בעין המתבונן

ענתנוי

New member
בעין המתבונן

אני מודה לענת שמר על הסרטונים האלו ורוצה להסביר בעזרתם את ההבדלים בתפיסת המציאות:
https://www.youtube.com/watch?v=3Dw-PD4mmPc
https://www.youtube.com/watch?v=fmliD8pqp4U
https://www.youtube.com/watch?v=_ETlkjNIv_Q&list=PL0524rfv_g2ab5v0A06ApDasfbT0z-mrI&index=8

בשלושת הסרטונים מוצגת שיטת טיפול מסוימת והשאלה היא מה מטרת הטיפול?
בסרטון הראשון הילד לומד לא להביע את דעתו גם כש"משחק המדיח" מתחיל לשעמם אותו.
בסרטון השני הילד לומד לא לבטא את הרגשות שלו ולא להפגין התלהבות גם כשהמשחק כרוך בהשתוללות.
בסרטון השלישי הילד לומד לא לבטא את הרעיונות שלו גם כשברור שהוא הבין כבר הכל ומתחיל לאבד עניין.
מטרת הטיפולים היא, ככל הנראה, ללמד את הילד להתאים את עצמו לכללים החברתיים.

אבל מה חושבים על זה הילדים?
ילד "נורמלי" יבין שיש אנשים שמותר להם לקבוע את הכללים ויחשוב שהיררכיה זה "טבע הדברים".
ילד "אמצע" יבין שהכל משחק וינסה לגלות איך משנים את חוקי המשחק כדי להיות זה שקובע את הכללים ולא רק מציית להם.
ילד "על הספקטרום" יבין שמשהו לא בסדר בהתנהגות של המבוגר, אבל מכיון שאין לו מושג מה הבעיה הוא יעלה השערות שונות וינסה לבחון אותן.
ההשערות הנפוצות:
1. משהו לא בסדר עם המטפל ולכן הילד צריך לקחת אחריות ולטפל במבוגר. זה מוביל בדרך כלל למאבקי כוח ו"התנהגות אלימה".
2. משהו לא בסדר אצלו, אבל אין לו מושג מה הבעיה ואין לו עם מי לברר את זה כי ההתנהגות של המטפל היא שרירותית, לא הגיונית ולא צפויה. זה מוביל בדרך כלל למסע של חיפוש עצמי או "נסיגה".
3. המבוגר מסתיר משהו וזה הכי נורא כי מסתירים רק דברים רעים וזה משאיר אותך לבד עם "מפלצת חושך", כי המבוגר לא מוכן להתייחס לקיומה ולך אין מושג מה היא ומה היא עלולה לעשות לך. זה מוביל בדרך כלל ל"התנהגות פסיכוטית".

הכלל החשוב ביותר בעבודה עם ילדים על הספקטרום (וזו המסקנה ההגיונית היחידה גם מתיאוריית המיינד): כנות ויושרה!!!!!
 

schlomitsmile

Member
מנהל
לא יודעת לגבי כל השאר, אבל עם המשפט האחרון אני לגמרי מסכימה,
בכלל עם ילדים, אולי א"סים במיוחד.
 

ענתנוי

New member
כולם עושים דברים משעממים

אבל מה המטרה? למה לשעמם את הילד בכוונה? - כי זה סוג של אתגר, סיטואציה שיש בה כוונה.

ואיך את מרגישה כשמישהו מכריח אותך להשתתף במשחק שלא מעניין אותך?
 

arana1

New member
הבעייה היא לא השעמום אלא חוסר הכנות

בדיוק כמו שענת כתבה
והילד מרגיש את זה למרות שהוא לא יודע לבטא את זה
עדיף להיות עם ילד כמו שאתה
בלי טכניקות ובלי שיטה
ואולי זה מנוגד לאינטואציה של חלק מההורים כאן אבל זה נכון ביחוד לילד אוטיסט
 

dina199

New member
נראה לי שכל ה`לאוים` האלה נחשבים

`דחיית סיפורים`.
ויש אנשים שחושבים שדחיית סיפורים זה הדבר הכי חשוב בחיים (לא דעתי)
 

Anat Shemer

New member
ועוד אחד :

בתקופה ההיא עשינו הרבה משחקי-כאילו . כאן רואים משחק ב"שלג" עם כל המשפחה. בתוכנית RDI ההורים הם המיישמים והתוכנית מתייחסת לכל המשפחה .
שוב ניתן לראות כאן שהתקשורת היא משתפת ולא אימפרטיבית\מוחלטת (כלומר לא הוראות ושאלות מניפולטיביות), יש כאן הזמנה להשתתפות (אבל לא כפיה), ההורים מדריכים בכך שהם חלק מההתרחשות, מספקים דגם להשתתפות (אבל לא אומרים "תעשו כמוני").
בשלב הזה של התוכנית הילד שלנו (פארקר, האמצעי במשפחה, עם הסווטשרט האדום עם הכובע) יכול כבר להתמודד בהצלחה עם הרעש, התנועה והדינאמיות שסביבו.
https://www.youtube.com/watch?v=xQGvepi-vmg
 

ענתנוי

New member
עוד לא הבנתי

מה ההבדל בין סתם משחק של הורים וילדים ושיטת הטיפול הזו? מה המטרה? למה זה טיפול ולא משחק ספונטני ואמיתי?
 

