נמאס להתבחשש
New member
בקצב הלב
ביום חמישי הלכתי לראות את הסרט "בקצב הלב" שהוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" בסינמטק. האמת, לא יותר מידי דברים עשויים לגרום לי להוציא 25 ש"ח על סרט סטודנטים. אבל הסרט עסק בשגעון הסלסה שבאמת עניין אותי. אבל בעיקר אחד מהגיבורים בסרט הוא אליזד יקיר הפורום הפרוש והפורש. ריתק אותי באמת הסיפור שלו. איך הוא מבחור ישיבה צדיק ואחר כך אברך מצא בסלסה ובנגינה הקובנית את אשר אהבה נפשו. את צורך לציין שאליזד כמובן גנב את ההצגה לגמרי בסרט שעקב אחר 4 דמויות. בחורה שלדעתי התמודדה עם אובדן אהבתה דרך אימון כמעט סיזיפי ודרישות עצמיות גבוהות ביותר. קצת נקרעה בין המחויבות שלה לבנה לבין העניין הרב שהיא מצאה בסלסה. העניין הזה, הריקוד ,הקצב הוירטואז'יות, הסיפוק הגדול שהיה לה אחרי ההופעה. היה בזה משהו מעודד על גבול הפמיניסטי בחוסר ההכנעות שלה לתפקיד ה"אם חד-הורית". שתי דמויות נוספות חלביות מידי לטעמי שהוסיפו מידה מסוימת של קיטש ודבשושיות לסרט היו יוני הצרפתי ובת זוגו לריקוד ואחר כך לחיים, להלן "הפאקצה". הפי אנד. הם התחתנו. אבל הדמות הסוחפת המרגשת המצחיקה הקלה כל כך להזדהות אך יחד עם זאת מעוררת השתאות היא של אלי. לשמחתי גם הבמאית הבינה זאת והקדישה לו ולסיפור חייו זמן מסך ארוך יותר (האומנם או שכך נדמה לי?) כואב ויפהפה לראות את חייו של אדם שהיו סדורים וברורים ושלווים שהתערערו עד שלאחר גרושיו חזר לגור עם ההורים אבל הוא מוצא לעצמו מפלט בנגינה. תחשבו רגע כמה נפלא יכול להיות תחביב כשאתה מצליח לגרום לו לעבור את מחסום התחביב. לא רק מבחינת הזמן שהוא דורש. אלא השלב הזה שאתה מבין שיש לך משהו שרץ לך בראש, שגורם לך להחסיר פעימה, שגורם לאהוב את עצמך, לחוש סיפוק. ואתה מוותר על "איך שזה נראה" ועל "איך שזה נשמע" ואשכרה הולך עם זה. זה נפלא. זה ניקוי אורוות פנימי. זה ליצור מתוך מדמנת הנפש. לאסוף את עצמך בעצמך מתוך שבר עצום. איזו גדלות, איזה מענה אמיתי ליצר הקיום. להתעסק במה שאתה אוהב ולמצות אותו ולגדול בו ולגלות אותו שוב ושוב. תרופה לנשמה. מלבד שהסרט היה מעניין (אני באופן עקרוני מחבבת את הז'אנר הדוקומנטרי במיוחד זה העשוי היטב כמו במקרה דלהלן) שעקב אחרי הדמויות לפני מאורע מאוד חשוב בחייהם. הוא גרם לי לחשק עז ללכת עם מה שאני מרגישה ופשוט לעשות את זה. להתמסר לזה. התעסקות הזו בדבר שאתה הכי אוהב והכי מרגיש מסופק גורמת לצרות (ולאלי ברוכשם לא חסרות כאלה) לתפוס פינה מוצנעת יותר. ו זו אפילו לא הדחקה אלא הבנייה נכונה שאומרת "קודם אני הכי חשוב לי" וזה יוצא מקסים. זה יוצא אמיתי זה כובש זה מעורר חשק עצום. אהבתי מאוד מאוד. אלי, שיהיה בהצלחה. תמשיך ללכת עם הלב. שלך מייצר חומרים נפלאים וכל כך יפה לראות אותך מחייך.
