בקצה השמיים...
אי שם בגן עדן, במדור הנשמות המחכות, יושב לו התינוק שלי. נשמה טהורה, לבוש בייבי דול לבן (יש בגן עדן אריאל אולטרא - אז הם יכולים להרשות לעצמם להלביש גם את הקטנים בלבן), מעל הראש יש לו את עיגול הזהב של מלאכים טובים. הוא לא רואה טלוויזיה, לא מקשיב לרדיו או משחק כדורגל, הוא מחכה לאות, למישהו שיאותת לו עם דגל מתנופף, משובץ שחור לבן, שהמרוץ מתחיל ושהוא צריך לצאת לדרך. יש שם שער גדול, שער מעץ עם צירים מזהב. ונשמות - תינוקות כל הזמן יוצאים דרכה. כשהדלת נפתחת הוא מצליח לראות ממש להרף עין, הרבה עננים וחיוך אוהב של אישה לא מוכרת. הוא כל כך רוצה שהחיוך הזה - חיוך של אימא - יופנה סוף סוף אליו, אבל הוא יודע שעוד לא תורו. הוא מחכה. יש איתו עוד תינוקות שמחכים, תינוק שמאמן את מיתרי הקול שלו בצרחות מחרישות אוזניים - ומתכנן להיות זמר רוק מצליח כשיגדל. תינוק שמדבר עם כל התינוקות שמחכים בתור ומבטיח להם (למרות שהוא לא יכול לעשות שום דבר בנושא) לקצר את הזמן שנשאר להם - הוא יהיה פוליטיקאי כשיגדל. יש איתו גם תינוקת חמודה שעצובה תמיד (היא שאלה אותו אם כשייוולדו הוא יחפש אותה ויתחתן איתה - והוא הבטיח שכן) היא תוולד כשיהיה מבצע בקווי זהב - ויבטיחו משהו חינם בתמורה , אימא שלה לא רוצה שיעשו לה סתם קוצ´י מוצ´י בבטן. אבל הילד שלי… ילד הזהב שלי לא עצוב ולא בוכה. הוא יושב ומחכה כמו שאני מחכה לו, כמו שאבא שלו מחכה. כשיגדל הוא יהיה כל מה שיגרום לו אושר, אבל כרגע הדבר שהוא הכי רוצה זה להוולד. הוא חסר סבלנות. ויודע שגם אנחנו כבר לא יכולים להתאפק. מדי פעם הוא קם מנסה לקפוץ מהדלת אלי, אל החיוך והחיבוק של אימא. אבל לא נותנים לו שם למעלה, מסבירים לו שרק כשיגיע יומו להוולד - הוא יצא משם. מתי כבר יגיע היום הזה?
אי שם בגן עדן, במדור הנשמות המחכות, יושב לו התינוק שלי. נשמה טהורה, לבוש בייבי דול לבן (יש בגן עדן אריאל אולטרא - אז הם יכולים להרשות לעצמם להלביש גם את הקטנים בלבן), מעל הראש יש לו את עיגול הזהב של מלאכים טובים. הוא לא רואה טלוויזיה, לא מקשיב לרדיו או משחק כדורגל, הוא מחכה לאות, למישהו שיאותת לו עם דגל מתנופף, משובץ שחור לבן, שהמרוץ מתחיל ושהוא צריך לצאת לדרך. יש שם שער גדול, שער מעץ עם צירים מזהב. ונשמות - תינוקות כל הזמן יוצאים דרכה. כשהדלת נפתחת הוא מצליח לראות ממש להרף עין, הרבה עננים וחיוך אוהב של אישה לא מוכרת. הוא כל כך רוצה שהחיוך הזה - חיוך של אימא - יופנה סוף סוף אליו, אבל הוא יודע שעוד לא תורו. הוא מחכה. יש איתו עוד תינוקות שמחכים, תינוק שמאמן את מיתרי הקול שלו בצרחות מחרישות אוזניים - ומתכנן להיות זמר רוק מצליח כשיגדל. תינוק שמדבר עם כל התינוקות שמחכים בתור ומבטיח להם (למרות שהוא לא יכול לעשות שום דבר בנושא) לקצר את הזמן שנשאר להם - הוא יהיה פוליטיקאי כשיגדל. יש איתו גם תינוקת חמודה שעצובה תמיד (היא שאלה אותו אם כשייוולדו הוא יחפש אותה ויתחתן איתה - והוא הבטיח שכן) היא תוולד כשיהיה מבצע בקווי זהב - ויבטיחו משהו חינם בתמורה , אימא שלה לא רוצה שיעשו לה סתם קוצ´י מוצ´י בבטן. אבל הילד שלי… ילד הזהב שלי לא עצוב ולא בוכה. הוא יושב ומחכה כמו שאני מחכה לו, כמו שאבא שלו מחכה. כשיגדל הוא יהיה כל מה שיגרום לו אושר, אבל כרגע הדבר שהוא הכי רוצה זה להוולד. הוא חסר סבלנות. ויודע שגם אנחנו כבר לא יכולים להתאפק. מדי פעם הוא קם מנסה לקפוץ מהדלת אלי, אל החיוך והחיבוק של אימא. אבל לא נותנים לו שם למעלה, מסבירים לו שרק כשיגיע יומו להוולד - הוא יצא משם. מתי כבר יגיע היום הזה?