ענבלית8

New member
זה בדיוק העניין!

ההבדל היחיד בין סתם משחק של הורים וילדים לבין זה הוא הקצב וההתאמה, ועכשיו אני אכתוב רק מהניסיון האישי שלי, יכול להיות שהורים אחרים לא חווים את זה (אם כי אני מאמינה שרובם כן) ההדרכה שקיבלתי עזרה לי להבין מה הילד שלי מבין ומה קשה לו וע"י כך ליצור סיטואציה שבה תהייה לו חוויה של הצלחה. כשרוצים לסדר כלים מהמדיח באופן פונקציונלי לא עושים את זה כמו שרואים בקטע, נכון? המטרה היא כמובן לא ללמד את הילד מימנות של סידור כלים ממדיח (אם כי זה נחמד גם) אלא להרגיש שהוא מצליח כשותף פעיל.
תסתכלי בסרט המדיח בדקות האלו:
1:16 - הילד בודק שאבא איתו ומוביל את הרעיון לתנועה - ריצה מהירה
3:36 - שוב הוא בודק ש"אבא איתי" ונותן רעיון של ללכת עם בעיטות
תהרגו אותי, אבל הילדון הזה נראה לי סופר מבסוט ברגעים האלה, הוא הבין מה המשחק, הוא הביא רעיון משלו והשותף שלו מקבל את הרעיון שלו. והוא חוזר בריצה מאוד שמחה מהמגירה למדיח. זה המדד להצלחה שלנו - תחושת מסוגלות, תחושה של הנאה מפעילות משותפת, זרימה של חשיבה (אני ממציא עכשיו איך נצעד מהמדיח) המודדות עם חידוש (אבא יוזם תנועה חדשה שלא עשינו קודם ואני אולי נעצר בהתחלה אבל אז רואה שאפשר ללמוד משהו מהאבא הזה)

צריכה ללכת אולי משיך אח"כ
 

ענתנוי

New member
זה לא מה שאני רואה

אני רואה משחק תקשורת שהולך והופך למעמסה כי אין באמת תקשורת, אין שיתוף, אין משמעות ואין שום תחושה של הצלחה. בדיוק להיפך.
ובסרטי ההמשך ממש קשה לי לצפות כי אפשר לראות איך חוסר התקשורת מפתח אצל הילד את תחושת הניכור והבידוד. יש סימנים ראשונים להסתגרות והתנתקות רגשית שתתבטא אח"כ בקושי ביצירת קשרים חברתיים.

את מודדת כישלון והצלחה ברמת התפקוד והעשייה אבל זה לא המדד שלנו - המדד שלנו הוא תקשורת והבנה ומהבחינה הזו המשחקים האלו רק יוצרים חוויה מצטברת של אכזבה ותסכול.
 

arana1

New member
מוזר שאנחנו רואים ניכור איפה שאחר רואה חיבור

אבל זה חלק מהותי מאוטיזם
ואנשים צריכים או יכולים לבחור איזה התבוננות מדברת אליהם יותר
 

dina199

New member
. אנשים רואים חיבור

איפה מבחינתם 'צריך להיות' חיבור.
וברגע שעוזבים את ה'צריך להיות' רואים דברים אחרים
 

arana1

New member
אני ראיתי משהו אחר לגמרי

הילד בכלל לא מחובר לעניין אבל כמו ילד הוא עושה גם דברים שלא בדיוק מובנים לא כי מה הוא יודע בכלל
הבעיטות ממחישות את זה כי הם נסיון לחקות את איך שנראה לו שהאבא הולך
הילד לא מבין ולא מפיק כלום מהסיטואציה הזאת
היא לא נוגעת בדינמיקה הפנימית שלו
זו שיש לה משמעות בשבילו והיא עשויה לייצב אותו ולחבר אותו למציאות שבה הוא מובן ומתוקשר
להפך
כל הסיטואציה הזאת
בדיוק כמו האחרות בסרטים
רק מעמיקה את הזרות

ילדונים יכולים להיות מבסוטים מכל דבר
הנסיון להציב חיקוי או שיתוף כמטרה בפני עצמה הוא פסול ומזיק ועשוי לעכב את התפתחות הילד

תחושה של מסוגלות אינה מטרה
ילדים, וזה חלק ממה שכל כך מדהים ויפה בהם, לא ממהרים לחשוב במונחים של הצלחה
אלה דברים שרק ההורים והסביבה תוקעים להם עם הזמן
ילדים חווים את הדברים דרך ההנאה מעצם קיומם (לכן הם גם יכולים להנות גם מדברים שלא ממש מתאימים להם בדיוק)
ופעילות מוטת מטרה הורסת בדיוק את זה

