בעין המתבונן

[arana1]

לתחושתי מספיק שתהיי בסביבה

מה שאני רואה, גם אצל ביתי, זה שיש לה הרבה מצבים שבהם היא נכנסת למשחקים מאוד פרטיים ומקוריים ויחודים לה, למתבונן מהצד זה עשוי להיראות די מטורף, נדמה לי שמבחינתה במקרים כאלה היא צריכה שיתוף רק כמבט או נוכחות
אם היא רוצה אינטראקציה אז זה מספיק מפורש,
יש אין סוף סוגים של אינטראקציות
חלק מהכיף, והקושי, זה לחוש איזה תגובה מתאימה למה

ילדים משתעממים כשאין שינוי, ואז הם מפסיקים, אבל אוטיסטים יכולים לחוות מגוון עשיר גם במה שנתפש כמונוטוני לאדם נורמטיבי
לדעתי תמיד צריך לאפשר מיצוי של מהלכים ולא להתערב מתוך תפישה, מוטעית, שהילד לא מספיק מגוון

 

[ל11 ששכחה סיסמא]

יפחוצית זה היה תאור כל כך נכון

הבן שלי כביכול משחק יותר ׳רגיל׳ ועדיין אני מרגישה דומה. לפעמים רוצה שאהיה שותפה פסיבית, אקטיבית, כל פעם משהו אחר. אני צריכה המון דמיון, שיש לבן שלי בשפע, כדי להבין כל פעם את הסיטואציה החדשה שהוא יוצר בתוך מצב מוכר ולראות כמה זה חדש. אבל זה גם דורש מאמץ....

חייבת להגיד שלי מאוד עזר טיפול דיאדי. הייתי מרגישה אשמה שהוא בטלוויזיה, שהוא לא משחק אתי, רציתי ׳לקדם׳ אותו (מי אמר לחץ של אחרי אבחון) והמטפלת לימדה אותי שלראות יחד טלוויזיה זה כיף יותר מלבד. ולהסתכל ולהיות גאה בו מהצד זה המון... חייבת לה הרבה מאוד בגישה מאוד פתוחה שיש לה. אפרופו סיפורי הקטרים והחול של הבן שלי, בגן פיתחו תאוריות שלמות והיא יום אחד התקשרה אלי בערב ואמרה לי שהיא חשבה על זה. והבן שלי פשוט משחק בקטרים בחול, כמו מחבואים. אין שום דבר נסתר. פשוט משחק....

 

[יפחוצית מצויה]

אני חושבת שצריך גם וגם

כמו שכתבת בעצמך, לפעמים הוא לא רוצה התערבות, ולפעמים כן... גם הבת שלי. גם הלבד וגם היחד נחוצים.

הבעיה היא שכשהיא כן רוצה התערבות ותקשורת ומשחק משותף, עדיין נורא קשה להשיג את זה, כי נורא קשה להבין מה עובר לה בראש ומה פשר המשחק שלה. ולפעמים כשהיא כאילו לא רוצה שיתערבו לה, זה פשוט סוג של יאוש מכך שיבינו אותה, אני חושבת. כי אם פתאום את מצליחה לקלוע בתגובה שלך, ובאמת להשתלב במשחק - היא כולה זוהרת! אבל עד שמצליחים אפילו קצת, פעם ב-, וזה כלכך חלקי וחמקמק...

 

[dina199]

ומי אמר שהחיים קלים ?

ילדה שמאכילה בובה בכפית (מה שנקרה 'משחק תקין') לא עושה את זה כי היא יודעת שזה תקין, ולא כי לימדו אותה שזה המשחק התקין ולא די לעשות להורים לשה חיים קלים אלא כי היא נהנית מזה.
ואז ילדה שעושה דברים אחרים עם כפיות ובובות (ובמקרה היא א"סית) גם נהנית ממה שהיא עושה רק שאין לה מושג שזה 'לא תקין'
ושבגלל זה החיים של ההורים שלה קשים.

 

[יפחוצית מצויה]

את יודעת שתקינות לא מעניינת אותי...

 

[dina199]

בהחלט

 

[Anat Shemer]

ואחרון (אלא אם

מישהו רוצה עוד

)
מלפני שנה:
https://www.youtube.com/watch?v=uu8QdLZxQJo

 

[Anat Shemer]

אופס! התכוונתי

לשים את זה אחרי השלושה הקודמים. מבחינה כרונולוגית השלושה עם הבאולינג הם מ-2012 וזה מ-2013.

 

[Anat Shemer]

ועוד שלושה :

מתנצלת על איכות הצילום - המצלמה שלי היתה על סטינג של חושך ויצאה תמונה ירקרקת....

