בעקבות האיזכור למטה של 'יסמין הכחולה'...

בעקבות האיזכור למטה של 'יסמין הכחולה'...

אני פותח בשירשור חדש, כי יש משהו שמטריד אותי מאז שראיתי אתמול את הסרט (ואהבתי מאוד, הגם שיצאתי ממנו עצוב).

הסרט הוא על קריסתה של אשה ממעמד אשת חברה עשירה למצב של חסרת בית. בין השאר היא מנסה לברוח מהמציאות העגומה שלה בעזרת סיפורי בדים שהיא מספרת על עצמה לסובבים אותה, למרות שכולם יודעים את האמת או מגלים אותה במהרה. כשהשקרים מתגלים היא מאבדת את ההזדמנות האחרונה שלה לצאת ממצבה.

קשה שלא להיתקל באנשים כאלה מפעם לפעם, לפעמים אפילו בסביבה הקרובה. האם יצא לכם להיתקל בשקרנים מסוג זה, שמספרים על הצלחות והישגים דמיוניים? האם השתתפתם במשחק שלהם והעמדתם פנים, או שאמרתם להם בגלוי מה אתם יודעים וחושבים עליהם? מה יכול לעזור יותר לאנשים כאלה, האמת הוא שיתוף פעולה? ואם התעלמתם מההבנה שמדובר בשקרים, איך הייתם מגיבים אם אדם מהצד היה מוכיח לכם שמדובר בשקרן?

השאלה הזו מטרידה אותי כי לפני הרבה שנים עמדתי בסיטואציה דומה באופן מסויים שהסתיימה באופן קשה יותר מאשר בסרט ונשארתי עם דילמה לא פתורה.
 

צליליתה

New member
היה היה פעם

פגשתי איש שהחיים שלו היו במצב מתמוטט
(טרם ראיתי את הסרט, כך שאין לי מושג אם דומה הסיפור, או שונה לחלוטין)
הוא סיפר לי המון סיפורים, על הצלחות בעברו
חלק מהסיפורים הם סיפורים אמיתיים, וזה בדוק
חלק מהסיפורים, פנטזיות. בזמנו, האמנתי לכל הסיפורים, ורק אחרכך, תוך הצלבת מידע, פגישת אנשים שהכירו אותו, וכו, הבנתי שחלק מהסיפורים לא אמיתיים.

FF להיום
האיש משקם את חייו, לא בקצב מהיר. אני חושבת שהשבר שהוא חווה כל כך עמוק, שלא יהיה כאן שיקום מלא, במובן שהוא לא יחזור למקום בו הוא היה לפני 20 שנה.
אבל אני עומדת מלאת הערכה אליו, אל התהליך השיקומי שהוא יצר לעצמו, על המחויבות שלו לשיקום, על הסרוב המוחלט שלו להיות מסכן.

אני חושבת שחלק גדול מהיכולת שלו לצאת מתוך השבר, נובע מהעובדה שהוא לא הפסיק לפנטז. פינטז, סיפר, השוויץ, ולאט לאט, לפחות בקטנה, הופך את הפנטזיות האלה למציאות.

לא עניתי לשאלות שלך.
במקרה הספציפי הזה, במקרה, סיפרתי משהו על האיש במפגש חברתי. הסתבר שהיו שם כמה קרובי משפחתו, שדאגו מאוד לספר לי את כל האמת. וגם להתקשר ולנדנד ולשאול אותי מה אני אעשה עם המידע החדש, ובכלל, הבהירו שהם לא סובלים אותו ושישמחו שגם אני אהפוך לאויבת שלו. (ואני לא). לא אהבתי את זה. והמידע שהם סיפקו לי לא הועיל לי במשהו, או שיפר את חיי במשהו, אלא רק לכלך על קרוב משפחה שלהם.

היחסים שלי היום עם האיש הם לטעמי, יחסים מאוד טובים. אני יודעת מיהו והוא יודע שאני יודעת. מה שמאפשר לכל אחד מאיתנו להיות הוא עצמו.
פה ושם הוא מספר לי סיפורים שנדמה לי שיתכן והם פנטזיות.
יש לו את ברכתי המלאה להמשיך ולחלום.
 
לא יודעת להתמודד עם מינכהוזן

לא ראיתי את הסרט
ויכול להיות שאני מפספסת את הפואנטה

כשאני נתקלת במספרי סיפורים, אני לא מעמידה אותם מול המראה
לא נעים לי להלבין את פניהם.
אני מנסה לא לקחת חלק במשחק הכזבים שלהם
אבל לא אעמת אותם מול המידע שיש בידי.

