בצל הפיגוע היומי
היום יצא לי לנהוג כמה שעות טובות לבד, בכבישי הארץ. באופן חריג ויוצא מן הכלל, החלטתי לוותר על המוסיקה ולהקשיב ברדיו ל"שיחות עם מאזינים". בשלוש אחה"צ מאזינים "שוחחו" עם יעקב אחימאיר בגלי צה"ל, ובשש בערב עם ז´וז´ו אבוטבול ברשת ב´. לא אהבתי מה ששמעתי שם. רוב הדוברים ביטאו שנאה, הסטריה ואטימות; ולמעשה שיקפו במשפטים מסורבלים את הייאוש ואת חוסר האונים שכל כך מאפיינים את החברה שלנו לאחרונה. לא היה שם שום מסר בעל משמעות. מין קבעון כזה, סביב כל מיני פתרונות פלא אפוקליפטים, נוסחאות קסם בלתי ישימות, וכל מיני אמרות שפר שחוקות שאבד עליהן הכלח. "צריך לפוצץ אותם", "צריך לגרש אותם", "השמאל אשם בגלל אוסלו", "נמאס מהיפי נפש" וכאלה. את יודעת… לפני יומיים מלאו 25 שנה לביקורו של הנשיא סאדאת בישראל. לא אירוע של מה בכך, ובכל זאת לא דובר על זה כאן הרבה, בלהט העשייה בשטחים הכבושים. אבל חשוב לזכור, שעד לא מזמן היתה מצרים הקשה באויבותנו. הכי חזקה, הכי מאיימת ומסוכנת. הכי מיליטנטית. ועצם הביקור ההוא, מהווה ציון דרך, שדווקא בימים חשוכים אלה אסור להתעלם ממנו. ואולי אפשר אפילו ללמוד ממנו דבר אחד או שניים. ישבנו ביום שלישי בערב, הגוזל ואני, וחיטטנו בערימה של עיתונים ישנים וצהובים שאנחנו שומרים בחדר העבודה. מצאנו שם את "ידיעות אחרונות" מה- 20 בנובמבר 1977 (2.50 לירות היה מחירו). הנייר כבר הצהיב, האותיות היו קטנות, וקשה היה להבין כיצד ניתן היה אז לקרוא עיתון בעיצוב כזה מגעיל. דפדפנו שנינו בעמודים המצהיבים, במעין חרדת קודש, כאילו נוגעים בהסטוריה ממש. ראינו את התמונות של אז. הבטנו בעיון באישים שעשו את ההסטוריה, ושוחחנו על מה זה מסמל, ועל מה שהושג – כתוצאה מהחלטה לא שגרתית של אדם, וההיסחפות הנלהבת של אחרים אחרי רעיון שימים לפני כן נראה מטורף. בסך הכל, השלום עם מצרים שריר וקיים ודי איתן. אמנם היחסים קצת קרים. אולי השלום הזה הוא לא מה שפנטזנו. אבל זה שלום. ושקט שם. ויש גבול מוגדר, וסיני לא שלנו, והכל בסדר. כדור הארץ המשיך לנוע אחרי שיצאנו מסיני ומימית. וחשוב לזכור מי הוא זה שאחז בידו של סאדאת, ויצא יחד איתו להרפתקה הנהדרת הזו. לא אחר מבגין, שחצי שנה לפני כן, כאשר זכה בבחירות, לא העלה על דעתו (וגם איש לא האמין) שיילך את כל הדרך לכריתת שלום עם מצרים. שני אנשים, שעשו משהו לא שגרתי, ושינו בזכות היצירתיות שלהם את פני ההסטוריה. לכן, מבחינתי יש תקווה. צריך רק את אותו אחד, שיקום ויעשה משהו לא שגרתי. צריך רק את אותו אחד שיצית את הדימיון שלנו עם משהו יותר יצירתי מאשר כיבוש בית-לחם, או יצירת רצף טריטוריאלי בין חברון לקרית ארבע. צריך רק את אותו אחד שיעיז להביט כמה סנטימטרים מעבר לקצה אפו. רק צריך את אותו אחד שיחשוב טיפונת על הגוזל שלי. לילה טוב סקסופון
