אני חייבת מלהגיד לך במלוא הכנות
שהמילה שמנה מופיעה בהודעה הקצרה שלךל מלא פעמים, מלא. ואני לא מצליחה להבין- מה הקשר? מה הקשר בין זה שאת שמנה לעבודה בסקרים או במתן שירות תמיכה טלפוני? הלוא אלו סוגי עבודה שבהם הלקוח לא רואה אותך, את לא מעניינת את העובדים לידך שתכלס המראה שלך לא מעלה ולא מוריד שום דבר ממשכורתם, תכלס- איך זה שאת שמנה קשור ליכולת שלך לתת שירות טלפוני? אני באמת לא מבינה. אז אני קוראת, וחושבת שאת פוחדת. זה הכי טיבעי בעולם. את פוחדת כי את יוצאת לעולם, בצעדים ראשונים, קטנים, ואין לך ניסיון קודם להישען עליו ולהרגיש שאת חזקה, אלא הכל חדש ולא ידוע. וואלה, אני משערת שרובנו היינו שם. התרגשנו לפני ראיונות עבודה, חששנו ללכת לשכור פעם ראשונה דירה. פירפרנו לפני דייט ראשון. הלכנו לישון בחשש לפני היום הראשון באוניברסיטה ועוד ועוד'. לא כולנו- כל השמנים, אלא כולנו- כל האנשים. זה טיבעי להתרגש, זה טיבעי לחשוש מהלא ידוע. הרבה מאד אנשים לא אוהבים ראיונות עבודה, זה מעמד מלחיץ. אחרי שמתקבלים ועובדים בפועל מגלים שזה בכלל לא נורא, ועדיין כשרוצים להתקדם לתפקיד חדש ולא ידוע, אז מתרגשים גם הלאה, כי ככה זה. אנושי. אז הרשי לי להיות מאד מאד אמיתית איתך. אם היית אומרת לי שאת מתביישת ללכת לבריכה עם בגד ים, הייתי מבינה אותך יותר. זו סיטואציה שבה המראה החיצוני שלך הוא מרכז העניין. אבל כשאת הולכת לחפש עבודה, המשקל שלך הוא מרכיב זניח, אלא אם כן את הולכת לעבוד במשהו שהמראה החיצוני הוא מרכיב קריטי בו, אין סיבה שלא תוכלי לעשות כל עובדה כמו כל אדם. את ביישנית? יתכן מאד זה לא כי את שמנה (יש אינספור שמנים לא ביישנים בכלל, ואינספור רזים מאד ביישנים). את רוצה לשנות? תתחילי שינוי! תביני שחיים את החיים יחד עם הביישנות, לא נותנים לביישנות לעצור אותנו- מהסיבה הפשוטה שבלי עבודה אין לך עצמאות כלכלית, בלי עצמאות כלכלית את לא יכולה לחיות את החיים כרצונך. את לא מאמינה שניתן לשנות? אספר לך סיפור. סיפור שלא קשור למשקל. כשהייתי בת 7 הייתי ילדה ממוצעת למדי. משקל ממש לא היה מושג שחשבתי עליו בגיל 7... אבל הייתי ילדה מאד מאד מאד מאד ביישנית. מאד. לא דיברתי עם אף אחד בערך חוץ מהמשפחה הקרובה שלי. לא בגן, לא בבית ספר, לא כלום. יום אחד הלכתי עם דודה שלי ברחוב, נכנסנו לחנות, קנינו בגד לברבי שלי, יצאנו החוצה, המשכנו ללכת, פתאום אני רואה שחסרה נעל בתלבושת לברבי. אני אומרת את זה לדודה שלי ומצפה שהיא תלך ותסדר לי את זה. והיא עונה לי שאם אני רוצה, שאני אלך לחנות לבקש להחליף, היא לא חוזרת לשם. הקונפליקט שלי היה ענקי. לוותר על התלבושת המדהימה המושלמת לברבי או להתגבר על הביישנות שלי ולחזור לחנות? מאד לא רציתי לחזור... הרבה יותר רציתי את התלבושת המושלמת... חזרתי. לא זוכרת מה מילמלתי להם, קיבלתי תלבושת מושלמת, חזרתי לדודה שלי, רק כדי לשמוע אותה אומרת למי שהיתה איתה שאיזה מזל שהלכתי, היא התביישה ללכת...
זו אחת החוויות המעצבות שהיו לי בחיים, אחת החזקות שאני זוכרת. עד היום אני ביישנית, באמת, עד היום אני אעדיף להימנע ולשלוח מישהו אחר. אבל גם אז בגיל 7 וגם היום, אני עושה עם ולמרות הביישנות. אני אומרת לעצמי שזו הדרך היחידה שלי להיות עצמאית ולא תלויה, לקבל מה שאני רוצה, לצאת מהקונכיה שלי. וככל שאני יותר מעיזה, אני רואה איך אני זוכה לדברים שלא הייתי זוכה בהם אם הייתי ממשיכה להתבייש. אפילו את זוגתי הכרתי בזכות זה שניגשתי לקבוצה שאני לא מכירה ושאלתי אם אני יכולה להצטרף למשחק שהם שיחקו... פתאום אני שמה לב שהמילה שמנה לא מופיעה בסיפור שלי. אני שמנה. אבל המשקל לא מנהל אותי. לטוב ולרע. זה שיש בי ביישנות, זה משהו שיש בי. וכן, אני ביישנית, ושמנה, ועושה את כל מה שכולם עושים, עם זה ועם זה גם
אז ביישנות לא נעלמת, אבל בעזרת ניסיון, סביבה תומכת, שכנוע עצמי, לומדים לא לתת לביישנות לנהל אותך, אלא מבינים שביישנות זה עוד תכונה שיש לנו, כמו להיות חסר יכולת התמצאות למשל, ולומדים לחיות עם זה ולפעול עם זה, כי אחרת החיים יעצרו! וחבל!!! מי מרוויח מזה שאת ביישנית? אף אחד! למי יפריע שלא תהיי ביישנית? אף אחד. רק את יכולה להרוויח מזה שתצאי קצת מהקליפה. תאמיני לי
אז אני קמה בבוקר, אפילו היום, ואומרת לעצמי, יאללה, צריך לעשות, לא כי כייף לי, אלא כי זה משהו שצריך לעבור ואח"כ הכל יסתדר. אז אני מצלצלת, קובעת לעצמי ראיונות עבודה, ומתרגשת ומתעלפת קצת, אבל את תופתעי לגלות שיקבלו אותך, כי הם צריכים עובדים, ואת, אני משערת, חוץ מביישנית, יש בך עוד כמה כישורים טובים שהמראיין יודע לזהות, שהם מה שחשוב באמת.. לא המשקל ולא הביישנות... אגב, סקרים, בעיני, זה עבודה שלא צריך לקחת ללב.. אם לא ענו לך.. זה לא כי לא מחבבים אותך אישית... להיות נותן שירות זה קצת יותר קל, כי את עונה לפניות נכנסות, זה לא דורש ממך להרגיש שאת נדחפת למישהו אחר לחיים. לכן כנראה שהייתי הולכת על זה
למרות שתכלס זה לא באמת משנה...