אם טוב להם לספר על עצמם ניסים ונפלאות
אז שיהיה...אני מסוגלת לספוג.

אני לא צריכה שאדם שלישי יספר לי את ה"אמת"
וגם אם אני מגלה אותה בעצמי
אני לא אטיח אותה בפניו של מינכהאוזן.
אם זו דרכו/ה להתמודד עם המציאות העגומה שלו
לא אבייש אותו
אבל אתן לו תמיד "פתחי מילוט"
שאם ירצה- יוכל להגיד אמת.
 

אנימה1

New member
החלום ושברו

גם אני יצאתי מהסרט עצובה (Blue) ומהורהרת.

לא פעם נתקלתי בחיי באנשים מהסוג שתיארת, וחשבתי לעצמי מה גורם להם לעטוף את סיפור חייהם העגום בעטיפות צבעוניות וזוהרות, שאין כל קשר בינן לבין המציאות.
אני חושבת שיותר מהכל זה העצב. על הכישלונות, על החלומות שלא התגשמו, התקוות שהתנפצו, האנשים שבגדו, המציאות שטפחה על הפנים, ההחמצה, האכזבה, הבושה.

לפעמים אני חושבת שהאנשים האלה לא משקרים. הם פשוט מספרים לעצמם (ולסביבה) סיפורים, שמנקודת מבטו של מי שיודע את האמת אמנם נתפסים כשקריים,
אבל מבחינתם זו הדרך היחידה שמאפשרת להם להתמודד עם הכאב. לשרוד. אני לא מעודדת את הדרך הזאת, אבל איכשהו אני מבינה את האנשים האלה.

לא לכל אחד יש את הכלים, היכולות והכוחות להתמודד עם התלאות שמזמנים לנו החיים, בעיקר אם עד שלב מסוים הם (החיים) התנהלו "לפי התוכנית", ופתאום הכל מתהפך.
יש אנשים שאין להם את תעצומות הנפש להתעלות מעל המכשולים ולקבל את עצמם בכל מצב. ואם הנפילה (כמו סיפורה של יסמין בסרט) היא כל כך חזקה, על אחת כמה וכמה.

כמובן שאם לא מדובר בנוכלים ובשקרנים פתולוגיים, אני לרוב מגלה כלפי אנשים מהסוג הזה חמלה.
אם אני מזהה שיש עם מי לדבר, בזהירות, אני מגששת, מנסה לדבר איתם ואולי אף לעזור.
אבל אם אני מגלה ש"האורות דולקים אבל אין אף אחד בבית", אני פשוט מניחה להם להתבשל במיץ של עצמם.

בשורה התחתונה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו עד כמה האנשים האלה חשובים לנו, ועד כמה אנחנו מעורים בסיפור חייהם ויכולים להתערב.

כל עניין לגופו.
 
הגבתי קודם לפני שעלתה התגובה שלך, אנימה

ברור ומוסכם שלא מדובר בנוכלים, אבל יתכן שדווקא כן בשקרנים פתולוגיים - אני לא בטוח לגבי ההגדרה.

הענין בעיני בסרט הוא שהשקרים לא רק שלא עוזרים לשקרן, אלא שהרבה פעמים דווקא מאיצים ומעמיקים את שקיעתו, וזה מה שוודי אלן הראה יפה בסרט: יסמין לא יכולה להתמודד לא רק עם קריסת עולמה, אלא גם עם הזדמנות הפז להיחלץ ממנו. ההתמכרות שלה לשקרים קשה והרסנית קשה לא פחות משאר ההתמכרויות שלה, ואפילו יותר.
 
נראה שהשקרים מהווים סוג של מנגנון הגנה

דרך השקרים היא מנסה להכחיש את המציאות הלוחצת והמאיימת.

וכשהשקרים הופכים ל"אמת" של השקרן, הוא מסתבך ולכן לא מצליח להיחלץ..
 

צהלול

New member
אני לא בטוחה שהחא מכחישה

מציאות באמצעות שקרים, היא כן עוטפת את עצמה
בבועה על מנת שלא להפגע.

אגב, בעיני, לא השקרים הם ה"בעיה" או האישיו בסרט.
 