היום יצא לי לנהוג כמה שעות טובות לבד, בכבישי הארץ. באופן חריג ויוצא מן הכלל, החלטתי לוותר על המוסיקה ולהקשיב ברדיו ל"שיחות עם מאזינים". בשלוש אחה"צ מאזינים "שוחחו" עם יעקב אחימאיר בגלי צה"ל, ובשש בערב עם ז´וז´ו אבוטבול ברשת ב´. לא אהבתי מה ששמעתי שם. רוב הדוברים ביטאו שנאה, הסטריה ואטימות; ולמעשה שיקפו במשפטים מסורבלים את הייאוש ואת חוסר האונים שכל כך מאפיינים את החברה שלנו לאחרונה. לא היה שם שום מסר בעל משמעות. מין קבעון כזה, סביב כל מיני פתרונות פלא אפוקליפטים, נוסחאות קסם בלתי ישימות, וכל מיני אמרות שפר שחוקות שאבד עליהן הכלח. "צריך לפוצץ אותם", "צריך לגרש אותם", "השמאל אשם בגלל אוסלו", "נמאס מהיפי נפש" וכאלה. את יודעת… לפני יומיים מלאו 25 שנה לביקורו של הנשיא סאדאת בישראל. לא אירוע של מה בכך, ובכל זאת לא דובר על זה כאן הרבה, בלהט העשייה בשטחים הכבושים. אבל חשוב לזכור, שעד לא מזמן היתה מצרים הקשה באויבותנו. הכי חזקה, הכי מאיימת ומסוכנת. הכי מיליטנטית. ועצם הביקור ההוא, מהווה ציון דרך, שדווקא בימים חשוכים אלה אסור להתעלם ממנו. ואולי אפשר אפילו ללמוד ממנו דבר אחד או שניים. ישבנו ביום שלישי בערב, הגוזל ואני, וחיטטנו בערימה של עיתונים ישנים וצהובים שאנחנו שומרים בחדר העבודה. מצאנו שם את "ידיעות אחרונות" מה- 20 בנובמבר 1977 (2.50 לירות היה מחירו). הנייר כבר הצהיב, האותיות היו קטנות, וקשה היה להבין כיצד ניתן היה אז לקרוא עיתון בעיצוב כזה מגעיל. דפדפנו שנינו בעמודים המצהיבים, במעין חרדת קודש, כאילו נוגעים בהסטוריה ממש. ראינו את התמונות של אז. הבטנו בעיון באישים שעשו את ההסטוריה, ושוחחנו על מה זה מסמל, ועל מה שהושג – כתוצאה מהחלטה לא שגרתית של אדם, וההיסחפות הנלהבת של אחרים אחרי רעיון שימים לפני כן נראה מטורף. בסך הכל, השלום עם מצרים שריר וקיים ודי איתן. אמנם היחסים קצת קרים. אולי השלום הזה הוא לא מה שפנטזנו. אבל זה שלום. ושקט שם. ויש גבול מוגדר, וסיני לא שלנו, והכל בסדר. כדור הארץ המשיך לנוע אחרי שיצאנו מסיני ומימית. וחשוב לזכור מי הוא זה שאחז בידו של סאדאת, ויצא יחד איתו להרפתקה הנהדרת הזו. לא אחר מבגין, שחצי שנה לפני כן, כאשר זכה בבחירות, לא העלה על דעתו (וגם איש לא האמין) שיילך את כל הדרך לכריתת שלום עם מצרים. שני אנשים, שעשו משהו לא שגרתי, ושינו בזכות היצירתיות שלהם את פני ההסטוריה. לכן, מבחינתי יש תקווה. צריך רק את אותו אחד, שיקום ויעשה משהו לא שגרתי. צריך רק את אותו אחד שיצית את הדימיון שלנו עם משהו יותר יצירתי מאשר כיבוש בית-לחם, או יצירת רצף טריטוריאלי בין חברון לקרית ארבע. צריך רק את אותו אחד שיעיז להביט כמה סנטימטרים מעבר לקצה אפו. רק צריך את אותו אחד שיחשוב טיפונת על הגוזל שלי. לילה טוב סקסופון