לא צריך להציב שיתוף כמטרה
זה דבר שצומח מחיבור אמיתי
אם יש כזה
אם אין
עדיף לא לשתף
 
אבל רק ההורים קובעים את החוקים

עד כמה שהצלחתי להבין מהסרטונים. ההורים מגדירים את גבולות המשחק, הם יוזמים, הם ממציאים, הם מביאים תוכן, והילד מתאים את עצמו, מגיב ומגיב ומגיב.
גם כשהילד כביכול יוזם זה בתוך גבולות צרים שההורים מגדירים, ולרוב זה חיקוי של יוזמה של ההורה מקודם, או משהו שנראה כחיקוי של "משחקים" קודמים. מרגיש כאילו הילד יודע שמצופה ממנו "ליזום" והוא שולף משהו מהניסיון הקודם. רוב הזמן זה לא מרגיש כמשחק אותנטי, כי אין תחושה של משמעות, של גילוי. וכשהילד כן מנסה לעשות משהו אותנטי משלו, כמו לשנות לגמרי את המשחק או להפסיק אותו, פשוט לא נותנים לו...

אם יש כאן משחק - זה מצד ההורה. ההורה כן במצב משחקי חלק מהזמן, אולי זה מה שיוצר את התחושה הקלילה.
אבל לילד יש בעיניים מבט מופנה החוצה, לא מבט משחק - הוא לומד, הוא מנסה להסתגל, הוא מתאים את עצמו, הוא רוכש מיומנות, הוא מרוצה שהוא עומד בדרישות.
זה הרבה דברים, אבל זה לא משחק, ולא תקשורת (לפחות לא תקשורת מכיוון הילד לעבר ההורה. ההפך כן).

אני בטוחה שזה לא ב-100%, החוסר-משחק הזה, אבל זה באחוזים גבוהים מדי לטעמי האישי. בפרט אם מדובר בסוג של אינטראקציה שנעשית לאורך הרבה שעות, במצבים שהם כביכול "טבעיים", ובלי מספיק איזונים של משחק ותקשורת אמיתיים בזמנים אחרים.
 

dina199

New member
לדעתי `סתם משחק` זה דבר הכי טוב


משיג בקשר הורים/ילדים מה ששום טיפול לא יכול להשיג.
 
תראי, ברור שזה הדבר הכי טוב...

אלא שהדבר הטוב והחיוני הזה קשה יותר להשגה, במקרה של ילדים אוטיסטים (או לפחות חלקם).
אין מה לעשות, לרוב קל יותר ליצור משחק משותף הדדי תקשורתי איכותי ומהנה עם ילדה שמאכילה בובות בכפית ואומרת להן "בתיאבון", מאשר, נגיד, עם ילדה שמסתובבת עם כפיות בסלון ושרה "אשגי אי אשגה! אשגי אי אשגה!"

לא כי יש משהו פחות טוב במשחק של הילדה השניה, ויתכן שלמעשה הוא גם יותר עמוק ומתוחכם.
פשוט הרבה הרבה יותר קשה לאדם אחר להבין אותו ולהצטרף אליו.
ולכן הצורך של הילדה השניה במשחק משותף ובתקשורת משמעותית - הרבה יותר קשה לו לקבל מענה.

אם לא הייתה בעיה - לא היה צריך שום "שיטה"...

אבל לדעתי, יותר משצריך טיפול, נכון יותר לומר שצריך הנגשה. ילדה אוטיסטית צריכה כל מה שכל ילדה צריכה, משחק וקשר, אבל האתגר הוא להנגיש את זה מעבר לקשיי התקשורת. זה מה שעובר לי בראש כשאני משחקת עם הבת שלי. וזה אתגר.
 

טסרקט

New member
כשהילדה מסתובבת עם כפיות

היא רוצה שתהיי לידה או שתזוזי הצידה? היא אוהבת אם את מצטרפת לשירה שלה? אני שואלת, כי גם אני באותה השאלה והאתגר, כשהבן שלי עושה דברים דומים הוא לפעמים מבקש שאני אהיה לידו, בנוכחות שלי, במבט, במחשבה שלי, ולפעמים מבקש לשחק לגמרי לבד. לא רוצה שיתערבו במשחק שלו, או שינסו לשנות אותו. אלא אם כן הוא מזמין ומבקש מעצמו. יש אנשים שאומרים שזה לא טוב וככה הוא לא לומד אם נותנים לו להמשיך בלי התערבות ושינוי. מה דעתכם?
 

schlomitsmile

Member
מנהל
חנוך לנער על פי דרכו כל אדם ובכלל זה כל ילד זקוק גם לזמן לבד.
יש כאלה שזקוקים ליותר.
לא רק שזה בסדר גמור, אלא שאם מונעים ממנו מה שהוא זקוק לו,
מחבלים בהתפתחותו.
כמו שכתבת- יש דרכים ורמות שונות לשיתוף והשתתפות,
הבחנה והענות לגוונים האלה תתרום לדעתי לאקלים שיעודד התפתחות ופריחה.
 
למעלה