אנימה1

New member
אורי, גם שקרנים פתולוגיים הם אנשים אומללים

מבנה האישיות שלהם גבולי, תפיסת המציאות שלהם מעוותת, היכולת שלהם להבחין בין אמת לשקר לקויה, והם לא מסוגלים לשלוט בזה.
מבחינתם השקר הוא האמת, והם אפילו לא מודעים לסכנות שיכולות להתרחש עליהם בגלל השקרים. זאת בפירוש מחלה (פסיכופתיה) מוכרת בפסיכולוגיה.

יסמין, כמו אנשים רבים (בחיים, יו נואו), לא מסוגלת להתמודד עם קריסת עולמה, היא עוטפת את עצמה באינסוף שכבות מתוך יאוש ותקווה שאולי הן יעזרו לה להתמודד,
ובתוך כך היא מאבדת את יכולת השיפוט שלה ואת ההזדמנות להיחלץ ולהציל את עצמה. מעצמה. זה נורא נורא עצוב.

באשר לסיפור שהבאת, על המשתתפת בפורום שהפגינה ידע "מוגזם" ולא הודתה שהיא נעזרת בגוגל. ברור שזה בולשיט.
עושה רושם שזה בא מתוך הערכה עצמית נמוכה וחוסר ביטחון, שמקורם כנראה בהיסטוריה האישית שלה. או סתם היבריס.

אגב, אני נוטה להסכים עם הבחור שטוען שפה ושם כולם מציצים ונעזרים.

תודה לאלוהי גוגל שמסייע לנו (בעיתות מצוקה) עם הפתרונות
 
יש הרבה דברים מעניינים בדיון כאן כשלעצמו

שראויים כל אחד לדיון משלו.

אני נוכח שאני די בודד בעמדה שלי, שהשקרן פוגע לעתים קרובות בעצמו ובקרובים לו - הסיפור בסרט, שמבוסס בצורה חופשית על 'חשמלית ושמה תשוקה', אומר את זה לדעתי בפירוש - אבל כל אחד חווה את המציאות הזו בדרך שלו.

התשובה לשאלה אם עימות יכול לעזור תלויה, בהחלט, בנפשות הפועלות.
 
בחיי שאני מסכימה איתך..ומוסיפה

זה איזשהו מנגנון הגנה..
אם זה לא פוגע במישהו, לא בדובר ולא בסביבתו- לא חושבת שצריך לעשות עניין.
וגם כשצריך- לא תמיד יש לנו, ההדיוטות, את הכלים להתמודד ולעזור להם.

ולגבי הכחול והבלוז..מעניין שגם אחרי הסרט, אנשים הביעו תמיהה מדוע נקרא כך הסרט. היה גם רעיון לשלול את הכחול כי זה לא סרט כחול..
 

אנימה1

New member
סופי, התרגום הוא צרה צרורה. ולא רק בסרט הזה :

אני כל פעם מחדש מתחרפנת מהשמות שנותנים לסרטים בעברית, ומרמת התרגום בגוף הסרט.
אותו כנ"ל גם עם תוכניות טלביזיה. מזל שבספרות מקפידים יותר, ועדיין אני נתקלת המון בתרגומים איומים.

במקרה הספציפי של Blue Jasmine זה ממש פשע
 
אם תגגל הבלוז של יסמין

תקבל את יסמין הכחולה..
אולי צריך היה מלכתחילה לתת שם כמו Jasmine's blues

יסמין הנוגה. תוגתה של יסמין.(או שזה מזכיר סרט בתחנה המרכזית בתלאביב?)
תוגה. דכדוך. דכאון. בלוז....
כשלשם כפשוטו יש משמעות - יסמין הכחולה, לא תמיד יחפשו מה כוונת המשורר.
 
עניין של כשרות? איפה ואיפה? ממש שערוריה

Behind the Candelabra הפך ל חיי עם ליבראצ'ה.

Rush נשאר Rush...כאילו אין תרגום למילה.

The Family- החבר'ה הרעים...
 

צהלול

New member
סתם ככה על הדרך

התרגום לא נוראי כל כך, כי יש מושג כזה -
"מצב כחול", והכוונה היא לא לכחול סקסי, אלא
לכחול דכאוני.
 
זה את יודעת

זה גמני יודעת.
זה הבלוז.
אבל כשמאחורי יושבת חבורה של אנשים ובסוף הסרט שואלים ברצינות, מה היה כאן כחול..כנראה שיש איזה פספוף..

לכן חשבתי שהבלוז של יסמין היה הרבה יותר טוב.
 
למעלה