משחקים באולינג:
https://www.youtube.com/watch?v=Vl8ufM_lHig

ועכשיו בעיה -נכנסתי ואמרתי שאני ממש זקוקה לכדור...

https://www.youtube.com/watch?v=20NKEmmPajw

ושוב בעיה - וגם הפעם שני השותפים הנפלאים האלה מתמודדים איתה ביצירתיות ומתוך תחושת הצלחה

https://www.youtube.com/watch?v=QXks46Rellw

 

[ענבלית8]

מנסה להסביר

מתייחסת לציטוט שלך:
"בשלושת הסרטונים מוצגת שיטת טיפול מסוימת והשאלה היא מה מטרת הטיפול?
בסרטון הראשון הילד לומד לא להביע את דעתו גם כש"משחק המדיח" מתחיל לשעמם אותו.
בסרטון השני הילד לומד לא לבטא את הרגשות שלו ולא להפגין התלהבות גם כשהמשחק כרוך בהשתוללות.
בסרטון השלישי הילד לומד לא לבטא את הרעיונות שלו גם כשברור שהוא הבין כבר הכל ומתחיל לאבד עניין.
מטרת הטיפולים היא, ככל הנראה, ללמד את הילד להתאים את עצמו לכללים החברתיים"

קודם כל, בתור אמא שעושה עם הילד שלה דברים דומים אני אגיד דבר ראשון - הורים הם לא מושלמים! כשעושים פעילות כזו עם הילד מאוד מרוכזים במשהו ולא תמיד רואים הכל. לפעמים היינו צריכים לעצור ולשנות משהו ואנחנו רואים את זה רק אח"כ.
אבל -
לגבי הסרטון הראשון - כתבתי משהו בהמשך השירשור בנסיון להסביר מה המטרה שם. אם ילד התחיל להשתעמם והאבא עוד לא קלט את זה - זה פשוט קורה.
לגבי הסרטון השני - אני מהמרת שהאבא השקיט את הילד כי היה אולי תינוק ישן בבית... (ענת שמר, יכול להיות שאני צודקת?), או סתם בגלל איזו מנטליות אמריקאית. בטח שזה לא העיקר וזה לא המטרה... אני לא זוכרת בדיוק מה היה שם אז אולי ענת יכולה להסביר מה המטרה

צריכה להפסיק עכשיו, אולי אמשיך אח"כ

 

[Anat Shemer]

כן עינבלית,

הקטנה נימנמה די קרוב , ואכן ניחשת נכון גם לגבי הבדלי התרבויות - ההורים כאן משתיקים את הילדים ומצפים לכל מיני התנהגויות שמתאימות למה שנהוג באיזור הזה (למשל - לקרוא לי "מיס ענת"...).

 

[arana1]

אגב, אוטיסטים צורחים כשהם מתרגשים

אבל הם יכולים להיות גם מאוד מאוד שקטים
הרבה פעמים הרעש והצעקות נובעים מזה שמכניסים אותם למצבים שלא מסתנכרנים להם טבעית
ולכן החוויה מרגישה להם מאוד אינטנסיבית

גם נ"ט יעשה המון רעש אם יכניסו אותו לכלוב עם תנינים
בשביל אוטיסט
הסביבה הנורמטיבית יכולה להתבטא כהמון מעברים והתרחשויות מהסוג הזה
מעברים שנורא מרעישים לו ולכן הוא מרעיש לאחרים

 

[ענתנוי]

תרגום בגוף הסרט

אני אעבור לניתוח מדויק של התהליך שראיתי עד עכשיו (לא כולל סרטונים חדשים):

1. "משחק מדיח" - המשחק מלווה בתנועה מתואמת והילד מצטרף בשמחה כי סינכרון של תנועה זו תקשורת של הזדהות ואהבה, אבל כשהוא מנסה לפתח את המשחק האב מחזיר אותו שוב ושוב ל"מטרה" הטיפולית, והילד מתחיל לאבד עניין.
תחשבו על זה: אתם מוצאים סוף סוף אוזן קשבת, חושפים את צפונות ליבכם ובמקום להקשיב לכם ההורה מתקן כל הזמן את שגיאות הדקדוק וההיגוי שלכם. חוסר העניין הוא תגובה לחוסר התקשורת...

2. "שוברים את הכלים" - האב יוזם משחק של קפיצות והשתוללות - התנהגות שבדרך כלל כנראה אסורה בבית הזה. הילד קצת נלחץ אבל מצטרף בשימחה ו"שובר את הכלים" בתחום שבאמת מפריע לו - הביטוי הווקאלי, ושוב הוא נתקל בחומת אטימות ומאבד עניין - כי מה הטעם להפר את הכללים אם אסור לך להפר את הכלל שבאמת מפריע לך?

3. "קוביות מגנטיות" - אימא מסבירה את כללי המשחק. הילד משתף פעולה, מבין, מיישם ומנסה להשתמש בידע החדש ולבטא את התפיסה המרחבית הייחודית שלו בהצמדת קוביה בצד ושוב - חומת האטימות מחזירה אותו ל"מוטב" והוא מאבד עניין.
והמסר הזה חוזר שוב ושוב כנראה בכל פעילות והמשמעות שלו ברורה: תגובה נורמלית = פרס. תגובה חריגה = עונש.