ביום חמישי הלכתי לראות את הסרט "בקצב הלב" שהוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" בסינמטק. האמת, לא יותר מידי דברים עשויים לגרום לי להוציא 25 ש"ח על סרט סטודנטים. אבל הסרט עסק בשגעון הסלסה שבאמת עניין אותי. אבל בעיקר אחד מהגיבורים בסרט הוא אליזד יקיר הפורום הפרוש והפורש. ריתק אותי באמת הסיפור שלו. איך הוא מבחור ישיבה צדיק ואחר כך אברך מצא בסלסה ובנגינה הקובנית את אשר אהבה נפשו. את צורך לציין שאליזד כמובן גנב את ההצגה לגמרי בסרט שעקב אחר 4 דמויות. בחורה שלדעתי התמודדה עם אובדן אהבתה דרך אימון כמעט סיזיפי ודרישות עצמיות גבוהות ביותר. קצת נקרעה בין המחויבות שלה לבנה לבין העניין הרב שהיא מצאה בסלסה. העניין הזה, הריקוד ,הקצב הוירטואז'יות, הסיפוק הגדול שהיה לה אחרי ההופעה. היה בזה משהו מעודד על גבול הפמיניסטי בחוסר ההכנעות שלה לתפקיד ה"אם חד-הורית". שתי דמויות נוספות חלביות מידי לטעמי שהוסיפו מידה מסוימת של קיטש ודבשושיות לסרט היו יוני הצרפתי ובת זוגו לריקוד ואחר כך לחיים, להלן "הפאקצה". הפי אנד. הם התחתנו. אבל הדמות הסוחפת המרגשת המצחיקה הקלה כל כך להזדהות אך יחד עם זאת מעוררת השתאות היא של אלי. לשמחתי גם הבמאית הבינה זאת והקדישה לו ולסיפור חייו זמן מסך ארוך יותר (האומנם או שכך נדמה לי?) כואב ויפהפה לראות את חייו של אדם שהיו סדורים וברורים ושלווים שהתערערו עד שלאחר גרושיו חזר לגור עם ההורים אבל הוא מוצא לעצמו מפלט בנגינה. תחשבו רגע כמה נפלא יכול להיות תחביב כשאתה מצליח לגרום לו לעבור את מחסום התחביב. לא רק מבחינת הזמן שהוא דורש. אלא השלב הזה שאתה מבין שיש לך משהו שרץ לך בראש, שגורם לך להחסיר פעימה, שגורם לאהוב את עצמך, לחוש סיפוק. ואתה מוותר על "איך שזה נראה" ועל "איך שזה נשמע" ואשכרה הולך עם זה. זה נפלא. זה ניקוי אורוות פנימי. זה ליצור מתוך מדמנת הנפש. לאסוף את עצמך בעצמך מתוך שבר עצום. איזו גדלות, איזה מענה אמיתי ליצר הקיום. להתעסק במה שאתה אוהב ולמצות אותו ולגדול בו ולגלות אותו שוב ושוב. תרופה לנשמה. מלבד שהסרט היה מעניין (אני באופן עקרוני מחבבת את הז'אנר הדוקומנטרי במיוחד זה העשוי היטב כמו במקרה דלהלן) שעקב אחרי הדמויות לפני מאורע מאוד חשוב בחייהם. הוא גרם לי לחשק עז ללכת עם מה שאני מרגישה ופשוט לעשות את זה. להתמסר לזה. התעסקות הזו בדבר שאתה הכי אוהב והכי מרגיש מסופק גורמת לצרות (ולאלי ברוכשם לא חסרות כאלה) לתפוס פינה מוצנעת יותר. ו זו אפילו לא הדחקה אלא הבנייה נכונה שאומרת "קודם אני הכי חשוב לי" וזה יוצא מקסים. זה יוצא אמיתי זה כובש זה מעורר חשק עצום. אהבתי מאוד מאוד. אלי, שיהיה בהצלחה. תמשיך ללכת עם הלב. שלך מייצר חומרים נפלאים וכל כך יפה לראות אותך מחייך.
