור אחד לשני כשצריך, ולא רואים את הגבול איפה שאני רוצה לראות אותו.
אולי באמת כמו שחלקכן כתבתן, לשנות גישה, ובאמת לשים את הצרכים שלי במקום הראוי להם,
ולא להתבייש לומר שאני עסוקה, ולא לחשוב שהעיסוקים שלי פחות חשובים, או ייחשבו לפחות חשובים.
ועדיין קל להגיד קשה לעשות...
נראה לי שבטווח הקצר, פשוט לא לענות לטלפון ישר כשהוא מצלצל (יש לי חברות ששמות את הטלפון על שקט באופן קבוע וזהו),
אלא לקחת את הזמן לחשוב האם נוח לי עכשיו לעזור במשהו,
ולחזור אליהם אחרי כמה דקות (עם תירוץ מוכן מראש) או כשנוח לי (אני בטוחה שאם יהיה משהו דחוף באמת יתקשרו שוב)
וככה לאט לאט הם יתרגלו שאני עסוקה ואולי אפילו יתרגלו לחפש פתרונות לבד.
זה בעיה לומר להם שאני לא יכולה "בהנחתה" (כפי שהציעה mykal) כי רוב הבקשות שלהם זה דברים "דחופים"
שלא יכולים לחכות לכשיהיה לי נוח, בדיוק כמו הכביסה שאחרת תסריח.
ועדיין, הרבה מהבקשות שלהם הן בקשות שקשה לי להסכים להן, ואני מרגישה שאני לא יכולה לסרב.
Miss Lynn וblueDecil כתבו ובצדק, שאני לא אמורה לחתום ערבות למי שלא מתנהל באחריות עם הכסף שלו.
זה נכון, אבל בסיטואציות בהן זה קרה, והתחלתי לשאול שאלות (עוד בלי לומר לא אפילו) תקפו אותי מכל הכיוונים,
עשו לי העלבויות כאלה ואחרות וכל מיני אמירות מכוערות, ואני לא בטוחה שכשזה ההורים שלי אני באמת יכולה לומר לא.
דברים כאלה הם לא מבקשים סתם, זה לרוב לא סכומי כסף ענקיים (ולא שאני מזלזלת בכסף, אף סכום),
וכשהם מבקשים משהו כזה זה כי זה באמת משהו שהם לא יכולים לסדר בצורה שונה. ועדיין, אני משקשקת בכל פעם מחדש.
זה נכון מאוד לגבי אחי הם מכירים בגבולות, זה כי מינקות הוא מעולם לא תרם לבית שום דבר,
גם היום כשהוא כבר בשנות ה-20 לחייו, הוא מתחמק מכל הזדמנות שבה יש אפילו סיכוי קלוש שיבקשו ממנו עזרה,
גם אם זה לאסוף דברים מהרצפה של החדר שלו (הוא גר בבית).
אמא שלי הולכת אחריו כמו שפחה, ולי זה כואב מאוד, אבל גם פה לא עוזר לי לדבר איתם,
התגובה מגעילה באותו אופן (אמרה לי שאני קנאית, אחרי שכל השנים אני עוזרת בכל בקשה, וגם בלי בקשה).
בכלל הסיפור לגבי אחי הרבה יותר מורכב, בהיבט הזה אנחנו ממש הפוכים, וכך גם בהיבט של התנהלות כלכלית. אבל זה כבר סיפור לשרשור אחר...