4. "רעשנים" - אימא בן ובת משחקים ברעשנים. ההבדל בין שני הילדים הולך ומתחדד ככל שעובר הזמן: הבת מבקשת ומקבלת אישור ועידוד והטיפול הופך למשחק. הבן, לעומת זאת, נשאר בתפקיד המטופל ומביע את רגשותיו לא רק בהתנגדות סבילה (מסרב להשתתף) אלא גם במחווה גלויה - הוא שם את הרעשנים מול העיניים כהצהרה ולא כהזמנה לחיקוי. המסר ברור: יש מערכת מוסר כפולה בבית, עם ילדים ראויים ורצויים יותר וכאלו שהם פחות....

5. "שלג דמיוני" - הקטע האחרון קשה לצפייה עבור חריגים כי הוא חושף את הדינמיקה המשפחתית. הילד שותף אבל לא שייך והוא מבטא את תחושת חוסר השייכות שלו בכל הדרכים השקטות האפשריות: קפוצ'ון שמסתיר את הפנים, השתתפות חלקית ללא התלהבות, עמידה בצד, קצת מאחור וכ"ו. הוא הופך למעין כתם מטושטש על רקע השימחה המשפחתית - כמו ילד מאומץ, "ילד חוץ", חייזר....

השיטה הזו מתאימה לנורמה האמריקאית. בארץ מעדיפים את ה-ABA כי היא שיטה ישרה יותר ומתאימה יותר לנורמה הישראלית.......

 

[arana1]

עצוב כמה שזה מדוייק,כואב כי זה רק חלק מהסיפור

מאחורי התיאור המדוייק שלך מסתתר ילד שבאמת ולמרות הכל רוצה ויודע לשתף ולאהוב ולשמוח ולהיות באופן מופלא
הדדי ואמיתי וספונטני ואותנטי במידה בלתי מצויה
אבל את זה אף אחד לא רואה ואת זה אף אחד לא רוצה
ואין אשמים ב"משחק" הזה
כי הסביבה באמת לא מסוגלת להבין את הדינמיקה הכל כך מרתקת ועמוקה ומאירה שהילד משתוקק לספר ,לשתף ,לחיות

ככה זה
אני ממש לא מפקפק ברצון הטוב ואפילו בצורך המאוד חזק של ההורים והאחרים לעזור ולהתחבר ולהיטיב עם הילד
אבל אין ספק שככה זה לא ילך
להפך
התנועה הזאת, כמו שענת רואה, רק מעמיקה את מצוקתו וקשייו

מאמין ומקווה שעם הזמן מספר האנשים המסוגלים לשמוע את המורכבות הכל כך עדינה של האוטיסט ילך ויגדל
מספיק שאדם אחד ידע להענות לסדר הכל כך דינמי ופתוח ומשתף ותקשורתי של האוטיסט כדי
ועוד אחד
עם הזמן זה יסתדר
בינתיים חשוב לנסות להימנע מלהזיק ככל האפשר
ומה שאנחנו רואים כאן הוא מזיק מאוד

 

[יפחוצית מצויה]

צפיתי. השאירו לי הרגשה מוזרה בבטן.

מצד אחד, אני מבינה מה ההורים מנסים להשיג ולמה זה נראה להם חשוב, ומבינה את תחושת ההישג שלהם כשסוף סוף מצליחים.
מצד שני, המחירים. וכל מה שמתפספס בדרך.

המיומנות ההסתגלותית שנרכשת, המשחק שאובד (מה ששוב מזכיר לי את כל מה שלויניקוט יש להגיד על משחק, על מרחב מעבר משחקי שהוא החיים והבריאות והשפיות וכל מה שאיננו רק הישרדות פיזית ונפשית, ומה קורה לילד קטן שהחוץ ודרישות ההישרדות סוגרות עליו הדוק מדי ומרחב המעבר שלו נחנק)

התקשורת שאובדת (כי כשהמבוגר עסוק כולו בבניית המיומנות אצל הילד תוך כדי אינטראקציה, הוא פחות עסוק בלנסות להבין מה הילד מתקשר אליו, ומה עובר לילד בראש. המבוגר הוא באותו רגע יותר במוד של להתייחס לילד כאובייקט שמשנים אותו ולא כסובייקט שמקשיבים לתוכן האותנטי שלו. מבחינתי לשני סוגי האינטראקציה יש מקום בחיים, אבל יש להכיר בסתירה בינהם. האם זו לא בדיוק אותה בעיה כמו ב-ABA? אני לא מצליחה להבין איך אפשר לעזור למישהו ללמוד לתקשר על ידי הצבת מטרות ותנאים לאינטראקציה איתו. תרתי-דסתרי, לא?)

אבל אני יודעת שאלה בסך הכול קטעים שגזורים מתוך מערך חיים שלם של משפחה, ועוד בצורה מלאכותית כזו. ברגע שמשחק מצולם נשפט ונמדד הוא מלכתחילה הרבה פחות משחקי, ויכול להיות שאותה משפחה עצמה לפעמים גם משחקת ומתקשרת באותנטיות ומאזנת את מה שרואים כאן.
אני לא אומרת שלבניית מיומנויות מהסוג הזה אין מקום בכלל. אבל יש כאן לדעתי שאלה חשובה מאוד של מינון.

 

[schlomitsmile]